פרשת דברים: תשעה באב שחל בשבת

בס"ד

השנה חל יום תשעה באב בשבת,  יום האבל הלאומי הגדול ביותר, הצובר שנות דור של צער ואבלות יחול השנה ביום שבת קודש. היה מקום אולי לחשוב כי היום בו נצברו דמעות יהודים כה רבים במהלך דורות ארוכים אולי ידחה את השבת, אולי ימעט אותה במשהו, אבל לא. שבת זו שבת, והשבת הזו נציין אותה באכילה ובשתיה, ובזמירות שבת כרגיל, ככל שבת באשר היא. אם בכל שנה היינו יושבים על הארץ בתאריך הזה, הרי שהשבת נשב על כורסאות נוחות, מפני שקדושת השבת גדולה יותר מתענית תשעה באב. ואת הצום נתחיל רק בעת שקיעת החמה של השבת, ונצום ממוצאי שבת ועד יום ראשון בערב. יש בזה חידוש גדול ואמירה משמעותית: השבת שייכת ליסוד בריאת שמים וארץ, היא עדות על בריאת העולם, ועל כך שהקב"ה נח ביום השביעי. החטאים שלנו שגרמו לנו את הגלות והחורבן ובגללם אנו צמים, הם פחות עצמיים לנו. כלומר הם לא באמת אנחנו, השבת נוגעת בשורש חיינו, בנקודה העמוקה ביותר שלנו, השבת אמיתית לנו הרבה יותר מאשר המפגש המקרי עם החטא, ההסתבכות שלנו בחטאים שגורמים גלות הם לא באמת אנחנו, רק טעות קשה וארוכה אבל לא נוגעת בעצם חיינו. לכן השבת קודמת לתענית תשעה באב, ונציין את השבת ורק כשהשבת תצא תיכנס האבלות והצער על החורבן.

המקדש מקום בו נושקים שמים וארץ

אנו שנולדנו אחרי דורות רבים ללא מקדש וללא נבואה, כיצד יכולים אנו להתאבל עליו כיאות?  האם יכול בן דורנו להבין  עד כמה חסר הוא את מה שמעולם לא ראה ולא ידע?  האם ניתן למי שאיננו מסוגל להבין מהו המקדש להתאבל על חסרונו? ימים אלה הנופלים תמיד בשיאו של הקיץ, ותמיד בזמני החופשה, מוסיפים עוד קושי נוסף, שהרי במקום חופשה והנאה אנו מצווים כאן על צער ואבלות.  כדי להתמודד עם הימים הללו צריך לנסות ולהבין מה היה לנו בזמן המקדש, ואולי באופן הראשוני והפשטני נאמר: בזמן שיש מקדש בישראל יש אלוקים בישראל. נכון הוא שתמיד רבונו של עולם משרה שכינתו עלינו, אבל עכשיו זו השגחה נסתרת, בתקופת בית המקדש ההנהגה האלוקית גלויה לעין כל, בכל יום היו עשרה ניסים קבועים בבית המקדש, כל הרוצה יכול להיווכח בכך, כל תקופת הבית לא עלה מעולם על דעתו של מישהו שחלילה אין אלהים, כל המחשבה של הפילוספיה נולדה עם חורבן בית המקדש, אבל כל זמן שיש מקדש אין לכפירה מקום. (אמנם החטא בתקופתם היה עבודה לאלהים אחרים אך לא היתה כפירה).  כיום אנו נאלצים להתמודד עם בעלי ספקות רבים, בדרך ההוכחה השכלית, ולא בדרך המלך והיא הנבואה והמקדש. כמה יכולה היתה להיות קלה דרכנו לו השראת שכינה בישראל היתה גלויה.

מקום הכפרה והטהרה

כך מעידים חז"ל: "אמר רבי יהודה בר רבי סימון מעולם לא היה אדם בירושלים ובידו עון, כיצד? תמיד של שחר מכפר על עבירות שבלילה, ושל בן הערבים מכפר על עבירות שנעשו ביום, מכל מקום לא לן אדם בירושלים ובידו עון, שנאמר: "צדק ילין בה". הכפרה הקבועה והודאית היא סגולת בית המקדש וירושלים, כך קרבן התמיד שכשמו הוא תמידי, וכך קרבנות שהוקרבו בגלל עבירות שביד כל אדם, אשם וחטאת ועולה, ומי שחטא היתה כפרתו ודאית, ולנו שאין מקדש, אמנם יש לנו תפילה אך אין היא ודאית כקרבן.  וחוסר הכפרה איננה בעיה רק במישור הפרטי, גם האומה איננה מתכפרת, "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" דרשו זאת חכמים על אותה זהורית אדומה שהיתה מלבינה עם כפרת הכהן הגדול ביום הכיפורים ויודעת היתה האומה שנתכפרה, ושמחת חג הסוכות היתה אחר כך שלמה, אנו מתפללים ביום הכיפורים, אך איו אנו יודעים, האם נתכפרנו, האם הולבנו חטאינו, האם נזכה לשנים טובות יותר? חוסר הודאות וחוסר הידיעה הוא תולדת הנתק הנורא בגלוי שבין ישראל לאבינו שבשמים

מסכת אבות

אנשי כנסת הגדולה היו הסמכות הגדולה שבישראל, חלקם נביאים, חלקם כהנים, גדולי ישראל. המשנה הראשונה במסכת אבות פותחת בדבריהם: "הם אמרו שלושה דברים: הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה", כלומר: אל תמהרו לחרוץ דין, תהיו מתונים ושקולים לפני שחרצתם גורלו של אדם, וקבלו אליכם את כל התלמידים, אל תסננו בין תלמידים לפי ייחוס האבות, או העושר או אפילו הכשרון והחכמה, "הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה". ולבסוף לימדו אותנו אנשי כנסת הגדולה לעשות גדר לתורה, כלומר עוד לפני שמגיע האיסור החמור מהתורה להימנע ממנו על ידי יצירת סייגים ותקנות. המשותף לכל דברי חכמינו אלה, הוא המסוגלות שלנו להתפשר בסבלנות פנימית עם המציאות, כך מסביר בעולת ראיה, היו מתונים בדין למרות שאין סוף לזמן ולעומק הדעת שצריך כדי להכריע, ובכל זאת אל תתייאשו מכך היו מתונים.

קבלו את כל התלמידים כי לא המוצלח והמוכשר הוא דוקא בעל התורה, ועשו סייג כי רק כך תסתגל המציאות לעולם של תורה.

אקטואליה מזוית יהודית

השבוע שלנו מתחיל אמנם בתשעה באב אך מסתיים בט"ו באב, מתחיל באבל ומסתיים בשמחה. בטעות מייחסים לט"ו באב ענייני חולין של אהבה חיצונית. אבל ט"ו באב  הוא יום של אהבה לאומית. ביום הזה "הותרו השבטים לבוא זה בזה" – כלומר הותרו הנישואין בין השבטים. הופסקה הגזרה של "מות ימותו במדבר", לעולים לארץ בימי משה רבינו. ועוד. צריך לשים לב לכך שלא להפוך ימים שיש בהם עומק לרדידות חיצונית. אהבה איננה רומנטיקה, אהבה היא איחוד, איחוד לבבות, איחוד אדם ואלוקיו, איחוד שמים וארץ. רומנטיקה היא נעימה בהתחלה אבל אינה יציבה לנצח, איחוד לבבות הוא פעולה נפשית מלאה עוצמה שיש בה רגש ושכל, ויוצרת אחדות פנימית. ולכל הזוגות הנישאים בימים אלה נאחל שהאהבה האמיתית הפנימית תהיה נצחית אצל כולנו.

אורות השבוע

הגמרא במסכת תענית: "תנו רבנן: 'בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהן, באין שני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם ומניחין לו ידיהן על ראשו, ואומרים: פלוני זה שפירש מן הצבור – אל יראה בנחמת צבור תניא אידך: 'בזמן שהצבור שרוי בצער, אל יאמר אדם: אלך לביתי ואוכל ואשתה, ושלום עליך נפשי, ואם עושה כן – עליו הכתוב אומר והנה ששון ושמחה הרג בקר ושחט צאן אכל בשר ושתות יין אכול ושתו כי מחר נמות; מה כתיב בתריה – ונגלה באזני ה' צבאות אם יכפר העון הזה לכם עד תמתון אמר ה' אלהים צבאות"