Array
(
    [_edit_lock] => Array
        (
            [0] => 1450871006:5
        )

    [_edit_last] => Array
        (
            [0] => 5
        )

    [_thumbnail_id] => Array
        (
            [0] => 9794
        )

    [tie_sidebar_pos] => Array
        (
            [0] => default
        )

    [tie_post_slider] => Array
        (
            [0] => 184
        )

    [_metaseo_metatitle] => Array
        (
            [0] => פרשת יחי
        )

    [_metaseo_metadesc] => Array
        (
            [0] => פרשת השבוע / הרב יעקב ידיד
        )

    [_metaseo_metaopengraph-title] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [_metaseo_metaopengraph-desc] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [_metaseo_metaopengraph-image] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [_metaseo_metatwitter-title] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [_metaseo_metatwitter-desc] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [_metaseo_metatwitter-image] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [tie_views] => Array
        (
            [0] => 564
        )

    [essb_cached_image] => Array
        (
            [0] => https://zhk.wpengine.com/wp-content/uploads/2015/06/hukat.jpg
        )

    [rank_math_robots] => Array
        (
            [0] => a:1:{i:0;s:0:"";}
        )

)

פרשת ויחי: ישימך אלוקים כאפרים ומנשה

שתפו

א. ליל שבת בבית אבא

בכל משפחה, ובכל בית יש לשבת טעם מיוחד. הנרות של שבת ריח המאכלים הטובים ממסורת בית אבא ואמא, הניקיון לכבוד שבת, והבגדים היפים ששומרים רק לשבת, נותנים לשבת מקום מיוחד מאד בין ימות השבוע. יש בתים בהם הילדים מקבלים ממתקים מיוחדים רק בשבת, וגם אם קיבלנו איזו סוכריה טעימה נשמור אותה בצד לכבוד שבת קודש, ואז נאכל אותה. כך מקבלת השבת את אופיה המיוחד. שולחן השבת בו מסבים כולם יחד  כל בני המשפחה לסעודה משותפת, ובעצם אצל רבים זהו המפגש המשפחתי העיקרי, כשאין עבודה מחר בבוקר, ויש סוג של רוגע הנסוך על פני כולם. אפילו מלאכי השרת באים איתנו מבית הכנסת ומלווים אותנו הביתה, ונכנסים איתנו בפתיחת סעודת השבת, מברכים אותנו ויוצאים. הרבה מנהגים ישנם בסעודות שבת הללו, בזמירות ששרים כל עדה כמנהגה, ובסגנון המיוחד שלה. מנהג נוסף עוד לפני הקידוש נהוג בבתים רבים, והוא ברכת הילדים. ההורים מברכים את הבנות בברכת “ישימך אלוקים כשרה רבקה רחל ולאה”, ואת הבנים בברכת: “ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה”. הפסוק הזה מופיע בפרשתינו: “בך יברך ישראל לאמור: ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה”. מה מיוחד דווקא בשבטים אלה, מדוע לא מתברכים בברכת “ישימך אלוקים כאברהם כיצחק וכיעקב” – הרי הם אבות האומה, וכמו שמברכים את הבנות באמהות, כך היה ראוי לברך את הבנים באבות?

ב. כל ילד מיוחד לעצמו

כשנולד ילד, כמעט בכל משפחה, מחפשים למי הוא דומה. הפנים של האמא, והחיוך של אבא, הסנטר של סבא והמבנה  בדיוק כמו סבתא וכן הלאה, וכן הלאה. דרכו של עולם שכל צאצא במשפחה דומה למישהו, או דומה למישהי מהמשפחה המורחבת. כשהילדים גדלים, אופיה של המשפחה ניכר בהם, היכולת השכלית, הכישרון לנגן, הצדדים הרגשיים, אנחנו קולטים הרבה מהמשפחה, בין אם נרצה בכך ובין אם לא, וכלשון הזקנים :”משפחה לא בוחרים”. ובכל זאת כל ילד הוא אישיות עצמאית, משהו מיוחד, מעבר לתכונות שקיבל בבית הוריו, הוא באמת ביטוי ייחודי בפני עצמו, משהו שעוד לא היה מעולם. ובבית בריא הוא אכן מצליח לבטא את הנקודה המיוחדת שלו, את אותה ייחודיות ושונות שיש רק בו ואין באף אחד אחר. המתח הזה קיים בכל בית, בין הצורך להיות חלק מהמשפחה, אחד עם כולם, צועד בתלם המשפחתי השגרתי והכוללני, ובין הצורך לבטא את הנקודה המיוחדת אך ורק לי, להיות שונה ואחר מכולם. נדמה שמשפחה שנוהגת ברוחב דעת, מסוגלת מצד אחד לבטא את ה”ביחד” שלה, מבלי לכפות שוויון לא בריא על כל אחד מבניה. להיות מאוחדים ומיוחדים, מאוחדים בקן המשפחתי, וייחודיים באישיות שבונה כל אחד מבני המשפחה בפני עצמו.

ג. עם אחד מיוחד

שבע עשרה שנים חי יעקב במצרים, שבע עשרה שנים שאין בהם אירועים מיוחדים, שהבנים כולם ביחד, אחדות בית יעקב ששנות העדרו של יוסף השכיחו את קיומה. וכלשון הרש”ר הירש בפתיחת פרשתינו: “שבע עשרה שנה האמורות כאן, היו שנות השלוה היחידות של יעקב, והן יכולות איפוא להיחשב כפרי כל חייו שעברו…”, ואולי זו הסיבה שפרשה זו נפתחת בביטוי של חיים, “ויחי יעקב בארץ מצרים”, שנים של אחדות בתוך בני ישראל. כך מסביר גם רבינו יעקב “בעל הטורים”, את היחס בין סוף הפרשה הקודמת לתחילת פרשתינו, הפסוק האחרון שקראנו בשבת שעברה היה: “וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד” ומייד “ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה” (בראשית מ”ז כ”ז, כ”ח).  כלומר חיותו של יעקב נובעת משגשוג משפחתו, המשפחה המאוחדת הנאחזת בארץ גושן זוכה לעדנה ומתרחבת, גם במובן הפיסי כמו שדורש בעל הטורים: “וירבו מאד ויחי יעקב (=שתי המילים האחרונות בפרשה הקודמת המצטרפות לשתי המילים הראשונות בפרשה זו עולות יחד בגימטריה ) ראה ס’ ריבוא”. יעקב אבינו בקצה חייו זוכה לראות את הפיכת בניו מקבוצת בנים לעם מרובה אוכלוסין. אך מעבר לכך מתרגם יונתן בן עוזיאל את הפסוק האחרון של פרשת ויגש: “וישב ישראל בארץ מצרים ובנו להם בתי מדרשות וארמונות בארץ גושן…” כלומר גם במובן הרוחני, נבנים בתי מדרש, נבנית האומה הישראלית בגוף וברוח. חיותה המאוחדת של משפחת בית ישראל לא באה לטשטש את המיוחדות המשמעותית של כל שבט בפני עצמו. יעקב אבינו לפני פרידתו מבניו בפרשה הזו, לפני שהבנים הופכים לעם, מייחד דיבור לכל שבט בפני עצמו. הברכות לשבטים אינם בסגנון אחד, או באמירה כוללת של ברכה לכולם, אלא דוקא בהבלטה של נקודת ייחודו של כל שבט ושבט, לכל שבט אמירה ומסר משלו.

ד. העדפת אפרים על מנשה

מתוך ראיה זו ניתן להבין את הפרשה הקשה העומדת בתחילת פרשתינו. יוסף מביא את בניו אל יעקב על מנת שיברכם, שני בני יוסף הראויים להיות כל אחד שבט בפני עצמו, ויוסף דואג להביאם כסדר הולדתם, מנשה הבכור הוא הראשון מצד ימין, ואפרים השני מצד שמאל, ויעקב נוהג אחרת: “וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה, שיכל את ידיו כי מנשה הבכור” (בראשי מ”ח, י”ד). יעקב אבינו בחכמת הקודש שלו, כך מתרגם אונקלוס את המילה “שיכל” – לשון השכלה וחכמה, מעדיף לשים את ימינו על ראש הצעיר אפרים. יוסף שחושש שוב מקנאת האחים, ומהעדפת אב את אחד מבניו על פני השני מנסה להחזיר את ידי אביו כסדרם: “ויתמוך יד אביו להסיר אותה מעל ראש אפרים על ראש מנשה”, אך יעקב אבינו יודע את אשר הוא עושה, ומעדיף את אפרים: “ואולם אחיו הקטון יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים”. יעקב אבינו יודע שאפרים הצעיר יהיה בסופו של דבר הגדול יותר. יוסף שיודע מהי התוצאה הרת האסון של קנאת אחים, חושש, ומעדיף את הסדר התולדתי הברור. אבל יעקב יודע את ייחודו הפנימי של כל שבט, ואפרים יהיה גדול ממנשה.

ה. ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה

יעקב אבינו מכיר את חששו של יוסף, אבל שונים ומיוחדים ה אפרים ומנשה. אינם צוררים זה לזה ואינם מקנאים זה בזה. העדפת יעקב את אפרים לא מביאה את אפרים לידי גאווה והתנשאות על אחיו. ומנשה אינו הופך להיות מריר וכועס ונוטר לאפרים על העדפתו. כך שני אחים היודעים את הייחודיות הפנימית של כל אחד מהם, ומסוגלים להתאחד בלא שניות ביניהם, למרות השוני. זוהי הסיבה שבברכה שמברכים את הבנים בליל שבת אנו מברכים אותם :”ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה”, שזוהי ברכה על האחדות המופלאה שבין האחים, היודעת להכיר בהבדל מחד גיסא, ומסוגלת להתעלות מעל מחשבות פירוד מאידך גיסא. “בך יברך ישראל לאמור ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה” הברכה הישראלית טמונה ביכולת להעריך את כללות הכוחות באומה, עם היכולת לתת מקום לכל כוח וכוח בנפרד. עם סיומו של ספר בראשית מתחיל העם את השיעבוד במצרים, את השנים הקשות והארוכות של דיכוי מצרי קשה,  היכולת לעמוד בכך היא מתוך סגולת אחדות ישראל, המאפשרת עמידה איתנה מול כל מצוקות הזמן.

כתבה מעניינת:

פרשת השבוע פרשה מעודכן 2018

פרשת תצווה: פורים קטן

שתפובס"ד אדר א' ואדר ב' לוח השנה העברי כפי שאנו מכירים אותו, כשהתאריכים בו ידועים …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *