זהר.נט חדשות כרמיאל
א. אין פגישות תמימות
אינני דיפלומט, ואין לי ניסיון בשירות החוץ של מדינת ישראל, ובכל זאת כל אחד יודע כי פגישה בין שני מנהיגים, משתי מדינות גדולות, מתוכננת ויורדת לפרטי פרטים. אין חיוך לא מתוכנן, אין לחיצת ידיים שלא תואמה מראש, אין הפתעות בפגישות כאלה. לרוב אפילו נוסחי ההחלטות כבר תוכננו מראש על ידי סוללות של עוזרים משני הצדדים. וכשמגיע המוצר המוגמר למסך הקטן של הצופה בטלויזיה הוא רואה בדיוק את מה שתיכננו להראות לו, הוא שומע את הנאומים שהוכנו מראש, הוא מקבל את המידע שרצו שהוא יקבל, הכל מלא חיוכים ותקתוקי מצלמות, בדיוק כפי שצריך להיות. אין פגישות תמימות, אין “פגישות זורמות”, אין התנהלות טבעית, יש תיכנון מדוייק, ויש כובד ראש גדול לפני כל מהלך דיפלומטי. כל אחד מהצדדים הרי צריך להוציא משהו מהצד השני, כל אחד צריך להביא הישגים, ולהיראות מוצלח, לכן אף אחד לא יפסיד את ההזדמנות להפוך את הפגישה להצלחה לאומית. אברהם אבינו בפרשה שלנו כבר איננו איש אנונימי, הוא לא אזרח רגיל, הוא כבר פירסם בעולם את אמונתו שאלפים הולכים בעקבותיה, הוא ניצל מכבשן האש של נמרוד, הוא נלחם כנגד ארבעת המלכים החזקים בעולם וניצח, הוא מוכר ומכובד מאד. כשאברהם הולך לפגישה עם אבימלך יש לשניהם על מה לדון, ולפגישה זו השלכות הרות גורל להמשך.
ב. אלוקים עמך בכל אשר אתה עושה
אברהם ושרה מגיעים לגרר, היא עזה, ואבימלך מלך פלישתים אחרי שמחזיר את שרה לאברהם אומר לאברהם: “ויאמר אבימלך הנה ארצי לפניך בטוב בעיניך שב” (בראשית כ’ ,ט”ו). ולמרות הכנסת האורחים הנדיבה של אבימלך, לא ברור אם נשאר שם אברהם. חז”ל במדרש תנחומא ישן כתבו שאבימלך ביקש שאברהם יישאר ואברהם לא קיבל. אולם המלבי”ם ומפרשים נוספים כתבו שאכן נשאר אברהם בארץ פלישתים, כדי ללמד גם שם את האמונה בהקב”ה. כך או כך מגיע אחר זמן אבימלך יחד עם שר צבאו הנקרא “פיכול”, ובאים לפגוש באברהם. בפתח דבריהם נמצאת הודאה גדולה: “ויהי בעת ההיא ויאמר אבימלך ופיכול שר צבאו אל אברהם לאמור, אלוקים עמך בכל אשר אתה עושה” (בראשית כ”א, כ”ב). כל המאמץ של אברהם אבינו במסעותיו בכל העולם, באים רק כדי להגיע לנקודה הזו, שידעו אומות העולם עובדי העץ והאבן שיש אלוקים אחד בעולם, שיש אל אחד, שהוא עוזר למאמיניו ושהוא כל יכול לשנות סדרי בראשית. והנה מגיעים אבימלך, ואיתו האיש הממונה על הצבא, כלומר שני גורמי הכח במלכות הפלישתים ואומרים בפה מלא: אלוקים עמך בכל אשר אתה עושה. אברהם צריך לשמוח בפגישה הזו, מטרתו הולכת וצוברת תאוצה.
ג. לי ולניני ולנכדי
כבר הזכרנו שאין פגישות דיפלומטיות חינם. לאבימלך יש דרישה, אחרי ההודאה הגדולה בגדלותו של אברהם ובקישורו עם אלוקיו, הוא מעלה דרישה גדולה: “ועתה השבעה לי באלוקים הנה אם תשקור לי ולניני ולנכדי כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי ועם הארץ אשר גרת בה” (בראשי כ”א, כ”ג). מה טמון בבקשה הזו? מה מבקש אבימלך? חז”ל מסבירים שכאות תודה של אברהם לאבימלך על האירוח הנדיב כלפיו מבקש אבימלך בקשה גדולה: אבימלך מבקש שבמשך ארבעה דורות לא יוציאו זרעו של אברהם את זרעו של אבימלך מארצם. כלומר, יודע היה אבימלך כי עתידה ארץ ישראל להגיע לעם ישראל, כפי הבטחת ה’ לאברהם. ומבקש אבימלך שכשיבואו ישראל לכבוש את הארץ יימנעו מהוצאת אנשי עם אבימלך שהוא היבוסי, עד ארבעה דורות. והנה זו בקשה גדולה מאד, אברהם אבינו מסכים להתחייבות זו ואומר :”אנוכי אישבע”, ושבועה זו מעכבת את הכניסה לארץ. כך אומרים חז”ל במדרש (בראשית רבה פרשה נ”ד), כשבאו ישראל בימי יציאת מצרים, והם כבר רוצים להיכנס לארץ, הנה יש עיכוב: “ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא” : “למה לא נחם אלוקים דרך ארץ פלישתים? לפי שעדין נכדו (של אבימלך) קיים” ועדיין עומדת לו זכות שבועת אברהם. עם ישראל מתעכב כולו בכניסה לארץ בגלל ההבטחה הזו לאבימלך מלך פלישתים.
ד. אבימלך מנסה לקלקל
אולם לא רק בעניין זה שילם עם ישראל את מחיר ההבטחה לאבימלך, כשבאו אבימלך ושר צבאו פיכול אל אברהם, הם רוצים שאברהם ישבע. והשבועה באה כדי לחזק את ההבטחה להיותה קיימת לדורות שכן, הבטחות צריכים לקיים… והנה אבימלך מייד עם הסכמת אברהם לשבועה הזו, מנסה להכשיל את אברהם: “אבימלך היה לו צלם (עבודה זרה) בבגדו, ואמר לאברהם: שישבע באלוה שלו שהיה בבגדו, והשיב אברהם: אנוכי אישבע, באנוכי ה’ אלוקך אישבע” . בוא וראו עד כמה מפותל המו”מ עם נציג הפלישתים אבימלך: הרי אבימלך התחיל בדברי שבח לאלוקי אברהם: “אלוקים עמך בכל אשר אתה עושה”, אם הוא מאמין גדול באלוקי אברהם כיצד פתאם הוא שולף את הפסל מבגדו, ומבקש מאברהם להישבע בפסלו? מתברר שאבימלך היה זקוק להבטחה זו, ובשבילה היה מוכן לומר אפילו כמה דברי אמונה, אבל כל הזמן הזה הפסל טמון לו בבגדו. וצריך להתבונן עוד: כשאבימלך מקבל אישור מאברהם להישאר עד ארבע דורות בארץ ישראל, ואברהם מאשר לו זאת, הנה יבואו, וכך אכן היה, בני העם תולדות אבימלך ויאמרו לישראל: הנה אביכם אברהם אישר לנו, כמו שאנחנו, להיות כאן בארץ ישראל, עם העבודה זרה שלנו, עם האמונות שלנו, עם המידות המקולקלות שלנו, יש לכך אישור של אברהם. חכמינו מספרים כי עוד בתקופת דוד המלך העמידו היבוסים פסלים בכניסה לירושלים ובהם חקוקה שבועת אברהם. השבועה החקוקה על פסלי עבודה זרה היא מהווה לגיטמיות לע”ז, חלילה.
ה. רק לא ברית עם היבוסים
אחרי שאברהם נשבע הוא כורת ברית עם אבימלך: “ויקח אברהם צאן ובקר ויתן לאבימלך ויכרתו שניהם ברית. ויצב אברהם את שבע כבשות הצאן לבדהן” (שם כ”א כ”ח-כ”ט). “אמר לו הקב”ה:אתה נתת שבע כבשות צאן בלי רצוני, חייך שאני משהה בשמחת בניך שבעה דורות (שתתעכב הכניסה לארץ עד שבעה דורות)…” אברהם ודאי התכוון במעשה זה לקרב את אבימלך, ליצור קשר עם עמו ולקרבם לדרך ה’. אבל זו הטעות, אפשר וצריך היה לקרבם אבלך לא הבטחה ולא כריתת ברית לדורות, אין תמימות אצל אבימלך, והוא לא רוצה להיות עבד ה’, וגם לא מעריץ אברהם, הוא מבקש את טובתו וטובת זרעו, ואברהם ועמו צריכים להיות זהירים בכך, לא לכרות בריתות עם מי שאינו מהימן, מי שיש פסל בבגדו, לא בא למטרת הערצת אברהם. הכל קיבלו מאבותנו, מידותיהם, ומעשיה ם הטובים, כל הוטבע באומה הישראלית, וגם את האופטימיות והשאיפה לקרב הכל ולאהוב הכל מאבותינו ירשנו.
