פרשת וישלח: האם מותר להשתחוות לעשיו?

א. יחסים בינלאומיים

במערכות של יחסים בינלאומיים ישנן רגישויות מיוחדות. לפני כל פגישה כזו צריך ללמוד את החומר:לדעת עם מי בדיוק נפגשים, מה הרקע מאחורי כל איש, מה הוא רוצה וצריך לשמוע, מי הם אויביו, מה מסוכן לומר. צריך להיות מרוכזים ודרוכים. אין כאן פגישת חברים נוחה, זה דומה יותר לקרב מוחות שהיציאה בשלום ממנו היא חשובה מאד. כשמנהיג מדינה פוגש מנהיג מדינה הדיון איננו אישי, והמשמעות אינה פרטית, יחסי שתי מדינות עלולות לגרור תוצאות חשובות לאלפי אנשים. מפגש כזה לא נועד להעלות חויות אלא להעמיד את מצב האומות על תיקונם או חלילה לגרום למלחמה. יש גם טקטיקה רבה במשחק הזה, צריך לדעת על מה ללחוץ ועל מה לא, צריך לדעת מתי לוותר, מתי לסגת ומתי לדרוש. בוודאי שאין להיראות חלש ואין לגלות פשרנות קודם הזמן. יש צורך ללמוד הרבה ביחסים מסוג כזה, החיוכים למצלמות אינם חושפים אף לא מעט מהמתח הגדול הנמצא בפנים. פגישת יעקב ועשיו, אף שהיא פגישה בין שני אחים, היא פגישה משמעותית מאד לדורות, פגישה בין בני עשיו על כל אלופיו הנמנים בסוף הפרשה, ובין בני יעקב לדורותיהם, עם ישראל הנצחי. מה שמתעורר בפגישה זו הוא בעל משמעות לדורות.

ב. ההיערכות לפגישה עם עשיו

יעקב אבינו שזה עתה סיים את הפגישה הבלתי נעימה עם לבן, יודע שהעיקר  עוד לפניו הפגישה עם עשיו. לכך נערך יעקב אבינו בכמה צורות: ראשית "וישלח יעקב מלאכים לפני אל עשיו אחיו" – הוא שולח מסר מקדים אל עשיו: "עם לבן גרתי ואחר עד עתה, ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה, ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך" ( בראשית ל"ב, ה').  יעקב לפני פגישתו פנים אל פנים מול עשיו רוצה לרכך את המפגש, פונה אליו בתואר "אדוני", מספר ומתנצל על האיחור בפגישתם, ומבקש למצוא חן בעיני האח הגדול. הוא דואג למתנה מכובדת עבור עשיו: "עיזים מאתיים ותישים עשרים רחלים מאתיים ואילים עשרים…. פרות ארבעים ופרים עשרה אתונות עשרים ועירים עשרה". מתנתו של יעקב באה להפיס את דעתו של עשיו, ולהפיג את כעסו, לומר: אני האח הצעיר ממך, המכבד את מעמדך. ואז באה ההדרכה המפורטת, מה צריך לומר כל אחד לפני עשיו אם יישאל: "כי יפגשך עשיו אחי  ושאלך לאמור…ואמרת לעבדך ליעקב מנחה היא שלוחה…". כל אחד יודע מה הוא צריך לומר, איך הוא צריך להתנהג. והביטוי "עבדך יעקב" הנאמר כלפי עשיו הולך וחוזר, פעמיים. ובפגישה שביניהם : "וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו". שבע פעמים משתחוה יעקב לפני עשיו, ממש כעבד לפני אדונו.

ג. גבורת יעקב – ישראל

לעומת ההתנהגות כלפי עשיו שלכאורה חושפת חולשה אצל יעקב, מתגלה באותו הלילה הקודם לפגישה, עוצמה וגבורה רבה. יעקב נותר לבדו, בשעת לילה כשכולם כבר עברו את הנחל, והנה: "וייותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר" – מאבק איתנים הנמשך לילה שלם בין יעקב אבינו למלאך, ולדעת חז"ל זהו מלאכו של עשיו. והנה יעקב נאבק והמלאך לא יכול לו, והמלאך מודה: "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל". נצחונו של יעקב על המלאך הוא סמל של עוצמה, ומכאן ואילך ייקרא יעקב בשם ישראל לאות ולכבוד. וכאן מתחדדת שאלת התנהגותו של יעקב מול עשיו, האם מי שניצח את המלאך צריך לחשוש מעשיו, חזק ככל שיהיה עשיו הוא חלש ליד המלאך, ואם את המלאך ניצח יעקב האם יש חשש כי לא ינצח את עשיו?  מדוע נוהג יעקב אבינו בהתנהגות משפילה כל כך מול עשיו הרשע, בשעה שעוצמתו גדולה כך כך ואפילו המלאך מעיד עליה?  ועוד יש לשאול: הרי יעקב אבינו קיבל הבטחה אלוקית פעמיים, בתחילת דרכו מבטיח לו הקב"ה: "והנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך.. כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דיברתי לך"(בראשית כ"ח ט"ו), וגם לפני יציאתו מבטיח לו הקב"ה :"שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך" (בראשית ל"א, ד'). האם ההבטחה האלוקית לא נותנת ביטחון גמור ליעקב כי לא יפול לפני עשיו?  מדוע זקוק יעקב לכל הטקס המשפיל הזה מול עשיו?

ד. לא להעיר כלבים ישנים

חז"ל לא חוסכים בביקורת על יעקב אבינו בסוגיה הזו, והביקורת עליו היא ביקורת עקרונית: "רבי יהודה ברבי סימון פתח: מעיין נרפש ומקור נשחת (צדיק מט לפני רשע). אמר רבי יהודה בר' סימון: כשם שאי אפשר למעיין להרפס ולמקור להישחת כך אי אפשר לצדיק למוט לפני רשע. וכמעיין נרפש וכמקור משחת (כלומר: כמו שכאשר המקור מפסיק לנבוע) כך צדיק ממיט עצמו לפני רשע. אמר לו הקב"ה (ליעקב): לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו ואומר לו: "כה אמר עבדך יעקב"? (בראשית רבה פרשה ע"ה, ב'). ובהמשך ממשיך המדרש להקשות על יעקב אבינו:"…שמואל בר נחמן אמר: משל לארכי ליסטים שהיה ישן בפרשת דרכים עבר אחד, התחיל להעיר אותו, אמר לו :קום מסוכן לישון כאן שיש כאן שודדים. קם השודד והיכה בזה שהעירו. אמר לו השודד: נער שוטה , אני ישנתי ואתה מעירני?" עשיו, לפי המדרש הזה לא התכונן לפגישה עם יעקב, ולא התכוון מראש להזיקו, יעקב אבינו הוא המעורר לעשיו, הוא הפועל לפגישה איתו, וחז"ל מבקרים אותו, האם היה צריך לערוך פגישה כזו, האם צריך לכרוע לפניו שבע פעמים ולומר לו עבדך יעקב?

ה. שמא יגרום החטא

מה מניע את יעקב אבינו במפגש עם עשיו, מדוע הוא לא סומך על ההבטחה האלוקית שעשיו לא יצליח לפגוע בו? הגמרא במסכת ברכות מתייחסת לכך: חז"ל מעידים שיעקב אבינו אף שהיה סמוך ובטוח על ההבטחה האלוקית, חשש יעקב מפני חוסר היותו ראוי חלילה לברכה הזו. ובלשון חז"ל: "שמא יגרום החטא". בספר צור אמונה על פרשיות השבוע, מביא הרב יצחק כהן רב היישוב מורשת את דברי רבי צדוק הכהן מלובלין על מידת היראה של יעקב אבינו, שאיננו בטוח בצידקותו, שאיננו בטוח שהוא ראוי לעמוד מול עשיו ולנצחו, שאיננו בטוח שהוא השלם שבאבות ויכול לסמוך על עצמו וזכותו. ובלשונו החריפה של רבי צדוק: "וזהו מידת היראה שהיה גובר בו, לירא גם במקום שאין ראוי לירא…" (פוקד עקרים אות ה'). לומר לנו שיש לנו, לבית יעקב, להיות מאמינים בכח הישראלי, להיות מאמינים בזכות הישראלית, בצדקת הדרך ובהצלחתה. בפירושו למסכת אבות כותב  רבי יעקב עמדין, ש"הבעיה" הישראלית היא עודף הענווה שלנו, צריכים להיות גאים בישראל, גאים בעוצמתה, גאים במוסריותה. פרשיות השבוע  הללו נוגעות בנו מאד, דווקא בתקופה שבה הרוח הלאומית בנסיגה, צריך לתת אמון גדול יותר בתכונה הישראלית ובמקורה האלוקי. לעמוד איתנים מול אויבים גאים בשקר, ולאמץ את האמת הפנימית של יעקב בלא לחשוש לחטא, שאף אם הוא נמצא איננו גורע מזכותו של ישראל.