זהר.נט חדשות כרמיאל
א. דרישת הצדק
חוש הצדק שלנו הוא טבעי, קשה לנו לראות עוול, קשה להשלים עם שקר, עם שחיתות, לא נסבול לאורך זמן עוולות שלטוניות ופרטיות, ככה אנחנו כאנשים, ככה אנחנו כיהודים וכישראלים. אנחנו מצפים לעזרה כשאנחנו רואים מישהו נופל ברחוב, אנחנו בטוחים שצה”ל או המדינה תוציא אותנו ממקומות הרי אסון בכל מקום בעולם, יש לנו ציפיה שהאחריות הישראלית הטבועה בנפשינו תהיה לנו לעזרה בכל מקום בו נידרש לה. אנחנו מאד מאוכזבים אם זה לא קורה כך, אנחנו נפעל כנגד ממשלה שלא תיראה לנחוץ לפדות ישראלים מכלאם בכל מקום בעולם, ככה אנחנו, וטוב שכך. הצטרפתי פעם לנסיעה בטרמפ באחד מהמקומות בארץ, הרכב היה מלא, הנסיעה ארוכה, וחלפנו על פני מקומות שונים. כבר כמעט הגענו כשלפתע ראינו מבוגר מכה ילד בצינור גומי, קשה היה לראות את זה, הילד היה כל כך קטן וחסר ישע והמבוגר (כנראה אביו) הפעיל כל כך הרבה כח ועם צינור הגומי זה היה ממש נורא. הנהג עצר את הרכב ממש באמצע הכביש, ירדנו כולנו, והפסקנו את המכות המזוויעות הללו, פשוט אי אפשר להמשיך ולנסוע, כשהילד הזה שאיננו מכירים סופג אלימות שכזו. לצערינו התקופה האחרונה מלאה באלימות, כלפי זקנים, כלפי נהגי מוניות, כלפי נערות, כלפי עולים, אסור לנו לאבד את מצפון הצדק הזה, אסור לאבד את היושר הנפשי הזועק זעקה גדולה בכל פעם שאי צדק כזה נעשה.
ב. המעשה המגונה של שכם בן חמור
אירוע קשה ומסעיר מתרחש בפרשת השבוע שלנו: “ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לראות בבנות הארץ. וירא אותה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ ויקח אותה וישכב אותה ויענה” (בראשית ל”ד א’). בנו של נשיא הארץ, המועמד להיות בעצמו נשיא אחר כך, מענה בכח את דינה בת יעקב. חז”ל במדרש הגדול למדים עד כמה התענתה שם דינה מלשון הכתוב, שלוש מילים סמוכות הפותחות באותיות וי שהיא לשון זעקה: ויקח אותה, וישכב עמה, ויענה. רשעותו של שכם בן חמור באה לידי ביטוי לא רק במעשה שעשה אלא גם בתכנון המפורט שלו: “היתה בתו של יעקב יושבת אוהלים, ולא היתה יוצאת החוצה. מה עשה שכם בן חמור? הביא נערות משחקות חוצה לה מתופפות בתופים, ולכך יצאה דינה לראות בבנות המשחקות…” (פרקי דרבי אליעזר פל”ח), שכם בן חמור המעוניין בדינה ומעוניין בה גם כ”בת יעקב” מתכנן את מעשהו הנפשע, וגורם לה לצאת, ומענה אותה. כך הרי לשון הכתוב: “ותצא דינה… לראות בבנות הארץ” כוונתה היתה טהורה, וכוונתו ופעולתו זדוניים. ובליבו של שכם גם מחשבות פוליטיות עתידיות, וכשהוא מתבקש למול הוא וכל בני עירו, הוא מוכן: “ולא איחר הנער לעשות הדבר כי חפץ בבת יעקב והוא נכבד מכל בית אביו” (שם פס’ י”ט), הוא לא רק חפץ בדינה מ צד שהיא דינה אלא חפץ בבת יעקב מצד כבוד משפחתה, ועתיד המשפחה הישראלית הזו כאן.
ג. דרישת הצדק והמוסר בשכם
כשמתפרסם הסיפור בכל העיר שכם, וידוע מה עשה בנו של נשיא הארץ האיש ה”נכבד מכל בית אביו, והיינו מצפים מאנשי שכם לגנות אותו, להורידו מכהונתו, לדרוש ממנו להחזיר את הנערה החטופה לבית אביה, כדבר הקודם לכל תנאי, כך לכאורה ראוי היה להיות. היינו מצפים ששכם בן חמור לא יעיז להראות את פרצופו מחוץ לכותלי ביתו מרוב בושה, התנצלות ופיוס מצד משפחתו כלפי משפחת בית יעקב. אבל כל זה לא קורה, ההיפך בדיוק הוא מה שמתרחש כאן. אביו של הצעיר האנס, יוצא אל יעקב ואל אחי דינה, ומבקש עיסקה: “הרבו עלי מאד מוהר ומתן ואתנה כאשר תאמרו אלי ותנו לי את הנערה לאישה” (שם פס’ י”ב). הוא משאיר את דינה בביתו, כלואה וחטופה, ומציע עיסקאות לבני יעקב. הוא לא חושש מהתדמית הציבורית, הוא לא חושש מבני עירו ומגינויים, כי אין המעשה הנורא הזה נחשב מגונה בעיניהם. הרוח הציבורית לא מגנה אותו, הוא מעז להופיע בציבור ולהציע לבני יעקב כסף עבור אחותם. הרמב”ן דן בפרשתינו באריכות בפרשה הזו, ומביא את דברי הרמב”ם במורה נבוכים: “… שהרי שכם גזל, והם ראו וידעו ולא דנוהו”. האווירה הציבורית, החנופה לבן נשיא הארץ, כבודה של בת יעקב, כל זה לא היווה שום ערך במקום השפל הזה, ויותר מכך כולם מבצעים את ניתוח המילה ולא מעזים להתמרד נגד המעשה הנפשע של שכם.
ד. התרמית של שמעון ולוי
הכתוב מעיד כי מעשה שמעון ולוי בא בתרמית: “ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו אשר טימא את דינה אחותם” (שם פס’ י”ג), אולם כפי שבגניבת הברכות מתואר המעשה כמרמה, ובתרגום מתרגמו בחכמה, גם כאן מתורגם ביטוי זה בחכמה. בני יעקב מציעים להם להימול, רק כשימולו יוכל שכם לשאת את דינה לאישה. לא רק שמעון ולוי מעורבים בכך, כל בני יעקב שותפים לסוד, אך את המעשה מובילים שמעון ולוי, ומסביר המהר”ל (גור אריה לפרק ל”ד, פס’ י”ג, ובהסבר לדבריו בספר צור אמונה לרב יצחק כהן שליט”א רב היישוב מורשת): “…דלא דמי שני אומות ישראלים וכנענים שהם שני אומות כדכתיב והיינו לעם אחד, ומתחילה לא נחשבו לעם אחד, ולפיכך הותר להם ללחום כדין אומה שבאה ללחום על אומה אחרת שהתירה התורה…” המהר”ל מעביר את הדיון במעשה בני יעקב למישור הציבורי לאומי, מלחמות רבות נולדו בעולם בין עמים על רקע מעשה עוולה של אחד מראשי העם, גם כאן באים בני יעקב כעם מול עם. בני שכם עדיין אוחזים בדינה השבויה בידם, ולא מחזירים אותה קודם העיסקה, זו הכרזת מלחמה שבני יעקב שמעון ולוי עונים עליה במלחמה שכנגד. שמעון ולוי מכריזים שאין הם משלימים עם העוול של שכם, ועם עם כזה נלחמים עד חורמה, ובכל האמצעים הטקטיים.
ה. עכרתם אותי
יעקב אבינו לא מקבל בהבנה את המעשה, הוא נוזף בבניו, וגם בברכותיו לבניו בפרשת ויחי הוא זוכר להם את מעשה שכם. אולם צריך להתבונן בדיוק רב בתוכחתו של יעקב אבינו: “ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי ואני מתי מספר ונאספו עלי והיכוני ונשמדתי אני וביתי” (שם פס’ ל’). יעקב לא אומר להם שבני שכם צודקים היו, או שלא מוצדק הדין שהוציאו עליהם בני יעקב, יעקב אומר שלא כעת הזמן לכך. אמנם יש להילחם ברשע, יש להילחם בעמים שהרשע והשחיתות הם אבן יסוד אצלם, אלה שלא אכפת להם שמנהיגם מושחת ואנס, אך את מלחמת הצדק יש לנהל בחכמה, בזמן הנכון, בהתייעצות הנכונה. אם הצלת דינה בדרך הזו דוקא, כרוכה במלחמה עם כל בני הכנעני והפריזי, הרי שאין נכון לעשותה באופן הזה. הנהגה לאומית חייבת לקחת אחריות על הצדק, ועל הדרך הנכונה להילחם ברשע ובשחיתות. שמעון ולוי הצליחו ליצור הרתעה גדולה: “…ויהי חיתת אלוקים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב”, אבל הם עצמם, שמעון ולוי, איבדו את ההנהגה שלהם, ויעקב מחלק אותם:”אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל”. כך לא מנהיגים אומה, כך מצילים את האחות, ולכן נקראו אחי דינה, אבל מנהיגות לא יכולה להיות כזו.
