פרשת חוקת: הגיע הזמן לדבר

א. פרידה מגדולים

לאחרונה ביקרנו במפעל רהיטים גדול בצפון, המייצר אלפי ארונות ומיטות מסוגים שונים ובצבעים מגוונים לכל הארץ. במפעל הזה, כמו בכל מפעל, ישנם פועלים העוסקים במלאכת הניסור והבניה הפשוטה, ישנם פועלים העסוקים במלאכות העדינות יותר, וישנם מהנדסים העוסקים בתכנון הייצור. פועל זוטר שטעה  וניסר במקום הלא נכון, יהרוס ארון אחד או כמה ארונות. אבל אם המהנדס טעה בתכנון, כל קו הייצור יהיה משובש. נזק הפועל הפשוט קטן יחסית, אבל הנזק שגרם מהנדס שתכנן לא נכון, הוא נזק במיליונים. ככל שאנו עולים לראש הפירמידה כך מידת הנזק שנגרמת על ידם היא עמוקה יותר ויקרה יותר.  אם נכון הדבר במפעל לייצור ארונות, על אחת כמה וכמה נכון הדבר בבניית חיי עם. אזרח שסרח מזיק לעצמו, אולי לסביבתו, מנהיג שטעה בשיקול דעת הטעה את העם כולו, והזיק לעם שלם.  לעיתים טעויות המנהיג אינם גדולות כל כך, הן קטנות מאד, אבל בגלל חשיבות האיש הם משמעותיות יותר. טעות קטנה של אדם גדול, משמעותית יותר ומזיקה יותר מטעות גדולה של אדם קטן.  בפרשתינו אנו נפרדים משני מנהיגים גדולים, מרים ואהרון, ונפגשים בחטאו של משה רבנו שבגללו איננו זוכה להיכנס לארץ.

ב. משה – איש האלוקים

לפני שנתבונן בחטאו של משה, צריך להבין מי הוא משה רבנו: משה שמוציא את ישראל ממצרים בניסים גדולים בעשר המכות שניחתות על מצרים על ידו, בהעזה לדבר כך בפני פרעה, ביכולת להוציא את ישראל, ללכת בראש העם בתוך הים, משה רבנו עולה להר סיני, מוריד תורה לישראל אחרי כן במשך ארבעים יום לא אכל ולא שתה, יכולותיו על אנושיים, ועוצמת רוחניותו ונביאותו אין כמותה, "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אשר ידעו ה' פנים אל פנים" (דברים ל"ד, י'). מדרגת נבואת משה באספקלריא מאירה, מדרגת בהירות כזו שאין לשום נביא שקם אחריו. מידותיו המיוחדות של משה "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר י"ב, ג), הגדול ביותר הוא הצנוע ביותר. תוארו המיוחד של משה רבנו: "איש האלוקים", כך נקרא בסוף ימיו: "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוקים את בני ישראל לפני מותו" (דברים ל"ג, א'). התיאור:"איש האלוקים", שמשמעו איש שמזוהה לגמרי, מאוחד עם העניין האלוקי, האיש המביא את דבר ה' אל העם, בדברי חז"ל אף משמע שהביטוי הזה מעיד על מעלתו של משה, שהוא במעמד כעין מעמד של מעלה, כאילו יש בו מבחינתנו כעין נצחיות אלוקית. כשמרים ואהרון מדברים נגד משה אומר להם הקב"ה: "ואיך לא יראתם לדבר בעבדי במשה" (במדבר י"ב, ח'), צריך יראה לפני שמעזים לדבר על משה רבנו. בודאי אם כן שכשמדובר בחטאו של משה, צריך זהירות כפולה, שהרי לא איש כמותו יחטא ברשלנות, או בחלילה בכעס מתפרץ, לא איש שזכה להיות בחייו במחיצת הקב"ה ארבעים יום, מה אם כן עומד מאחורי חטאו של משה רבנו?

ג. אין מים

האירוע המדובר מתואר בפרשתינו: "ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ועל אהרון" (במדבר כ', ב'). נמצאים במדבר, הבאר של מרים נעלמה עם מותה, ועם שלם בתנאים מדבריים עומד בצמא קשה. הקב"ה מצווה את משה: "קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרון אחיך ודיברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו, והוצאת להם מים מן הסלע, והשקית את העדה ואת בעירם". נס גדול הוא לדבר אל הסלע ובדיבור להוציא ממנו מים, לא היה כדבר הזה מעולם שהצליחו לדבר לדומם ולהוציא ממנו מים. והנה משה מוציא מים מן הסלע, אך לא בדיבור כפי שנצטווה, אלא בהכאה, משה מכה בסלע, וההכאה פעמיים יוצרת מעיינות אדירים של מים. אך הקב"ה מחמיר עם משה: "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם". צריך להבין: אמנם משה לא דיבר אלא היכה בסלע: 1. האם הכאה איננה נס מספיק גדול ? 2. האם הפער בין הכאה לדיבור מחייב עונש כה חמור? 3. אם הקב"ה לא רצה שיכה מדוע ציווה לו לקחת את המטה?  4. אם אין המכה רצויה בעיני ה' מדוע הצליח משה להוציא כך מים? ועוד יש להתבונן: הרי כבר היה פעם חוסר מים (שמות פרק י"ז בתחילת דרכו של עם ישראל במדבר סין) ואז נצטווה משה להכות בסלע, ואולי חשב משה שכאז כן עתה יש להכות?  ובעיקר קשה הוא הדבר להבנה, האם משה שכל כולו הוא בעבודת ישראל, אף אם נאמר שטעה כאן, מדוע נחשב לו הדבר לחוסר אמונה, "יען לא האמנתם בי", האיש עליו נאמר "בכל ביתי נאמן הוא"?

ד. הכניסה לארץ- שינוי מגמה

המעבר מהמדבר לארץ ישראל איננו מעבר גבול טכני, אין בכך רק כניסה גיאוגרפית לתחומי ארץ הקודש, הכניסה לארץ מבטאת שינוי מגמה. נסביר: המדבר איננו מקום של חיים אנושיים רגילים, בני אדם מתרחקים מהמדבר, אין בו תנאים המאפשרים חיים, אין בו מים וצמחיה, אין בו אדמה ראויה לגידול, ומזג האוויר שם קשה ומשתנה. האפשרות היחידה לחיים במדבר הוא בדרך נס. הקב"ה מנהיג את עמו ארבעים שנה במדבר, זהו הנס הגדול ביותר, המתמשך ביתור, והכולל המון רב שלא היה כמותו מעולם. (כך קובע ספר העיקרים, המחשיב את היות ישראל במדבר , עם שלם לתקופה כה ארוכה, כנס הגדול מכולם). אבל הרצון האלוקי הוא שהנס לא יתמיד, הנס הוא יציאה מהסדר העולמי, ולכן איננו יכול להימשך. עם ישראל צריך לעבור לסדר חיים טבעי. הכניסה לארץ, מסביר הנצי"ב, היא כניסה חזרה לסדר עולם אנושי טבעי, חזרה לעולם בו אלוקים מסתתר בטבע, ואין השגחה ניסית, אין עמוד ענן ואין מן, ואין מים מבאר ומים מסלע. ביום בו נכנסו ישראל דרך הירדן לארץ, מיד למחרת הופסק המן, והם החלו לאכול מתבואת הארץ. זהו שינוי מהותי וגדול, שלישראל לוקח זמן לעכל אותו ולהתחבר אליו.

ה. משה – הנהגה ניסית

משה רבנו מנהיג את ישראל במדבר, משה איש האלוקים החי באטמוספרה רוחנית גבוהה כל כך ומאירה כל כך מסוגל להנהיג אומה גדולה לרוממות רוח עליונה וקבועה, זוהי דמותו המופלאה של משה. אבל אינה דומה ההנהגה במדבר להנהגה בארץ, המדבר דורש רוממות רוח וגדלות נשמתית ורוחנית עצומה, ישראל נבחנים כל הזמן במדבר, עד כמה הם מסוגלים לחיים עליוניים כאלה, וישנם נפילות במהלך המדבר, יש מתאוננים, ויש מתאווים, ויש קורח, ומרגלים ועוד. כדי להנהיג את ישראל בארץ צריך להתרגל להנהגה אחרת, תובענית פחות, ומתחשבת יותר בהתקדמות האנושית המדורגת. במדבר צריך ואפשר להכות בסלע, המים יצאו על ידי הכאה כי בהנהגת המדבר התביעה הרוחנית היא בקנה מידה גדול ועמוק יותר, בתקופת הרוח הגבוהה הזו, צריך להעמיד את האידאל האלוקי באופן חד וישראל מסוגלים לדרוש מעצמם יותר. בארץ ישראל צריך לדבר אל הסלע, ההנהגה בארץ היא טבעית, מדורגת, מתחשבת בחולשות האנושיות, בצרכים האנושיים המורכבים בעליות ובנפילות, עכשיו כשרוצה הקב"ה להרגיל את ישראל לארץ, צריך לדבר, לא להכות.  כשמכה משה בסלע הוא מברר שהנהגתו היא עליונה יותר, ניסית ומרוממת, ואיננה רוצה להתחשב בחולשות האנוש הגשמי, הוא ממשיך להרים כלפי מעלה, ולדרוש מהציבור להתרוממות איתו. הקב"ה מחליט להחליף הנהגה מפני שעכשיו עם ישראל צריך הנהגה ארצישראלית, ומשה איש האלוקים מתאים להנהגת המדבר. משה רבנו גדול הנביאים, אבי האומה הישראלית אין לו מקום קבורה, הוא נמצא בכל נפשות ישראל, ומחוברים אנו אליו אל תורתו, והוא עתיד להיכנס לארץ, כשהארץ הטבעית תתרומם אל מעמדו שלו