זהר.נט חדשות כרמיאל
א. פרידה מאהרון הכהן וממרים הנביאה
פרשיות השבוע מפגישות אותנו עם דמויות ההוד של האומה הישראלית. אולם נדיר הוא שבשבת אחת נפרדים משתיים מהן. השבת אנו נפרדים בפרשה אחת משתי דמויות מופלאות, מרים הנביאה שבזכותה זכו ישראל לבאר. מרים שלוקחת איתה תופים כשיוצאים ממצרים, כי מאמינה היא שישראל יזכו לנס, ומנהיגה את הנשים לצאת ולהודות בתופים ובמחולות. ופרידה נוספת מדמותו של אהרון הכהן הגדול, אוהב שלום ורודף שלום, איש החסד, אוהב ישראל, המברך את עמו ישראל באהבה, אהרון שמוותר על הנהגתו בשביל אחיו, אהרון שזכו ישראל בזכותו למן.
לפני כמה שנים שמעתי שקיים מנהג בחלק מקהילות יהדות תימן שלא לקרוא את פרשת חוקת בבת אחת, כיצד ניתן להפרד בשבת אחת גם מאהרון וגם ממרים? והם קוראים פרשה זו בשתי שבתות נפרדות. ואולי זו הסיבה שנפתחת פרשתנו במילים :”זאת חוקת התורה” – זוהי גזרת הכתוב. דמויות מיוחדות אלה אינן דמויות לשעה, לתקופה אחת בלבד, אלה דמויות המקרינות מאישיותן ומכוחם לדורות רבים, ולנו הזכות הגדולה ללמוד ממעשיהם, לקחת משהו מכל הגדולה הזו לחיינו, ולתקופתנו.
מרים הנביאה מלמדת אמונה
נבואתה של מרים נתקבלה בתוך חשיכת ימי גלות מצרים, בשיאו של השיעבוד כשפרעה גוזר “כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו”, מתנבאת מרים : “עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל” (מגילה י”ד ע”א). נבואת גאולה שנאמרת תוך כדי יסורים גדולים של מרירות מצרים, אינה נשמעת בקלות. ואביה עמרם שהיה מגדולי ישראל, מתוך הקושי והיאוש, הולך ומגרש את אשתו כדי שלא להוליד בנים שיזרקו ליאור. אולם מרים מחזירה את אביה ועומדת על נבואתה כי מהם יבוא הגואל, כך נולד משה. אולם כשעוברים שלושה חודשים וצריך לזרוק את משה ליאור, כועסים עליה הוריה: “ עמד אביה וטפח על ראשה ואמר לה: ביתי היכן היא נבואתך? ואף אמה, כיון שהטילו את משה ליאור, עמדה וטפחה לה על ראשה ואמרה לה: בתי היכן היא נבואתך”? (שמות רבה א’ כ”ב). אבל מרים איתנה בנבואתה, איתנה באמונתה, “ותתצב אחותו למרחוק לדעה מה יעשה לו” – מרים יציבה, איננה חוזרת מדבריה, איננה מתיאשת, היא מתיצבת מוכנה למילוי שליחותה. כך מלמדת אותנו מרים מהי אמונה, גם במצבים שהיאוש גובר, גם מתוך קשיים גדולים, מרים ניצבת, ואחריה נשות ישראל כולן. הנביא מיכה (ו’ , ד’) מתאר את חסדי ה’ איתנו בהוציאנו ממצרים וכותב: “כי העליתיך מארץ מצרים ומבית עבדים פדיתיך ואשלח לפניך את משה אהרון ומרים”. ומסביר התרגום שם כי יש כאן שלושה מנהיגים ושלושה תפקידים:
משה – ללמד לישראל דיני התורה, אהרון – לכפר על העם בקרבנותיו, ומרים – ללמד את הנשים. מרים לא באה ללמד את מה שמשה היה מלמד, מרים מלמדת את ישראל מהו כוחה של אמונה, כיצד עוברים ארבעים שנות מדבר, כיצד בונים מתוך אמונה גדולה חיי משפחה וקהילה טובים וישרים.
ג. אהרון הכהן – אוהב שלום ורודף שלום
כך מספרים חז”ל באבות דרבי נתן: “שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה, הלך אהרון וישב אצל אחד מהם, ואמר לו: בני, ראה חברך מהו אומר, מטרף את ליבו וקורע את בגדיו אומר אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי, בושתי הימנו שאני חטאתי לו, והוא יושב אצלו עד שמסיר הקנאה מליבו. והולך אהרון ויושב אצל האחר ואומר לו: ראה , חברך מהו אומר, מטרף את לבו וקורע את בגדיו ואומר אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי, בושתי הימנו שאני הוא שחטאתי לו, עד שמסיר הקנאה מליבו…” (אבות דרבי נתן פרק י”ב ,ג’). אהרון מתמסר לעשות שלום בין איש לרעהו, זו לא סתם עין טובה, זוהי מסירות של ממש, זוהי שיטה של אהרון הכהן לעשות ולהרבות חסד ואהבה בין אדם לרעהו. שיטה זו של אהרון הכהן היא הסיבה להיותו אהוב על כל ישראל: “ויבכו את אהרון שלושים יום כל בית ישראל” (במדבר כ’ כ”ט). אהרון האוהב את ישראל, המשכין שלום ביניהם, מצטערים עליו במותו כל בית ישראל “האנשים והנשים” (רש”י שם), אצל משה רבנו כתוב :”ויבכו בני ישראל את משה” (דברים ל”ד, ח’ ), דוקא הגברים הלומדים והנמצאים בבית המדרש, ולא כולם, אבל את מות אהרון כאבו כולם.
ד. אהבת אהרון איננה מותנית בקיום התורה
כך מצוה אותנו הלל בפרקי אבות: “הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה” (אבות פרק א’ משנה י”ב) מצווים אנו ללמוד מדרכו של אהרון להיות אוהבי ורודפי שלום, להרבות שלום בתוכנו, לכבד האחד את רעהו, ולהוקיר את מעלת חברנו. אבל, מדגיש הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ”ל בכתביו: לא אמר הלל לאהוב את הבריות כדי לקרבן לתורה, לא אהבה שיש בה אינטרס, אפילו אינטרס של קדושה, שגם בלא קירובן צריך אתה להיות אוהב הבריות מצד עצמם, ומתוך כך ממילא מקרבם לתורה. אהבת הבריות, למדנו מכאן, איננה אהבה אינטרסנטית, היא לא תלויה בשאלה יקיימו או לא יקיימו תורה, אהבת הבריות היא מצד עצמם, מצד היותם בריותיו של הקב”ה, ומצד אהבת ישראל הפשוטה שאיננה תלויה בדבר. כך מברך הכהן כשעולה לדוכן :”אשר קידשנו בקדושתו של אהרון וציונו לברך את עמו ישראל באהבה” , מודגש בברכה שלא ציוה לברך בלבד, אלא ציונו לברך באהבה, דוקא. הכהן המברך את ישראל , הלומד מאהרון, הוא הכהן היוצא אל המצורע, הוא הכהן המניף את קרבן הסוטה, הוא הפוגש בחוטאים ומכפר עליהם, כל זה יכול להיעשות רק מתוך מבט של אהבה. הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ”ל אף מביא את הפוסקים להלכה שאם לכהן יש בבית הכנסת אדם שהוא שונאו, אסור לו לשאת את כפיו,דווקא לברך באהבה.
ה. להרבות אהבה ואמונה
כך מלמדת אותנו פרשת השבוע, את היסודות החשובים למהלך חיינו, הרב צבי יהודה הכהן קוק היה מרבה לדבר על שני ה”אלפים”, שתי אותיות א’ אהבה וא’ אמונה, אהבה למדנו מאהרון הכהן, ואמונה למדנו ממרים הנביאה. האהבה לבריות נובעת מתוך האמונה בבורא, הוא שברא את הבריות, הוא שנטע בהן את הטוב, ומתוך כך ראויים הם לאהבה. ומתוך האהבה בא המבט המאמין בבריות, המאמין בטוב ה’, המאמין בנצח ישראל. בשבת בה אנו נפרדים משתי דמויות מופלאות אלה, זקוקים אנו להרבות עוד יותר בשתי המידות החשובות הללו, אהבה ואמונה, בבית, במשפחה, בחברה, ובהנהגה הלאומית.
