פרשת כי תישא: החיפוש הנכון אחרי אלוקים

א.  רוצים להרגיש

על כל קופסת סיגריות מוטבעת אזהרת משרד הבריאות, האזהרה קובעת כי העישון מזיק לבריאות. תועלת האזהרה הזו היא בעיקר ברמה ההצהרתית, מפני שמי שאינו מעשן לא זקוק לה, ומי שמעשן מעשן למרות האזהרה. האזהרה על קופסת הסיגריות היא דוגמא קלאסית להבדל האנושי שבין הידיעה ובין ההרגשה. גם המעשנים יודעים שהעישון מזיק, אין הבדל בין המעשנים לאלו שאינם מעשנים בתחום הידיעות, כולם יודעים אותו דבר, אבל האחד אוהב לעשן וחברו לא. ההרגשה, אהבה או שנאה, קרובה אל האדם הרבה יותר מהידיעה השכלית. האדם מונחה בחייו על ידי תחושותיו והרגשותיו, הרבה יותר מעל ידי השכלתו וידיעותיו. הרגש קרוב יותר לחייו של האדם, כשאני מרגיש משהו זה הרבה יותר חזק ומשמעותי לגביי מאשר ידיעותיי באותו תחום עצמו. למרות שהשכל יודע יותר ואולי אף צודק יותר, אבל הרגש חי יותר ומוחשי יותר. גם בתחומי האמונה אנו מכירים את ההבדל בין השכל ובין הרגש. בשיחות סגורות, כשאנשים נפתחים יותר לשוחח על עצמם ועל אמונתם, כמעט תמיד אנו מדברים על הרצון לחוש את מציאות האלוקים. אנו מאמינים בני מאמינים בני אברהם יצחק ויעקב, ביתם של חושפי האמונה בעולם, ואפילו שהבנתנו השכלית היא טובה, ואין לנו צורך ב"הוכחות" לאמונתנו, אנו זקוקים עדיין לתחושת המציאות האלוקית בתוכנו. האדם  באופן טבעי רוצה להרגיש יותר ממה שהוא רוצה לדעת, רוצה שדבר ה' יהיה לא רק ידוע בעולם, אלא גם מורגש וחי בו.

ב. מהר סיני לחטא העגל

בפרשת השבוע שלנו אנו קוראים על אחד המשברים העמוקים ביותר במהלך מסע ישראל במדבר, חטא העגל. גודל המשבר נובע מעוצמת הנפילה של ישראל ממעמד הנבואה הגדול של הר סיני, שבו כל ישראל, גברים נשים וטף, שומעים את דבר ה' באופן גלוי, אל עבודת  אלילים נמוכה, שבה משתחווים אנשים מישראל לפסל בדמות עגל זהב. כיצד מתרחשת נפילה גדולה כל כך?  מהם הגורמים לחטא כזה, שהוא החמור בחטאים, דוקא על ידי מי שזכו למראה נבואי גדול?    רבי יהודה הלוי בספר ה"כוזרי", שם את השאלה הזו בפיו של מלך הכוזרים: "שמוע שמעתי כי בעצם הימים ההם עשו להם עגל ויעבדו לו ולא לאלוה" (מאמר ראשון צ"ב והלאה). הדגש בשאלת מלך הכוזרים הוא מעבר להיותם עושים את העבירה החמורה הזו, הוא זמנה של העבירה: "בעצם הימים ההם", אם נחשב את התאריכים השאלה רק גדלה והולכת: שהרי בו' בסיון  ניתנה תורה לישראל במעמד הר סיני, מייד לאחר מכן עולה משה רבנו להר סיני לארבעים יום כדי להוריד לישראל את לוחות הברית, הוא יורד בי"ז בתמוז, מגלה את ישראל עובדים לעגל ושובר את הלוחות. כלומר הפער בין מעמד הר סיני לחטא העגל הוא חודש ושבוע. ומכאן שאלת מלך הכוזרים, כילד ייתכן שעם שחווה מעמד נבואי רק לפני ארבעים יום, הופך פניו וחוטא בעבודת אלילים בזמן קצר כל נכך?

ג. אין גדול כי אם מי שחטאיו ספורים

תשובת רבי יהודה הלוי למלך הכוזרים יסודית מאד, אך לפני שהוא מתייחס לשאלה, מלמד אותנו ריה"ל את נקודת הגישה הנכונה לחטאי ישראל. ראשית הוא אכן מודה :"חטא אשר גינוהו הם עצמם מתוך גדולתם, ואין גדול כי אם מי שחטאיו ספורים". אמנם חטאו, ואמנם החטא חמור, אבל הגדולים אינם מלאכים בלתי מסוגלים לחטא, הם אנושיים  העלולים לחטוא, אך הם מודים ומתקנים, ולכן נקראים גדולים. הגדלות נמדדת ביכולת לתקן, במאמץ הרוחני הגדול, ולא רק במבחן התוצאה. ואולי ניתן לשמוע בדברי הכוזרי עומק נוסף, לחטא ישנן סיבות רבות, לעיתים חטאים נובעים מעצלות, מחוסר מאמץ שאדם יכול היה לעשותו ולא עשה, מתאווה שלא התמודד איתה, ועוד. אבל הגדולים שחוטאים, חטאיהם נובעים מנקודת מוצא אחרת, לא מקטנות הדעת הם נופלים בחטא, אלא דוקא מגדלותם. ישראל של אחרי מעמד הר סיני אינם עוד עם המסתובב לו בעולם, זהו עם שראה אלוקים, עם שהרגיש באופן הכי ברור את דבר ה', ואפילו שגם הם מסוגלים לחטוא, אין חטא זה חטא של קטנות דעת, וצריך לחפש את מניעי החטא לפי גודל דעתם של דור המדבר שנקראו "דור דעה".

ד. הרצון לחוות את הקשר עם האלוקים

אין בישראל רצון לעבודת אלילם בדור המדבר, זה לא יכול להיות מתאים להם בשלב הזה, ובכל זאת עשו את העגל ועבדו אותו. וכאן המקום לחזור לסוגיה שפתחנו בה, ישראל של אחרי מעמד הר סיני מחפשים המשך לקשר הישיר עם הקב"ה, הם אמנם נבהלו וביקשו ממשה רבנו "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר איתנו אלוקים פן נמות", אבל הם עדיין רוצים להיות מחוברים באופן מורגש אל דבר ה'. כל אומות העולם בתקופה ההיא מחזיקים בפסלים ותמונות שבהם הם מרגישים קשר לאליל שלהם, וישראל העובדים לאלוקי האמת, רוצים גם הם לעבוד את ה' באון מורגש, ולא רק על ידי נביא ובאופן מופשט. עשיית העגל לא נועדה כדי לעבוד אותו אלא כדי לעבוד באמצעותו את ה'. כך הרי החלה עבודה זרה בעולם: "בימי אנוש טעו בני אדם טעות גדול… וזו היתה טעותם: אמרו הואיל והאלוקים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד… וזהו רצון האל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו…שזהו כבודו של מלך" (רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פ"א ה"א).  העבודה לכוכבים ומזלות התחילה מתוך רצון להתקרב לאל דרך מכובדיו, כך גם ישראל רוצים לעבוד את ה', אבל רוצים לעבוד אותו בדרך מורגשת ומוחשית, ומכאן הנפילה לחטא.

ה. האיסור להגשים

למרות כוונותיהם הטובות, החטא חמור ביותר. דורות ישראל כולם משלמים עליו : "וביום פוקדי ופקדתי עליהם חטאתם" (שמות ל"ב, ל"ד) , ומסביר רש"י בשם חז"ל: "ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עון העגל". כלומר כל הדורות מאז ועד ימינו משלמים קצת גם על חטא העגל. אם ננסה קצת להתבונן בזה: בכל הדורות ישנו רצון להרגיש ולדעת באופן מוחשי, את קירבת אלוקים לישראל. אנחנו נאסרנו לא רק לעבוד לפסלים, אלא לתלות שום דבר אלוקי במשהו מוחשי. מעקרונות האמונה  הוא שהאלוקים אינו גוף ואין לו שום דמיון כלל, מופשט מכל משמעות פיסית ומוחשית. אלוקים מוגשם הוא אלוקים מוגבל, לפי קנה המידה האנושי ולפי קוטן השגתו, הוא אלוקים קטן מאד הנכנס לתפיסה האנושית. אבל אנו מאמינים באלוקי אמת שאין לנו תפיסה בו, ואין תפיסתנו מגבילה אותו, ולא השגתנו מגדירה את כוחו. התפילה והתורה, הנבואה והמקדש, הם מקור קרבת אלוקים המורגשת שלנו. עשרה ניסים שנעשו מדי יום בבית המקדש, סדר השראת שכינה על ישראל, על גדוליהם , על התהליכים שהם עוברים, מכאן אנו נחשפים לקרבת אלוקים. לא נחלל את שם ה' בעבודה למשהו מוגדר וקטן, נתרומם להבנה פנימית יותר, עמוקה יותר, שאין בה צורך למשהו מוחשי ומורגש, פיסי וחומרי. עבודת האלילים הקטינה את האלוקים והקטינה את האדם העובד אותו, והפכה את העולם למגשים וחומרי.  עבודת ה' היא המפשיטה את האלקים מכל משמעות חומרית, מעמידה אותנו על האמת, ומעדנת את האדם ומרוממת אותו למציאות רוחנית גבוהה יותר.