פרשת כי-תישא – שבת פרה: בין לוחות ראשונים לאחרונים ופרה אדומה

א. לא להחמיץ הזדמנויות

הלכה ידועה היא בישראל: "שלושים יום קודם לחג שואלים בהלכות החג", כלומר, אם הגענו מבחינת התאריך לחודש לפני החג יועדפו השואלים בהלכות החג הקרוב על פני השואלים האחרים. אחד החגים בו אנו זקוקים הכי הרבה לשאלות ולסיוע הלכתי הוא חג הפסח. בפסח שרבו בו הלכותיו, והזהירות אפילו מפירור חמץ יוצרת צורך רב בשאלות הלכתיות, אם נבדוק מתי מתחילים השלושים יום שלפני הפסח נמצא כי הם חלים ממש בפורים, וליתר דיוק בשושן פורים. כלומר בפורים עצמו מתחילים ללמוד הלכות פסח. נקודה זו היא עוד חיבור שיש בין פורים לפסח. האמרה המפורסמת: "משנכנס אדר מרבין בשמחה", קובעת רק מתי מתחילים את השמחה אולם לא קובעת מתי שמחה זו מסתיימת. ומסבירים המפרשים כי שמחה זו מסתיימת אחרי פסח. כלומר משנכנס אדר מרבים בשמחה ושיאה של השמחה הוא פסח. יש מכנה משותף נוסף בין פורים לפסח, והוא החשש הגדול מהחמצה, פסח כולו עומד על החשש שמא הבצק יחמיץ, והרי בני ישראל כשיצאו ממצרים לא הספיק בצקם להחמיץ, וגם בפורים מודגשת נקודת ההחמצה: כשאסתר מתנצלת ומסבירה למרדכי שלא תוכל לבוא אל המלך מפני שהמלך לא מכניס את מי שלא קרא לו, אומר מרדכי לאסתר דברים חריפים מאד: "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך יאבדו, ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות…". מדגיש מרדכי בפני אסתר: עכשיו כשאת נמצאת בפסגת מלכות אחשוורוש, זו ההזדמנות שלך להציל את כלל ישראל, אם תחמיצי אותה יעזור הקב"ה ליהודים בדרך אחרת, אבל את איבדת את ההזדמנות שלך.

ב. שבירת הלוחות הראשונים

החמצה היא גם חלק ממשמעות פרשת השבוע שלנו. פרשת השבוע מתארת את אחד המשברים הגדולים ביותר שחווה עם ישראל במדבר, את החטא הנורא, חטא העגל. משה רבינו עולה אל ה' לקבל את הלוחות, ישראל מתייאשים מחזרתו, ומחפשים תחליף להנהגתו. תחת הלחץ הגדול על אהרון, ואחר שהרגו את חור בנה של מרים הנביאה, יוצרים ישראל את עגל המסכה. משה רבנו שיורד מההר ומגלה את העגל שובר את הלוחות: "ויהי כאשר קרב  אל המחנה וירא את העגל ומחולות, ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר" (שמות ל"ב, י"ט). שבירת הלוחות אותם כתב ה' היא מעשה חריף וחריג, הרי אין הלוחות שייכים למשה, ולכאורה אין בסמכותו לשוברם, ובפסוקי פרשתינו גם אין תגובה אלוקית כלשהי על שבירת הלוחות, לא תגובה ביקורתית וגם לא תגובה תומכת. ויש צורך להתבונן במעשה הגדול של משה, המחליט לשבור את הלוחות האלוקיים. הכתוב מתאר בהרחבה את מעלת הלוחות הראשונים: " ויפן וירד מן ההר ושני לוחות העדות בידו, לוחות כתובים משני עבריהם, מזה ומזה הם כתובים. והלוחות מעשה אלוקים הנה, והמכתב מכתב אלוקים, חרות על הלוחות" (שמות ל"ב, י"ד-ט"ו), וגם בספר דברים כשחוזר משה ומתאר את חטא העגל הוא כותב: "שתי לוחות האבנים כתובים באצבע אלוקים" (דברים ט', י'). ולעומתם כשינתנו הלוחות השניים, הם כבר לוחות שמשה עושה כאן בארץ: "ויאמר ה' אל משה, פסול לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שיברת" (שמות ל"ד, א').

ג. בין לוחות ראשונים לשניים

ישנם כמה הבדלים בולטים בפסוקים עצמם בין לוחות ראשונים לשניים: ראשית, הלוחות הראשונים חצובים בידי שמים, משה קיבל מהקב"ה לוחות אבנים, ואילו בלוחות השניים חוצב אותם משה מההר. הלוחות הראשונים היו כתובים משני עבריהם, נס מיוחד, ניתן היה לקוראם בשני צדדיהם, ואילו הלוחות השניים כתובים מצד אחד. ל הלוחות הראשונים כתוב "חרות על הלוחות, כלומר הם היו חקוקות באבן אבל לא בתוכה, כעין נס, ואילו הלוחות השניים כתובים על הלוחות עצמן. הניסים שישנן בלוחות ראשונים אינן בלוחות האחרונים, ומכאן ההחמצה הגדולה, חז"ל אומרים שאם היינו נשארים עם הלוחות הראשונים , אדם היה לומד תורה ואינו שוכח כלל, כמו שהפסוק אומר "חרות על הלוחות", היינו בני חורין מן השכחה, ובמקום אחר מוסיפים חז"ל כי אם לא היינו חוטאין בעגל לא היינו זקוקים למלחמה עם שום אומה, והעולם היה נחשף לישראל מתוך חיבור של כבוד, וללא קרב. איכות הלוחות השניים אינה כפי הלוחות הראשונים, מפני שהחטא הביא אותנו למקום ולדרגה נמוכים יותר, ואיננו ראויים לעוצמת הלוחות הראשונים. ואף על פי שיש בלוחות השניים את מעלת משה, שכיוון שהוא כותב אותם הרי שהן באים מכח ישראל, ובנויים באופן המתאים לישראל, הפסדנו את לוחות הברית הראשונים על כל מעלתן וסגולתן.

ד. היד החזקה של משה רבינו

מדוע משה רבינו שובר את הלוחות?  הרי יכול היה להניחן ולפעול כנגד העגל ועובדיו, ולחזור ולקחתן, מה הביא את משה לשבור את הלוחות המופלאים הללו?  הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל כותב בספרו אורות הקודש (ח"ב עמ' שי"ד) עיקרון, ולפיו מוסבר מעשהו של משה. "יש קדושה בונה, ויש קדושה מחרבת, הקדושה הבונה טובה גלוי, והמחרבת טובה גנוז, מפני שהיא מחרבת כדי לבנות מה שהוא יותר נעלה ממה שכבר בנוי". בסדר החיים הרוחניים שלנו, אנו פועלים פעולות המקדמות אותנו, בהדרגה, עם הפנים קדימה, כדי להוסיף ידע וקדושה ורוח. אבל לעיתים דרך ההתקדמות פועלת דוקא כשעושים פעולה הפכית, היינו כששוברים. לעיתים לא תבוא ההתקדמות אלא בדרך חריפה וקיצונית יותר, שבעוצמתה היא מבאה שיוני והתקדמות גדולה הרבה יותר מדרך ההתקדמות הרגילה. זוהי ה"קדושה המחרבת" – הקדושה המביאה לעולם טוב פנימי דרך פעילות של הריסה והחרבה. וממשיך הרב קוק שם: "מהקדושה המחרבת יוצאים הלוחמים הגדולים, המביאים את הברכה לעולם, מעלת משה בעל היד החזקה, ששבר את הלוחות". שבירת הלוחות היא פעולה מתקנת של מי שכאב האומה כל כך טמון בליבו, ורק מחשבת תיקונם מלווה אותו, ומבין שלא יועיל כאן פיתרון שגרתי, ועל מעשה חריף כחטא העגל צריך תיקון גדול ומשמעותי יותר כשבירת הלוחות.

ו. פרה אדומה מתקנת

יש תיקון גם להחמצה: בסדר ארבע הפרשיות הקודמות לחודש ניסן, נקרא השבת בע"ה את פרשת פרה. רש"י על פרשת פרה (במדבר י"ט, כ"ב) מביא משל בשם חז"ל: " משל לבן שפחה שטינף פלטין (ארמון) של מלך. אמרו: תבוא אמו ותקנח צואת בנה, כך תבוא פרה ותכפר על העגל". חטא העגל הוא חטא של כמעט עבודה זרה, והוא מביא טומאה לעולם, ולכן צריך מי שיחטא וינקה אותו. אבל אם נתבונן היטב במשל של חז"ל, בן השפחה לא הרס את הארמון, וגם לא קלקל את יסודותיו, הוא לכלך אותו במידה כזו שצריך לנקותו, אבל אפשר לנקותו, היכולת לנקות היא היכולת להחזיר את הארמון לכמו שהיה מקודם. כך אמנם ישנו חטא חמור, הפוגם את מראה הארמון, אך ניתן לנקותו מפני שאיננו פגיעה בעצם, למרות פגיעתו החמורה. פרה אדומה הוא סדר טהרה קשה, הוא אוחז בקירבו גם טומאה לטהורים, והוא איננו בנמצא בקלות, ורבים מדרשי חז"ל המתארים עד כמה קשה היה להשיג פרה אדומה, אבל הוא ניתן. אפשר לטהר אפשר לנקות את הארמון. ערב חג הפסח ומוצאי חג הפורים, אנו לומדים שטהרה אפשרית, שיש מקום לתיקון גם כשהחטא קשה, ויש תיקווה גם כשהחושך גדול, בע"ה.