Array
(
    [_edit_lock] => Array
        (
            [0] => 1449659806:5
        )

    [_edit_last] => Array
        (
            [0] => 5
        )

    [_thumbnail_id] => Array
        (
            [0] => 9794
        )

    [tie_sidebar_pos] => Array
        (
            [0] => default
        )

    [tie_post_slider] => Array
        (
            [0] => 184
        )

    [_yoast_wpseo_focuskw] => Array
        (
            [0] => פרשת השבוע
        )

    [_yoast_wpseo_title] => Array
        (
            [0] => פרשת מקץ
        )

    [_yoast_wpseo_metadesc] => Array
        (
            [0] => הרב יעקב ידיד
        )

    [_yoast_wpseo_linkdex] => Array
        (
            [0] => 54
        )

    [tie_views] => Array
        (
            [0] => 360
        )

    [essb_cached_image] => Array
        (
            [0] => https://zhk.wpengine.com/wp-content/uploads/2015/06/hukat.jpg
        )

    [rank_math_title] => Array
        (
            [0] => פרשת מקץ
        )

    [rank_math_description] => Array
        (
            [0] => הרב יעקב ידיד
        )

    [rank_math_focus_keyword] => Array
        (
            [0] => פרשת השבוע
        )

    [rank_math_robots] => Array
        (
            [0] => a:1:{i:0;s:0:"";}
        )

)

פרשת מקץ: גבורה ואורה בחנוכה

שתפו

א. גבורה ונחישות מכבית

השבוע חוגגים כולנו את חג החנוכה,  ולכבודו נקדיש את דברינו הפעם: ניצחון המכבים על היוונים גם בראיה היסטורית הוא בלתי נתפס. קומץ יהודים נחושים כשבראשם איש זקן, מצליחים לגבור על מעצמה עולמית ולגרום לה אבידות גדולות ומפלה צורבת בקרב, זהו דבר שלא ייאמן. גם בבתי הספר לפיקוד עדיין לומדים את האיגוף שעושה המצביא הגדול יהודה המכבי, ובדרך שלו הוא מביא את הניצחון למכבים. הניצחון הזה שאנו מזכירים אותו בתפילת “על הניסים” – “מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים”. היוונים אינם קלים למלחמה הם מיומנים ומנוסים ונקראים בלשון התפילה “גיבורים”, וישראל נקראים חלשים. ובוודאי שאין להשוות בין כמות חיילות יוון העתיקה ובין צבאו של יהודה המכבי. יד ה’ מחוללת את הניסים הללו, ובוודאי שללא עזרה ממרומים לא היו מצליחים המכבים לנצח. ובכל זאת גבורת החשמונאים ראויה לציון, ההחלטה הנחושה לא להיעלם תחת תרבות יוון, לא להיות חלק מתרבות שאיננה ישראלית ומקורית. האומץ להתעלם מהאופנה המושפעת מהמעצמה הגדולה של יוון, היא משמעותית וחשובה. ההחלטה להרים ראש ודגל, להיות נחושים בצדקת אמונתנו, להסתכן גם בנפש בשביל הערך הפנימי שלנו, זהו הדגל שאיתו אנו חוגגים את החנוכה. מצד אחד נשיאת עין למרום הליכה בתלם בו הלכו אבותינו, ומצד שני נחישות של עוצמה גבורה ונכונות למסירות נפש, בעד ערכי החיים שלנו.

ב. שבט לוי מנהל קרבות?

אם ננסה להתבונן ביחס שבין היוונים למכבים, באמת מתעוררת השאלה כיצד ניצחו המכבים? מניין העוצמה שמתוכה שאבו כח לעמוד מול מעצמה ענקית ולהצליח?  מיוחדת היא המלחמה הזו שלא נעשתה בידי המנוסים שבנו:  בין שבטי ישראל ישנם שבטים שמתפקידם הוא להיות גיבורי מלחמה. כך הוא שבט יהודה- שבט המלוכה בישראל, שמתפקידו הוא לעמוד בראש המלחמות של ישראל, כדוד המלך שהיה איש מלחמה. גם שבט זבולון הנזכר בשירת דבורה כמי שחירף נפשו למות. אבל הקרב מול היוונים נעשה עם שבט לוי, שבט הכהונה והלוויה הוא מוביל קרבות. השבט הממונה על הכפרה והטהרה בישראל, השבט שאין לו שטח אדמה משלו רק חלק ה’ חלקו, השבט הנמצא כולו בבית המקדש, הוא יוזם הקרב והוא מוביל אותו בפועל. המלחמה בין היוונים למכבים היא מלחמת הרוח, מלחמה על הקודש, את המלחמה הזו מנהלים אנשי המקדש כנגד אנשי תרבות הגוף היווניים. ולמרות כל הסיכויים מתברר שהרוח מנצחת, למרות חסרונה הבולט מול הגוף, מתברר שהרוח, כנגד מה שנראה, היא בעלת יכולת התמודדות גם בכלי מלחמה, עם הרוח איתנה היא תוביל לניצחון. הנצרות לימדה בעולם שיש נתק בין הרוח ובין היכולת החומרית, אנשי הרוח אמורים להיות מנותקים מעולם הגוף, להסתגר בעולם משלהם, אבל תורת ישראל, תורת אמת, מבהירה שהרוח היא דינאמית, פעילה ומשמעותית, ויכולה בסערה לכבוש גם את בעלי הגוף.

ג. אור גובר על חושך

שבט לוי שכאמור מוביל את הקרבות מגיע בסוף המלחמה לבית המקדש, למקום הטבעי שלו, למטרה שלשמה פתח בכל המלחמה הזו. וכאן במקום הזה מתברר שאין להם שמן להדלקת מנורת המקדש הכבויה. נס המלחמה הטבעי מתחבר עתה לנס פך השמן העל טבעי. והוא מלמד אותנו עיקרון חשוב: השמן שיש בכד השמן הקטן הוא מספיק ליום אחד, כלומר כמותו מועטת. אבל כיוון שהוא טהור, חתום בחותמו של כהן גדול, איכותו מרובה. יש בעולם יותר חושך מאור, יותר ערפל מבהירות, אבל סגולתו של האור היא שגם בכמות מועטת הוא מגרש הרבה חושך. “מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך”, אפילו שהאור הוא מועט ביותר, רק אור נרות, כבר החושך איננו. כך זה באורו הקטן של נר, כך זה בכד הקטן שמפאת טהרתו הוא מצליח להאיר שמונה ימים. השפת אמת מזכיר כי ימי החנוכה נחגגים בשיא החורף, הימים בהם השמש שוקעת מוקדם וזורחת מאוחר, ימים שבהם יש יותר חושך מאור, ואז באה חגיגת החנוכה החג שבא להאיר. מוסיף ה”שפת אמת” ומבאר, חגי התורה הם כולם באביב ובקיץ, בימי האור, באו חכמים וראו צורך להאיר לנו גם בימי החושך, ולהדליק את האור בכל בית, בכל רחוב. אורות החנוכיה המציצים מהחלונות מלמדים אותנו להיות מוארים ולהתגבר על החושך.

ד. צניעות או פירסום?

מעלתו של אדם המצניע את מעשיו הטובים ידועה, כך היא המעלה הגדולה של צדקה, שהנותן לא ידע למי נתן והמקבל לא ידע ממי קיבל. ובוודאי מי שנותן בסתר ולא מחפש לעצמו כבוד או פירסום עבור מעשיו הטובים, קדוש ייאמר לו. כך אומר הפסוק במשלי (כ”ד, י”א):”מתן בסתר יכפה אף…” כלומר מי שנותן לעני בסתר זוכה להסיר מעליו את מידת הדין.  הגמרא (כתובות ס”ז) מספרת על מר עוקבא שבשכנותו גר עני אחד. מר עוקבא היה רגיל לזרוק לו כל יום ארבעה זוזים בחור הדלת. יום אחד אמר אותו עני: אלך ואראה מי עושה לי טובה זו.

באותו היום התאחר מר עוקבא בבית המדרש, באה אשתו לקראתו, ונתנו יחדיו את הצדקה לעני. כיון שהרגישו בביתו של העני כי מטים את הדלת, יצא העני לראות מי הם הנותנים.

ברחו מפניו מר עוקבא ואשתו על מנת להסתתר מהעני. נכנסו לתנור רק כדי שהעני לא יחוש בהם. מעלת הצניעות במעשה הטוב היא גדולה כל כך ששווה להיכנס לתנור בשבילה. ובכל זאת בחנוכה אנו מוצאים את החיוב לצאת ולפרסם. ואדם שיש לו שני חלונות משתי רוחות שלא רואים זה את זה חייב להדליק בשני מקומות, כדי שלא יעלה עליו חשד, כלומר הפירסום הכרחי. מדוע?

ה.  להאיר את המחשכים

מצאנו דין לפרסם את הנס גם בפורים בקריאת המגילה בבתי הכנסת, וגם בפסח על שולחן הסדר. והנה למרות שמצאנו שם דין “פירסומי ניסא” עושים אותו בתוך הבית, בתוך בתי הכנסת, ואילו בחנוכה אנחנו רואים שהפירסום הוא חיצוני, להדליק על הפתח מבחוץ. אבל שונה הוא החנוכה במהותו משאר החגים, כאן המצוה היא להאיר, במצוה שהעיקרון שלה הוא האור, כאן חייב לבוא לידי ביטוי הצד החיצוני. נר חנוכה מצוה להאיר איתו את החושך זה עניינו, מקומו הוא בחוץ זו חלק מהגדרת המצוה, ולכן היא שונה מפורים ופסח.  אבל יש בכל זאת גם בחנוכה זהירות בצד החיצוני: אמנם החנוכיה צריכה להיות מבחוץ, אבל דוקא על פתח ביתו, ולא רחוק משם. ואמנם חשוב מאד לפרסם אבל המצוה מוגדרת כ”מצוות נר איש וביתו”. ולמרות שלכאורה הטוב ביותר היה לפרסם הנס במקומות הומי אדם, ובלב ליבה של העיר, אבל דווקא שם אין מצוה בהדלקה, ועיקרה של ההדלקה היא בביתו או בבית הכנסת בלבד. משמעיות הדבר היא שאמנם הפרסום חשוב אבל לא פרסום חיצוני בלבד. חכמים מבקשים מאיתנו שנאפשר לרבים לחוש במצוות שאנו עושים, בדרך כלל אדם עושה מצווה בינו ובין אלוקיו. ואין יד אדם אחר צריכה להיות שם, אבל ישנם מצבים וישנם מצוות שבהם יש משמעות ואף חשיבות לאפשרות הפירסום, בבחינת “כל הלומד תורה בפנים תורתו מכרזת עליו מבחוץ”. הוא איננו מכריז על כך, תורה אינה עוד סוג של שיווק, התורה היא המכריזה, היא הניכרת מתוך שאין הוא חוסם אותה.

כתבה מעניינת:

פרשת השבוע פרשה מעודכן 2018

פרשת תצווה: פורים קטן

שתפובס"ד אדר א' ואדר ב' לוח השנה העברי כפי שאנו מכירים אותו, כשהתאריכים בו ידועים …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *