זהר.נט חדשות כרמיאל
א. גבורת האזרח שברחוב
ימים סוערים עוברים עלינו בתקופה הזו, אין יום ללא פיגועי דקירה, זריקות אבנים, השלכת בקבוקי תבערה והפרות סדר. זה קורה בכל הארץ, מתחיל בירושלים שלנו, ועובר על פני הדרום והצפון כאחד. המחבלים הם קטינים, לעיתים ילדים אחוזי שנאה והסתה פרועה, שגומרים את חייהם הצעירים ברצח, בשנאה ללא גבול. אבל אויבינו ידועים ביכולת שלהם להפיח כזבים, להאמין בהם, ואחר כך לפעול בלי דעת. נדמה לי שהגילוי של האינטיפדה הזו הוא לא עומק השנאה שלהם, אלא דווקא עומק הגבורה של האזרח הפשוט שברחוב. המחבלים הללו שבאים לרצוח, נתקלים במעשי גבורה של האיש שברחוב, של בעל המכולת מפסגת זאב, של החיילת מתל אביב שנשכבה ל הנשק למרות פציעתה הקשה, של השכן מקרית גת שפתח את הדלת להכניס את שכנתו הביתה למרות הסיכון שבכך. ועוד ועוד אזרים עירניים שמדווחים, שעוסקים בפעולות מצילות חיים, שמסייעים לכל אחד. ולא נשכח הפעם את שוטרי משטרת ישראל, חיילי מג"ב, שעומדים בפרץ מול סכינאים נטולי לב. האירועים הללו באים כמבול עלינו, הן בכמותם, והן בפשטות בה הם יוצאים מכפריהם לליבה של ישראל רק כדי להרוג. המבול עליו נרא בפרשת השבוע נקרא כך על שם הבלבול שאותו הוא יוצר, לפעמים המבול לא בא מגשם, אלא ממעשיהם של אנשים רעים שפועלים רע, אבל אזרחינו ושוטרינו, מגלים את הטוב והאור, ואנו תפילה כי במהרה יכריעו כוחות האור את החושך והרוע, ויהיה שלום בארצינו.
ב. איבוד העולם
העולם שרק נברא בשבוע שעבר בפרשת בראשית עומד בפני המשבר הקיומי הגדול ביותר שלו, המבול. לפי שיטת רבי אליעזר (המופיע במסכת סנהדרין ק"ח, ורש"י מביאו כאן בפרשתינו) המבול התחיל בי"ז במר חשוון: "בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחודש השני בשבעה עשר יום לחודש ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו…"(בראשית ז' י"א) וכפי שהזכרנו החודש השני, לדעת רבי אליעזר, הוא חודש חשוון. המבול היה אובדן כל העולם, חורבן החי הצומח והדומם, לא רק האדם גווע אלא ההוויה כולה גוועה, עולם שלם נחרב, ונותרה ממנו תיבה אחת ובה תמצית העולם. "ויגוע כל בשר הרומש על הארץ, בעוף ובבהמה, ובחיה ובכל השרץ השורץ על הארץ וכל האדם. כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו". החורבן הגדול של העולם במבול, נזכר בכל חורף בעת שבו נראית הקשת בענן, ומזכירה לנו כי מעשינו עדיין לא הרחיקו אותנו מהשטף הנורא של המבול, וסכנתו קיימת לולא הברית האלוקית של :"ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר". המבול הוא הזעזוע הנורא של העולם, הידיעה כי כל הנמצא יכול באחת להימחות ולהעלם, ארעיותו של העולם, ודלותו מתגלים במעשה הנורא של המבול: "שבלה את הכל, שבלבל את הכל, שהוביל הכל מן הגבוה לנמוך" (רש"י בראשית ו',י"ז).
ג. המים הטובים הופכים זידונים
הרבה דרכים לו לאלוקים להחריב את העולם שיצר, לו רצה יכול היה להופכו ברגע אחד מיש לאין, ממש כמו שהפכו ברגע אחד מאין ליש, והרי ישנן דרכים רבות נוספות, באש וחרב וברעב חלילה, מדוע דווקא המים להם אנו זקוקים, ועבורם אנו מרבים להתפלל, דוקא הם הפכו להיות הדרך בה בוחר הקב"ה, ומטביע את עולמו? עוד נרחיב הרי שתי שיטות שם בגמרא מתי היה המבול שיטת רבי אליעזר שהוזכרה היא שהמבול החל בחודש חשוון, ושיטת רבי יהושע שהמבול החל בחודש אייר, והוא הנקרא החודש השני. והבדל משמעותי ביניהם: לדעת רבי יהושע יש כאן בלבול של סדרי עולם, שהרי אייר הוא חודש אביבי, זה איננו חודש של ירידת גשמים גדולה כזו. ולדעת רבי אליעזר הכל מתחיל בעונת הגשמים, בזמן שבו אך טבעי שירד גשם. והנה לדעת רבי אליעזר המים הכל כך נחוצים וכל כך טבעיים, הם ההופכים למבול רע, ההורג הכל. ורש"י בשם חז"ל אכן מסביר כך את הפסוק: "ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה" – "…כשהורידן הורידן ברחמים אם יחזרו יהיו גשמי ברכה, וכשלא חזרו היו למבול" (שם ז', י"ב). כלומר אכן הגשמים הללו מיסודם הם גשמי ברכה, ומצד עצמם עוד יכולים להוות ברכה, ומשלא חזרו בתשובה הפכו אותם המים עצמם למים ההורגים למי המבול הקשים ההורסים הכל. מדוע בוחר הקב"ה להביא את המבול דוקא כך, דוקא בחודש זה? מהי משמעות הדבר?
ד. בין מבול למקוה
המהר"ל מסביר את יסוד המים שמצד אחד מביאים חיים לעולם, ומצד שני עלולים להביא לכליונו. המים הם מקור הטהרה של העולם, כל הטמאים הרי טובלים במקוה מים, "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", המים הם מקור טהרה כשהם מדודים ונמצאים במקום אחד, כעין מקוה. סכנתם של המים הוא בשטף הנורא שלהם, כך ראובן שחטא נמשל בדברי יעקב אבינו למים שוטפים: "פחז כמים". כלומר אם המים שהם חיים לעולם באים במידה ובתוך מסגרת הם מחיים, מטהרים, ומעניקים שפע ברכה לעולם. אך כשהם שוצפים וקוצפים הם עלולים להמיט אסון ומבול על העולם. אין ספק שהקב"ה יכול להחריב את העולם בדרכים מהירות יותר או איטיות יותר ובכל דרך שימצא לנכון, אבל הקב"ה רצה לומר משהו לדור הזה ולדורות הבאים, שפע הברכה הוא מבורך כשהוא בא במידה הראויה לו ובדרך המתאימה להוצאתו לפועל, אותו שפע עצמו כשהוא עובר על מידתו הוא המקור להרס ולסבל. כמו שהשמש במרחק המתאים מכדור הארץ היא מאירה ומחממת, ואם חלילה תתקרב יותר לכדור הארץ היא עלולה לשרוף אותו ולגרום את אובדנו.
ה. שפע שאין בו גזל
אנו לומדים מכאן כלל חשוב הנוגע לכל מתנה אלוקית, מה שבא במידה מתאים לאדם ולעולם ומתחבר עימו, משפיע עליו ומברכו, ועושה טובה לעולם. מה שבא בהפרזה מחוץ לגבולו, שלא בהתאמצה לגבולותיו, אפילו שביסודו הוא טוב, אפילו שבא לתת לעולם ולהוסיף לו ברכה, כשלא בא במידה הוא הרסני עד כדי אובדן, זהו סדרו של עולם, הטוב טוב במידה. דור המבול חטאו בגזל, הגזל קטרג בראש עוונותיהם. עיקר האיסור בגזל הוא לקחת דבר שלא במידה, דבר שלא שייך לך, ליהנות מדבר שפרץ גבולו. מי שפרץ גבול מקבל מים שפרצו גבול ומביאים לעולם רק קללה. כשאנו מבקשים גשם, אנו מבקשים שהגשם יבוא לברכה ולא לקללה, לחיים ולא למוות, לשובע ולא לרזון. מפני שלא כל גשם הוא ברכה, יש גשם שמביא קללה. בימים של תפילות על הגשמים אנו נזכרים במבול, שחל גם הוא בימים אלה, שנדע לכוון באופן נכון את הכח הרוחני שלנו לנתב אותו לדרך הנכונה, שלא נאבד כוחנו הדברים שאינם ראויים ומתאימים. הסכנה לכך קיימת דוקא בדבר של ברכה, שאז צריך לשמור ולהישמר שהברכה אכן תהיה ברכה , במידה ראויה ובאופן שכל מה שתביא עימה יהיה טוב.
לתגובות הערות והארות: [email protected]
