פרשת ניצבים – וילך: לא בשמים היא

א. האוצר שמתחת לגשר

חסידים מספרים על יהודי אחד בעיירה נידחת אי שם בפולין הרחוקה, שמו היה יהודה לייב. יהודה לייב חי חיים פשוטים וקשים, פרנסתו באה בעמל רב, וגם העמל הזה לא הביא אותו ליותר מכדי מחייתו ומחיית ילדיו. אשתו שעזרה עמו הרבתה להתאונן על רוע תנאיהם ועל קוצר ידו של בעלה להשיג את חפצה, ולהגשים את חלומותיה. קשה היה לו ליהודה לייב עם טענות אשתו, בסתר ליבו הוא הצדיק אותה אך לא היתה לו כל דרך לתקן ולשפר את מצבם. לילה אחד הוא חולם כי אוצר גדול מחכה לו מתחת לגשר גדול הנמצא מאות קילומטרים מעיירתו, הוא קם בבוקר וצוחק לעצמו, האם אלך למסע של חודשים רק בגלל חלום?  אולם החלום לא מרפה ממנו, והוא חולם לילה לילה כי קול קורא לו ואומר, אוצר גדול מחכה לך מתחת לגשר ההוא. לאחר לבטים והתייעצויות מקבל יהודה לייב שלנו את ברכת אשתו ויוצא לדרך. שבועיים וחצי אורך מסעו, ולא נתאר כאן את מסכת ההרפתקאות העוברות עליו עד שהוא מגיע לגשר המיועד. הוא מתקרב למקום, ומרחוק הוא ראה צבא שלם של חיל המלך הפולני חוסם את הגשר, חיילים רבים, וקצינים רבים מסתובבים שם, יהודה לייב לא הלך עד לשם בשביל לפחד מחיילי המלך, והוא מתקרב לגשר, כשלפתע עוצרים אותו חיילים. מה אתה עושה כאן יהודי? אני הולך לגשר. מה לך ולגשר הזה? אתה לא יודע כי האוייב הרוסי הפציץ אותו אמש?  אולי אתה חלק ממערכת הריגול שלהם? רואה יהודה לייב שלנו שהוא בצרה, ומספר להם בכנות את חלומו, ואת  סיבת מסעו. מפקד הצבא שומע את סיפורו וצוחק בקול: בגלל חלום באת, אני חולם כי יש יהודי בשם אריה לייב בעיירה פלונית, ושם מתחת לתנור שלו יש אוצר גדול. האם בגלל זה אסע עד לשם?  חוזר יהודה לייב לביתו, שבועיים וחצי אורך מסעו, ותלאות רבות בדרך, והוא מגיע לביתו ולפני שאומר שלום למישהו, הוא שובר את התנור שלו, ומגלה אוצר גדול מאד….  מוסיפים החסידים ומספרים: אילו היה חולם יהודה לייב שלנו מההתחלה כי האוצר נמצא בתוך התנור שלו, הוא לא היה מאמין, רק אחרי שנסע מרחק כה גדול, ושם נאמר לו כי האוצר נמצא בביתו, רק אז האמין, ומצא את אוצרו בביתו.

ב. לא בשמים היא

פרשת השבוע שלנו העומדת לקראת סיומו של ספר דברים, כבר אין בה מצוות רבות, אבל היא נותנת לנו כלל חשוב הנוגע למכלול המצוות, ובעיקר ליכולת האדם לעמוד בהם.: "כי המצוה הזאת אשר אנוכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא. לא בשמים היא… ולא מעבר לים היא… כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל' י"א– י"ד).  מבטיחה לנו התורה שקיום מצוותיה, תלמוד התורה שבה, וחיים על פיה אינם דבר קשה מדי ורחוק מאיתנו, ההיפך: קרוב אליך הדבר מאד, ממש קרוב, עד כדי בפיך ובלבבך לעשותו. וצריך להתבונן בכך:  מהי משמעות הדבר, הרי חיי תורה אינם חיים קלים, והשגות רוחניות לא באות בדרך פשוטה, כיצד אומרת לנו התורה שזה קרוב מאד, האם איננו יודעים עד כמה קשה הוא פיתויו של היצר, וכמה אנחנו מתקשים לחיות בשלמות הראויה את כל הנהגותיה של תורה?  והרי יכול הדבר להביא קלקול, כשהוא מצפה שזה יהיה קרוב ממש קרוב, והנה מתברר לו שזהו תהליך ארוך ומורכב?  ועוד יש מקום לשאול מדוע מאריכה התורה ומפרטת דוגמאות לכך שהדבר קרוב אלינו, לא מעבר לים, לא בשמים, מה המקום לאריכות דברים זו?

ג. קימעא קימעא

חז"ל משלו משל בהסבר הפסוקים הללו: "עוד אמרו…הטיפש הזה  נכנס לבית הכנסת, ורואה אותן שעוסקין בתורה, והוא אומר להם: היאך אדם למד תורה תחילה (= כלומר איך מתחילים ללמוד תורה)?  אומרים לו: תחילה קורא במגילה, ואחר כך בספר, ואחר כך בנביאים ואחר כך בכתובים, כשהוא גומר את המקרא שונה בתלמוד ואחר כך בהלכות ואחר כך באגדות. כיוון ששומע (= הטיפש) כך,אומר בליבו: אימתי אני לומד כל זאת?  וחוזר מן השער (=של בית הכנסת לאחוריו)" (דברים רבה). ננסה להתבונן בדברי המדרש: אדם בא לבית הכנסת בשביל ללמוד, הוא בא במטרה חיובית ומנסה להתמודד. ואז מראים לו שהגודל והמרחב והמגוון של תורה הוא ענק, הוא לא יוכל לעמוד על רגל אחת וללמוד הכל. הוא גם לא יוכל להקיף הכל, ולקיים הכל מייד. וכשהוא מתייאש קורא לו המדרש "טיפש". יש עיקרון חשוב בדברי חז"ל אלו: הדרך להגיע מתחילה בצעד שאדם עושה כדי להגיע למטרתו. החשוב מכל הוא הצעד הראשוני, אם מי שנכנס לא היה מתייאש, והיה מתחיל, היה מוצא מתוך מה שהתחיל כח להמשיך. הדרוג של המון תורה לא בא לייאש, דבר מוביל לדבר, ועניין מוביל לעניין, והכוחות נמצאים מתוך שהצעדים הראשונים נעשים. כך מסיים שם המדרש: "ומי שהוא פיקח מה הוא עושה?   שונה פרק אחד בכל יום ויום, עד שמסיים את כל התורה כולה, ולכך אמר הקב"ה: לא נפלאת היא ממך, ואם נפלאת היא לפי שאין אתה עסוק בה".  ההבדל בין הפיקח לטיפש הוא שהפיקח מתחיל קצת קצת, לפי הקצב שלו ולפי היכולת, וסופו של התהליך הוא, השגת התורה.

ד. לצאת מהעצלות

במקום אחר מרחיב המדרש בעוד סוג של בעיה בה מטפלים פסוקי פרשתינו: "דבר אחר רבנן אמרי: שבע דברים אמר שלמה על העצל, ומה שאמר משה היה גדול מכולם, כיצד? אמרו לו לעצל: רבך בעיר לך ולמד תורה ממנו,  והוא משיב אותן ואומר מתירא אני מן הארי שבדרך….אמרו לו הרי רבך בתוך המדינה עמוד ולך אצלו, אמר להן: מתירא אנוכי שלא יהא ארי בתוך הרחובות…  אמרו לו הרי רבך בתוך הבית לך ולמד תורה, אמר להן ואם אני הולך ומוצא את הדלת נעולה אני חוזר ובא… לסוף לא יודע היה מה להשיב אומר להן מבקש אני לישון עוד מעט…" משה רבינו לפי המשך דברי המדרש מציע לעצל פיתרון פשוט יותר, הרי הוא בתוך פיך, שנאמר: "בפיך ובלבבך לעשותו". גם כאן בא מדרש לברר שאין התורה קשה לאדם, אלא האדם מוצא לעצמו דרכים להימלט מהעמל ומהטורח. ואולי מדש משה רבינו חידוש גדול נוסף, העצל של שלמה המלך, מוצא תירוץ שלא ללמוד מפני סיבות חיצוניות, איך אלך ללמוד אם יש אריה בחוץ, אפילו אם רק הדלת נעולה בפניי, איך אצליח ללמוד? אולם משה  רבינו מלמד את העצל, שהתורה אצלו ממש, בתוך פיו בטבע חייו, הוא לא צריך לצאת מעצמו, בתוכו טמונה התורה.

ה. תשובה קרובה

חלק ממפרשי המקרא פירשו את הפסוקים הללו סביב מצוות התשובה. קשה לאדם לשנות את דרכו, את הלך מחשבותיו, את דרכי חייו. חלק גדול מאיתנו אף בטוחים כי אחרי גיל מסוים כבר הדבר כלל בלתי אפשרי, ותמיד ינהג האדם בסופו של דבר כפי הצפוי לו. הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל כותב בספרו "אורות התשובה", שלעיתים אין אדם שב מפני שהוא לא מאמין בקלותה של תשובה, הרהור תשובה, מחשבת תשובה כבר התקדמות היא. כשהתורה קובעת שהתשובה קרובה אלינו, פירוש הדבר כי יש בכוחו של אדם לשוב, ניתן לתקן, האדם לא מקובע ברוחו ושיפור בהחלט ייתכן לו, האמון בתשובה ובכוחה הוא הבסיס לכל התקדמות אנושית. בשבוע הבא יחול אי"ה ראש השנה, זהו יום של חידוש והתחדשות העולם נברא מחדש, היכולת שלנו מתחדשת ומתעצמת, אם נאמין בכוחנו, שינויים בע"ה יתרחשו.