זהר.נט חדשות כרמיאל
בס"ד
א. והיה עקב תשמעון
בכל חוזה ומסמך עליו נדרש האדם לחתום, ידוע הוא, כי יש צורך בתשומת לב מרובה בעיקר לפרטים הקטנים, באותיות הקטנות הנמצאות בכל סעיף וסעיף. רוב מסמכי שכירות דירה, קניית דירה או מכירת רכב הם בעצם – למראה עין חיצונית – אותו דבר. רק שהשוכר והמשכיר צריכים לדייק היטב שאין שינוי של פרט קטן ושולי לכאורה, שכתוב בקטן בשולי סעיף הנדחק לסוף החוזה, ושם טמון המוקש. חייו של אדם מלאים פרטים קטנים, והם אלה שעושים את ההבדל ואת המשמעות מאדם לאדם, ולפעמים הופכים מערכות יחסים מטוב לרע ולהיפך. הפרשה שלנו פותחת בביטוי:"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה' אלוקך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך" (דברים ז' י"ב), הביטוי עקב יחזור גם בסוף הפרשה, ורש"י בתחילת הפרשה מסביר: "עקב – מצות שאדם דש בעקביו". מסןג המצוות היומיומיות והפשוטות שאדם מרוב הרגלו לא שם ליבו עליהם, ועלול להיכשל בהם או לאבד יכולת לזכות בהם. אולם מעבר לשכר ולעונש, יש כאן הדרכה של התורה לתשומת הלב שלנו, לדעת לחוש את הפרטים הקטנים שבחיינו. אחת המצוות הללו קשורות באוכל. אדם חייב לאכול כדי להתקיים, חלק מצורך יומיומי, קבוע בסדר חיינו. אבל הברכה שלפני ואחרי גם היא עלולה להיות שגרתית, לא נחשבת, לא בעומק ליבנו. כמו העקב שעליה אנו דורכים כל הזמן, ולא שמים לב אליה, לא נחשבת לאיבר חשוב או חיוני. פרשת השבוע הפותחת בעקב, עוסקת באיכות פירות הארץ, ובברכה עליהם, ובכך נעסוק מעט עכשיו, מהי משמעותו של הלחם, מה חשיבות ברכות הנהנין, מדוע ייחסה התורה לכך חשיבות גדולה כל כך.
ב. לא על הלחם לבדו
פרשת השבוע פרשת עקב מזכירה את העניין בו אנו עסוקים: "… למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ח', ג'). יש כאן בפסוק הזה קריאה לשינוי כיוון. אדם טורח ועמל להשיג את כספו כדי להיות מסוגל לפרנס את משפחתו, הוא משתדל הוא עמך מדיר שינה מעיניו, חוסך ומרוויח. והנה בא הכתוב ואומר לא על הלחם לבדו, יש בזה אמירה אחרת על הדרך להגיע למצב כלכלי מתאים. כך לומד זאת הרב הירש בפירושו לפסוק שלנו: "לחם הוא המזון שאדם נלחם עליו עם הטבע ועם תחרות הבריות. הלחם הוא התוצר של הטבע ושל השכל האנושי השולט בעולם. נמצא שהלחם מייצג את השכל האנושי השולט בטבע ופועל בחברה עם גורמים אחרים, וכך יוצר האדם את האמצעים לקיומו. והנה יכולה המחשבה לעלות על דעתנו שכח יצירתו של האדם הוא התנאי היחיד לקיומו הארצי, וכך עלולים אנחנו לשכוח את הנהגת ה' שהיא הגורם של מזונו של אדם; זאת, אע"פ שכל פרוסת לחם המפרנסת אותנו מעידה על השגחת ה' ועל ידו המלאה והרחבה אולם רעיון התעתועים שמזונו של אדם תלוי רק בכח יצירתו הוא אבן נגף לנאמנותנו לחובתינו. הדאגה לפרנסת האישה והילדים היא מניע מוצדק לפעילותינו והיא עלולה להעלים מעיננו כל התחשבות אחרת… וכך 'הדאגה ללחם' תהפוך לרדיפת ממון שאין לה קץ ותכלית ושוב לא יהיה לבנו פנוי להגות בשום עניין שיש לו משמעות רוחנית ומוסרית גרידא…"
ג. האין צדק במרדף הלחם?
הרש"ר הירש מסביר שהשורש של המילה העברית לחם מתחיל מהמילה מלחמה. מלחמת החיים שלנו על ההישרדות הכלכלית, על המעמד החברתי, על תנאי החיים שלנו הכל מתחיל מהלחם. אבל זו בדיוק גם הסכנה הגדולה שבהשתעבדות למלחמה הזו. אם הלחם הוא החיים, האם כדי להשיג אותו הכל מותר? האם כדי להשיג משכורת טובה יותר או שלווה משפחתית נעימה יותר יהיה מותר גם לדרוס ערכי מוסר, יחסי חברות, אמינות פנימית? זוהי המלחמה הגדולה של האדם עם עצמו. ולעיתים רק האדם עצמו אכן יודע מה הוא אכן עשה כדי להגיע למצבו הטוב הנוכחי. בקרב האכזר על תהילה וכסף עלולים לרדת לטמיון כל העולמות הערכיים והמוסריים של האדם. לכן באה התורה ואומרת: "לא על הלחם לבדו יחיה האדם" – לא רק מה שתיצור ותעשה ותתאמץ, ולעיתים תצא מגידרך לא זה מה שיביא לך את המבוקש מצידך: " אין קיומו של אדם תלוי רק בסעד הטבע והאדם המיוצג ע"י ה'לחם', אלא כל פקודה של ה' יש בה כדי להחיות את נפשו של אדם, וגם הלחם שאדם מוצא בדרך מלאכותית אינו אלא פקודה של ה'". המאמץ אמנם נדרש אך לא הוא מביא את התוצאה, מוצא פי ה' הוא המפרנס.
ד. מה המקום לעמל כפיים?
יאמר האדם: אם כן, אם הכל תלוי בגזרה האלוקית אולי בכלל אין טעם לעבודתי, אם כן אלך לי לשבת ולישון והפרנסה תגיע מאליה? זו טעות גדולה. הקב"ה נתן בנו דעת ויכולת כדי להביא בכוחנו ובמעשה ידנו את פרנסתנו. ואנחנו צריכים ורוצים להשתמש בכישרונותנו כדי ל"עמוד על הרגליים" גם מהבחינה הכלכלית. אבל אנו מבינים שהמאמץ הוא כלי, והפרנסה אלוקית. הסביר זאת ה"שפת אמת" – על המשנה במסכת אבות האומרת: "יגעת ומצאת תאמין" הקשה ה"שפת אמת", הרי מציאה באה לאדם בלא שהתכונן לה, בלא שטרח עבורה, מדוע אמרה המשנה יגעת ומצאת, ולא אמרה יגעת וקיבלת? הרי אדם עמל ואז הוא מקבל, כך סדר העולם? ועל כך משיב: המשנה מלמדת אותנו שהאדם אכן טורח בכוחו, אבל התוצאה אלוקית. ההצלחה איננה חלק ממה שהאדם יכול ליצור, לאדם ניתנו כוחות לפעול, האם פעולתו בהכרח מביאה את ההצלחה המקווה? לא בהכרח, זו כבר שאלה של "סיעתא דשמיא". כשהתורה אומרת לנו לא על הלחם לבדו, היא באה לברר בתוכינו את הכוונה והרוח מאחורי העבודה והטירחה המעשית. כשאדם מבין שההצלחה איננה שלו, הוא עושה את הנדרש עבורה אך לא מוכן לעבור את גדרי המוסר והיושר, כי הרי אלוקים לא ייתן להצלחה כזו להיות אמיתית וקבועה.
ה. ברכות הנהנין
זהו הסוד של הברכות שאנו מברכים לפני אכילה ולפני כל הנאה. וגם ברכות אלו מקורן בפרשת השבוע שלנו: "ואכלת ושבעת וברכת". הברכה לפני כל הנאה מביאה את המברך להבין שלא אני הא היוצר של התפוח, של הריח הטוב או של כל הנאה אחרת. ריבונו של עולם הוא היוצר וההודאה היא אליו וכלפיו. כל ברכה היא בירור של מהות עולמו הפנימי של האדם, הצלחתו ופעולתו. מאה ברכות מברך האדם בכל יום, מאה ברכות כוללות את כל הנאותיו כל פעולותיו, כל מציאות החיים אותה אנו פוגשים. כשאדם שם לב לברכה שאותה הוא מברך הוא קובע משמעות וייחס להנאותיו, הוא קובע סדרי עדיפויות ביחס בין עולמו המוסרי והערכי ובין הנאות חייו הגופניות. המקור למצוה לברך מאה ברכות בכל יום הוא מהפסוק: "ועתה ישראל מה ה' אלוקך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלוקך…" המברך מאה ברכות הוא זה שרואה את אלוקיו כל הזמן, הוא הירא = הרואה, המבחין בכל מצב בחייו את הקשר עם הנצח.
