זהר.נט חדשות כרמיאל
א. קנאים גורמים חורבן
הימים שאנו חווים לאחרונה הם ימים של הקצנה, גישות שונות הופכות לעוינות ולאויבות זו לזו, כל בעל דעה מחדד את לשונו ומרחיב את דיבורו בלי לחשוב על תוצאות דבריו בהמשך. בתורת ישראל אין קדושה אצל היחיד, יחיד גם אם הוא צדיק וקדוש, גם אם הוא מיוחד שבישראל איננו אומר קדיש, ואינו יכול לומר קדושה בלא שמצטרפים אליו עוד תשעה, יחד יהיו לעשרה ורק אז חלה עליהם הקדושה. ימים אלה שאנו נמצאים בהם – ימי בין המצרים, הם ימי צער ואבלות על חורבן בית המקדש. בירושלים של בית שני היו עשירים גדולים, היה מספיק תבואה, ומספיק שמן ומספיק עצים כדי להחזיק את אנשי ירושלים במצור במשך עשרים ואחת שנים. בעצם לא היתה כל סכנה ממשית לירושלים, אפילו טיטוס הרשע לא היה מחכה זמן כה רב כדי לכבוש עיר אחת. מה שגרם לרעב הנורא בירושלים היה הקנאים ששרפו את מחסני התבואה והעצים כי סברו שחייבים להילחם, וכדי להכריח את כולם להילחם הם שרפו את כל עתודת המזון, והסוף ידוע. כשעוסקים בקנאים ובקנאות, נעלמים כל הגבולות, והתגובות והמעשים אינם פרופורציונאליים. מעשה הקנאות הראשון הנזכר במקרא הוא מעשהו של פנחס, אבל פנחס זוכה להסכמה אלוקית ולברכת שלום. כלומר לא כל הקנאויות שליליות, יש מי שיודע איך לקנא לשם ה’, ולזכות לשלום.
ב. מעשהו החצוף של זמרי
זמרי בן סלוא אינו אישיות לא מוכרת בישראל, הוא נשיא שבט שמעון, איש מכובד ומוכר בשבטו. היודע את מה שהוא עושה, ופועל בהתרסה כנגד משה רבינו, כך מתואר בסוף הפרשה הקודמת: “והנה איש ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל…” (במדבר כ”ה, ז’), על פי עצת בלעם הרשע שולחים המדיינים את בנותיהם כדי להחטיא את ישראל. וזמרי חמור מכולם: לא עבירה בסתר, ולא מתבייש במעשיו, את פעולתו המגונה הוא עושה לעיני משה ולעיני כל ישראל. ובחז”ל מופיע שהעז זמרי לעמוד מול משה עם אותה מדינית, ולדבר: “…תפסה בבלוריתה (=זמרי את המדינית) והביאה אצל משה. אמר לו: בן עמרם, זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה בת יתרו מי התירה לך?” (סנהדרין פ”ב ע”א). זמרי בן סלוא לעיני כל בני ישראל משווה בין נישואי משה רבנו לציפורה אחר שנתגיירה בנישואין מסודרים, עם מעשה זנות של רגע עם אישה שאיננה מתגיירת אלא מפקירה עצמה לזנות. וכולם שותקים ובוכים, “והמה בוכים פתח אוהל מועד”. זמרי בן סלוא נשיא שמעון, פועל בחוצפה קשה וכפולה, גם עושה עבירה, מהחמורות שבעבירות, לפני כל ישראל ולא מתבייש בה, וגם מתריס כנגד משה רבנו. כולם עומדים ומחכים לתגובה, הרי ברור שאיש כזה חייב להיענש, אבל תגובה מסודרת לא באה.
ג. תגובתו החריפה של פנחס
ואז בא פנחס: “וירא פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו… וידקור את שניהם את איש ישראל ואת האישה אל קבתה…” (שם ז-ח). אין ספק שזו תגובה קשה מאד. הולך פנחס והורג את נשיא שבט ושמעון, ואת בת מלך מדין, בציבור ולפני כולם. חז”ל (סנהדרין פ”ב ע”א) מתארים את מה שהיה שם:”…וכתיב וירא פנחס בן אלעזר, מה ראה? אמר רב: ראה מעשה ונזכר הלכה. אמר לו (=פנחס למשה): אחי אבא: לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני: הבועל את הכותית (גויה) קנאין פוגעין בו? אמר לו קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא..” (=קורא האיגרת יהיה השליח להוציאה אל הפועל). פנחס לא פועל בחלל האויר, פנחס גם לפני מעשה קנאות גדול כזה מתייעץ, הוא זוכר את ההלכה ובכל זאת שואל את משה האם הוא זוכר נכון. הוא לא פועל “מהבטן”, הוא רוצה לפעול נכון. אבל המעשה הזה חריף וקשה, ותוצאתו הריגת שני אנשים חשובים, אנשים שיש להם תמיכה ציבורית, ושיש מי שינקום ממנו את דמם. הרבה אומץ נדרש כדי לקחת רומח ולא לחשוש משבט שלם התומך בעומד בראשו. ולהצליח להרוג את שניהם באופן שברור שחטאו, ועוד שנים עשר ניסים גדולים שחז”ל מונים שהיה פנחס זקוק להם כדי להצליח במעשיו.
ד. הראיתם בן פוטי זה?
המעשה הזה מעורר מהומה בישראל, אמנם זמרי היה חצוף ורשע, ובטח אין לחוס על מדיינית שכל מטרתה היתה להחטיא את ישראל, ובכל זאת להרוג את שניהם, גם זוהי תגובה חריפה, ומתוך בני ישראל יש גם המגנים: “התחילו השבטים מבזים אותו, ראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת כוכבים והרג נשיא שבט מישראל?” (רש”י כאן בשם חז”ל). נזכרו הפוגעים בפנחס ביתרו שנקרא פוטיאל, ונזכרו המבזים אותו שהוא בנו של פנחס הנשוי לבת יתרו, ומצאו מקום ללעג… הנה פנחס נכד יתרו, בנה של המדינית, הורג את נשיא שבט שמעון? בספר “פרי צדיק” לרבי צדוק הכהן מלובלין, מוסיף ומסביר: “אך העניין הוא שהשבטים היו מקטרגים על מעשה זה שהרגו לזמרי אף שלא היה חייב מיתה על פי דין, רק קנאים פוגעים בו ואין מצוה על הקנאים…”. כלומר, פנחס לא היה חייב לעשות כך, ולא היה חייב להורגו ממש, והוא בחר בדרך הזו, ואם משה רבינו עצמו לא עשה זאת, ואהרון הכהן לא הלך בדרך הזו, מדוע פנחס קופץ ומבצע דין כל כך חריף בעצמו? יש ביקורת בישראל על אופי התגובה שלוקח פנחס ומבצע בעצמו, והמרננים, מוסיף הפרי צדיק, עוד ידעו לומר כי זה בטח חלק ממה שקיבל בבית סבא המדייני, זה לא חלק ממה שקיבל מסבא אהרון הכהן…
ה. פנחס בן אלעזר בן אהרון
לכן טורח הכתוב להזכיר לנו את ייחוסו של פנחס. זהו לא פנחס בן יתרו, אלא פנחס נכד אהרון הכהן, אוהב שלום ורודף שלום. יש מעשים שהתגובה החריפה נכונה בהם, הם אמנם קיצוניים ומועטים, אבל מתאימים במקום ובזמן. אם נדייק בכתוב: “וירא פנחס בן אלעזר באהרון הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו…” מהי משמעות הקימה מתוך העדה? מה בא הכתוב לומר בביטוי זה? הקימה של פנחס לא נבעה מהכעס הרתחני השלילי, היא לא היתה תגובה ספונטאנית, היא היתה מתוך התייעצות עם משה, מתוך מחשבה על כל העדה. גם בתחילת פרשתינו מציין זאת הכתוב: “פנחס בן אלעזר … השיב את חמתי … בקנאו את קנאתי בתוכם” – וכבר שואל הפרי צדיק היה צריך לכתוב את קנאתי בהם? מה משמעות הביטוי קנאתי בתוכם? וזוהי לכאורה כוונת הכתוב לרמוז שאמנם זו קנאות, אבל בתוכם. מתוך חשיבה פנימית לאומית, מתוך התייעצות במשה, מתוך אהבת ישראל ודביקות גמורה ברצון ה’. קנאות אמנם עלולה להביא אסון, אבל לא כל קנאות היא כזו, קנאות פנחס הנובעת מתוך צירוף וזיכוך הנפש, מתוך חיבור וייעוץ אצל משה, ומתוך העדה ובתוכם היא דוקא גורמת שלום. “לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום”, פנחס מקבל כהונה ומקבל ברית שלום בזכות מעשה זה. וממילא ברור שיסוד כוונתו היה שלום ולכן זוהי גם התוצאה.
