פרשת פקודי – מנהיגות שעושה חשבון

א. משפחה לא עושה חשבון

במשפחה בריאה, בני הבית לא עושים חשבון הוצאות והכנסות להורים, אמון פנימי אמור להיות שורר בכל בית יציב ומעניק את בטחונו בהורים היודעים לנווט נכון את ההכנסות וההוצאות במשפחה. כך גם בין חברים קרובים וטובים ששם לא תימצא, בדרך כלל, חשדנות כספית ביניהם, הם סומכים זה על זה ונותנים אמון זה בזה, וברור שכל אחד סומך על יושרו של חברו ולא בודק אחריו. אבל כאשר מדובר בתאגיד או חברה עסקית שם הדברים שונים, שם נדרוש מכל מנהל דיווח מדויק של הכנסות והוצאות, שבו יהיה פירוט נרחב של כמה יצא וכמה נכנס ומתי. אבל לו נצייר לעצמינו מצב שבו החברה מנוהלת על ידי אדם שאנו יודעים בבירור, ידוע לכולם, שהוא סמל לישרות וסמל להגינות, התביעה ממנו לדיווח תהיה פחותה יותר, אנו הרי סומכים על יושרו לגמרי. ואם נדמיין שהאיש האחראי על החברה יהיה איש כדמות משה רבינו האם בכלל נדרוש ממנו דיווח על הוצאותיו והכנסותיו?  הרי הנביא משה שעליו הכתוב אומר “בכל ביתי נאמן הוא”, ואם אצל הקב”ה הוא נאמן אצלינו על אחת כמה וכמה, ובכל זאת פרשת פקודי עוסקת בהרחבה בדיווחים שמוסר משה רבינו לנצח ישראל, על סדר פעולתיו, כיצד בנה את המשכן, האם עמד בציווי האלוקי, האם הוציא כל הכסף והזהב שניתן לו לטובת המשכן, מה בדיוק נעשה בכל גרם זהב שניתן למשה רבינו.  משה נותן לנו דוגמא למנהיגות שעושה חשבון, שבודקת את עצמה.

ב. אלה פקודי המשכן

המדרש (רבי תנחומא פקודי ז’) מספר בהרחבה  את המניע למפקד שעושה משה רבינו, ואת האירוע שכמעט והתרחש בו: “מהו פקודי המשכן? אלא אמר משה: יודע אני שישראל רוגנים הם, הריני עושה להם חשבון מכל מלאכת המשכן. התחיל לעשות חשבון עמהם… והוא נותן להם חשבון על כל דבר ודבר, לזהב ולכסף ולנחושת. כמו שאמר הכתוב: וכסף פקודי העדה מאת כיכר ואלף ושבע מאות… ויהי מאת כיכר כסף לצקת… ונחושת התנופה שבעים כיכר”. משה רבנו יודע שאף שלא חושדים בו שלקח כסף הרי הוא חייב לתת דין וחשבון מדויק על מה שעשה כדי להסיר ממנו, ומהנבואה והתורה שהוא נושא דיגלה כל רבב של חוסר הגינות. וממשיך המדרש :”עם שהוא עושה חשבון והולך על כל דבר ודבר שעשויין כסדר בתוך המשכן, שכח משה אלף ושבע מאות וחמישה ושבעים שקל שעשה מהן ווין לעמודים, ולא היו נראים (מפני שהיריעות החצר מכסות את הווין לעמודים)” . כלומר שעכשיו לפתע חסרים סכומי כסף גדולים, לכאורה מעורר חשד. “התחיל עומד תמה ואומר: עכשיו ימצאו ידיהם של ליצני ישראל עלי לומר שאני נטלתי אותם. והוא חוזר לבוא על כל מלאכה ומלאכה, מיד האיר הקב”ה עיניו ותלה ונשא עיניו וראה שהיו עשויין ווין לעמודים, התחיל משה להשיב בקול רם: ואת האלף ושבע המאות וחמישה ושבעים עשה ווים לעמודים, באותה שעה נתפייסו ישראל. מי גרם לו (שנתפייסו)?  אלא על ידי שישב ועשה חשבון”.

ג. חשבון שמחזיר אותנו למטרה

לחשבון שעושה משה יש משמעות מעבר לחשבון שהוא נדרש לתת כלפי העם, משמעות רוחנית ופנימית יותר. משה מחשב לא רק כמה הוציא אלא גם מי עשה כל דבר,  וכיצד נעשה. רבי עובדיה ספורנו בפירושו לפרשתינו מציין את ההבדל בין מעשה המשכן שלא נכחד ולא ניתן בידי אויבים ובין מעשי מקדש ראשון ושני שניתן ביד אויב. “…וגם כן לא נפל דבר להם ביד האויבים על הפך מה שקרה למקדש שלמה וכליו כמבואר בחורבן בית ראשון ע”י נבוזראדן שלא נזכר שם דבר מעניני משכן משה רבינו ע”ה”. משכן משה מתייחד בניצחיותו, שאין בכליו שום כלי שנפל בידי האומות, שהרי את כלי המשכן כבר טמן יאשיהו מלך יהודה בקרקע המקדש. וזאת בגלל מעלות המשכן: “ראשונה שהיה משכן העדות… השניה אשר פוקד על פי משה, השלישית שהיתה עבודת הלויים ביד איתמר…הרביעי ובצלאל בן אורי בן חור…שהיו ראשי אומני מלאכת המשכן וכליו מיוחסים וצדיקים שבדור ולכן שרתה שכינה במעשה ידיהם… אבל במקדש שלמה שהיו עושי המלאכה מצור אע”פ ששרתה בו שכינה נפסדו חלקיו..” (שמות ל”ח, כ”א) . סיבות גדולות היו לשלמה לקחת עושי מלאכה מצור, והכתוב לא מבקר אותו על כך, אבל יש הבדל בין עוצמת הנצח של המשכן, ובין עוצמה זו במקדש שלמה. החשבון של כל מי שעשה ומה שעשה במשכן מברר את עוצמת העשיה ומשמעותה.

ד. ולא יחשבו את האנשים כי באמונה הם עושים

בשבוע שעבר קראנו זאת בהפטרת שבת שקלים, כשהמלך יהואש דורש מהכהנים לאסוף את הכסף לבדק הבית, והם בונים תיבה ובה מוכנס הכסף, לא נדרשים הכהנים לתת דין וחשבון, כי באמונה הם עושים. וכך אומרת הגמרא במסכת בבא בתרא לגבי גבאי צדקה, שלא בודקים אותם, והם נאמנים לומר שכך וכך היו הוצאותיהם לצדקה. כמובן שהאמון שניתן להם הוא עד שמתעורר חשד שנעשו כשלים. כמו שהחשבון הוא עניין משמעותי, שהרי משה רבינו ראינו שנותן חשבון על הוצאותיו. כך גם האמון משמעותי, גבאי צדקה נאמנים עלינו שנותנים לעניים לפי הצדק, וחסים על ממון הנותנים להשתמש בו באמת וביושר. נהוג לתת צדקה לפני התפילה, וחלק מהפוסקים אומרים שצדקה ראוי לתת בעמידה, משום כבודם של גבאי הצדקה, העוסקים בצרכי ציבור באמונה. כך משלימים הדברים: מחד גיסא אנו נותנים את אמוננו בגבאים ולא דורשים מהם דו”ח מדוקדק על כל פרוטה, ומאידך גיסא הם מצד עצמם מכבדים את הציבור וראוי שיפרטו מה עשו בכספי הציבור.

ה. ויהי נועם ה’ אלוקינו עלינו

כשההתנדבות הפנימית גדולה, וכל העם נותן משלו למשכן בשמחת לב גדולה, כשהמבצעים של העבודה הם גדולי ישראל, וכשעומד בראשם משה רבינו אז נשלמת המלאכה לפי רצון ה’. מטרת המשכן היתה: “ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם”, וסופה של פרשתינו היא בהשראת שכינה: “… ויכל משה את המלאכה ויכס הענן את האוהל וכבוד ה’ מלא את המשכן” (שמות מ’ ל”ג-ל”ד). כשהמנהיגות בארץ צודקת ושלמה היא זוכה גם להופעת ברכת ה’ עליה. זוהי תפילתו של משה רבינו עם סיומה של המלאכה: “אמר להם משה יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם,ויהי נועם ה’ אלוקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו..” (רש”י שמות ל”ט מ”ג). משה מחדד את המטרה שלשמה היתה כל העבודה הגדולה, הפרוט מחזיר אותנו אל הגודל של סיבת כל ההקמה הזו, וכשהמטרה עומדת מול עינינו ומתאימה לביצוע בפועל באה ברכת ה’. יהי רצון שנזכה גם אנחנו לאותה ברכה מיוחדת של “ויהי נועם ה’ אלוקינו עלינו”.