פרשת קורח: מי אשם בפילוג?

א. לפלג או לעמוד על שלך

אם תשאל ברחוב האם טוב להיות מפולגים או טוב להיות מאוחדים, לא תמצא מי שיגיד לך שטוב להיות מפולגים. לכל השיטות והדעות בוודאי שטוב להיות מאוחדים. ואם יש מחלוקת זה כי "הוא" אשם. ובאמת מי הקובע מי המאחד ומי המפלג, הרי בעיניו כל אדם צדיק, ורק השני גורם פלגני, אז מי קובע מי המאחד ומי המפלג?   אם ננסה קצת להתבונן  ביסודה של הבעיה הזו, נמצא אותה קשורה לפרשת השבוע  שלנו, פרשת קורח. המחלוקת של קורח עם משה רבינו, קורח שהיה ראש הסנהדרין בוודאי שדרש הרבה בעד האחדות, והיה בטוח כי הוא דווקא בא לאחד ולא לפלג, ורק משה רבינו הוא המפלג. אבל הכתוב אומר "ויקח קורח" והתרגום מתרגם "ואתפליג קורח"  קורח הוא הפלגן, הוא אשם במחלוקת, וצריך להגדיר למה. קורח  איננו סוג של "אופוזיציה לוחמת", לא מדובר בתפיסות עולם שונות, שבהחלט יש להם מקום בכל חברה, מדובר ביצירת פלגנות, בכיתתיות מכוונת, שכל עניינה הוא ההבדל שבין הקבוצות, הדגשתו והרחבתו. הקרחיות מסוכנת בגלל רצונה להפריד ולפלג, כך פותחת הפרשה :"ויקח קורח" – ומסביר רש"י שלקח עצמו לצד אחד, כלומר מעמיד את דגל הפלגנות כסמל.

ב. אחדות שאיננה מזויפת

כדי שאמירות האחדות לא יהיו מזויפות צריך לעמוד על אמיתותן: חז"ל ממשילים את ישראל לשה: "שה פזורה ישראל– נמשלו ישראל לשה, מה דרכו של שה לוקה באחד מאבריו וכולם מרגישים, אף ישראל אחד חוטא וכולם נענשים" (ויקרא רבה פרק ד'). חז"ל לימדו אותנו כאן ובמקומות נוספים, כי אחדות ישראל איננה רק נושא לדרשה, או מחווה חברתית, מדובר בחיה אחת שכל איבר שבה הוא חלק מהשה כולו. פגיעה ברגלי השה היא פגיעה בשה כמו שפגיעה בראשו היא פגיעה בו, כי כל האורגן הזה הוא חיות אחת. וכאן חשוב להדגיש: בכל חברה, מפעל, או מדינה אנו זקוקים לאחדות, מפעל שעובדיו מסוכסכים ייכשל בעבודת הייצור שלו, וחברה שפלגנות ורכילות בתוכה לא תשרוד, אבל בחברה כלכלית או במדינה המשרתת אזרחים האחדות היא כלי קיום הכרחי, אבל חיצוני,  הפועלים לא חייבים לאהוב באמת אחד את השני, הם צריכים לדעת להסתדר זה עם זה, כדי שהמפעל ירוויח, ולכן כדאי להם להיות מאוגדים. זה נכון בכל מדינות העולם. אבל ישראל אחדותם נובעת ממקור אחר, פנימי יותר: כל ישראל הם נפש אחת ביסודם, הם בריאה אחת חיות אחת, המחולקת לאנשים ולגוונים שונים, אבל יסודה האמיתי והעצמי הוא אחד. לכן נושא האחדות אצלינו הוא רגיש יותר, אמיתי יותר, ומחוייב יותר, כי הפרודיות איננה טבעית לאומה הישראלית, והיא פוגעת בנו באופן חריף יותר.

ג. אל תכה את עצמך

כך מסביר רבי ישראל מאיר מראדין זצ"ל, הידוע בכינויו "החפץ חיים", את הסיבה למצוות רבות שבן אדם לחבירו, ניקח לדוגמא אדם שבטעות, תוך כדי דיבור נשך את לשונו. הוא אמנם סובל וכואב אך לא יעלה על דעתו להכות את שיניו שנשכו את הלשון, וגם לא להענישם כל עונש אחר, כי הוא ולשונו ושיניו הכל אחד.  כך כותב החפץ חיים: "וכדי להשקיט הדבר בדעתו, אמרתי להעתיק רעיון אחד נשגב מה שנמצא שורשו בירושלמי הביאו הסמ"ג: כמו שאם היה נופל בדרך, ונגפה רגלו האחת בשניה, ונפל לארץ ונפצע גופו ופניו וגם הרגל ההיא, מלבד שאין עולה בדעתו לנקום מאותה רגל מלרפאתה, אף אין לו שום שנאה על הרגל ההיא, כי מי היא הרגל ומי  הוא גופו ופניו הכל ענין אחד, אך שהוא מתחלק לאיברים… כן הדבר אם אירע שלא היטיב עמו חבירובאיזה טובה שביקש מאיתו או אפילו שציערו וגדפו באיזה דבר, שלא לנקום ולנטור השנאה עליו, כי מי חברו ומי הוא, הכל משורש אחד יצאו ככתוב כי מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ…" (שער התבונה פרק ו'). הכאת חברו, קללת חברו, ודיבור רע על חברו היא בעצם פגיעה בעצמו, כי הוא וחברו הם אחד, אחד באמת, רק שהם שני גופים, אבל באמת מצד עצמם הם אחד אמיתי. לכן החמירה התורה כל כך באיסורי בן אדם לחברו.

ד. מחלוקות בגלל השלום

בפרשתינו, פרשת קורח,  למדנו עד כמה חמורה המחלוקת ומה חמור ענשה, ומכאן למדו חכמים את האיסור להחזיק במחלוקת: "אמר ריש לקיש: מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, דאמר רב: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר: "ולא יהיה כקורח וכעדתו" (סנהדרין ק"י ע"א). כל כך השפיעה פרשת קורח ומחלוקתו רע עלינו עד שנצטווינו שלא נחזור עוד למעשה נורא כזה. ולכן חייב האדם להביא את המחלוקת לידי בירור, ואז לידי סיום. אבל לחלוק, להתפלג ולהישאר כך, זהו מצב בלתי אפשרי בתוך חיי האומה הישראליים, ולכן היא חטא גמור. אבל בכל זאת אנחנו מוצאים מחלוקות רבות ביננו, מפלגות שונות המתנצחות ולעיתים אף ממש שונאות זו את זו, ומנסות להכשיל האחת את חבירתה, וכך הולכות ומתגלגלות עלינו השנאות הנוראות ביננו, וחילוקי הדעות הקולניים המכשילים אותנו. הרב קוק זצ"ל בספרו אורות מסביר: בדור שלנו מתרבה סגולת האחדות, כלומר מתרבה הדאגה הפנימית והכנה של אדם לחבירו, הדאגה לזכויות הפרט, הדאגה לילד החלש, כבודן של הנשים עולה, ועוד. וכשסגולת האחדות עולה, היא גורמת לסכסוכים רבים לפרוץ, מפני שהאוהב את חברו לא ייתן לו ליפול ולהיכשל, ויהיה מוכן להיאבק עמו כדי להצילו.

ה. מחלוקת, לשם שמים?

אולם חז"ל מעידים שישנה דרך נכונה לבטא בה חילוקי דעות, להיאבק על דעתך בכל הכח, ולא לאבד את האחדות: יש מחלוקת שהיא לשם שמים. המשנה והגמרא מלאים במחלוקות הלל ושמאי, וגם תלמידיהם נחלקו, בית הלל ובית שמאי. ואף על פי שמחלוקותיהם נוגעות לאיסורי תורה ברורים, ניתן ללמוד מהם כיצד חולקים: " תא שמע (=בוא ושמע) אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות ובאחיות ובגט ישן ובספק אשת איש…לא נמנעו מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל (=מלישא נשים) מבית שמאי, ללמדך שחיבה ורעות נוהגים זה בזה לקיים מה שנאמר: האמת והשלום אהבו" (יבמות י"ד ע"ב) כך היא דרכה של מחלוקת לשם שמים, שאף על פי שהיא נוקבת ויורדת עד לתהום, וכל צד מתבצר ועומד על דעתו, יש ביניהם כבוד והערכה זה לזה, ומתחתנים זה עם זה, ואוהבים זה את זה. יש מקום לדעות שונות ומגוונות, ויש מקום לוויכוח לוהט ביניהם, כשכולו ענייני ומתוך הערכה  זה לזה, אפשר אפילו לאהוב ממש ולחוק בנושאים שונים. כל אדם שונה בדעתו ובעמדתו הרוחנית, וטוב שכך, אבל חייב להיות שהויכוח הוא מתוך אמת ושלום, רצון לברר האמת, והערכה וכבוד זה לזה. אם נצא מהמסגרת שלנו, האישית והמשפחתית, ונחוש טוב יותר את המקום של השני, זו תהיה אחדות.