זהר.נט חדשות כרמיאל
א. עצמאי או שכיר?
שכירים רבים חולמים להיות עצמאיים, לא להיות חלק ממשהו, אלא להיות ברשות עצמנו, מקבלים החלטות משלנו, לפי מה שמתאים לנו. בעולם העסקי שאנו חיים בו, אדם שעובד בעסק עצמאי משלו, נחשב יותר. העסק הוא שלו, הוא בעל הבית, הוא קובע את זמני העבודה שלו, הוא מקבל ומפטר עובדים, והוא מקבל את הרווחים היישר לחשבון הבנק שלו. הרבה פחות נחשב להיות שכיר, עובד תחת מישהו, לפי מה שהוא קובע, לפי מה שמתאים לאינטרס שלו, ואתה השכיר מקבל משכורת ממנו, לפי ההחלטות וההגדרות שלו. בעולם הרוחני הדברים הפוכים ממש. כך אומרת המשנה במסכת אבות:"וכשאני לעצמי מה אני"- אם אני עצמאי לא מחובר לקבוצה מה אני, מה הם יכולותיי, מה הם סיכויי. "טובים השניים מן האחד…כי אם יפול, האחד יקים את חבירו, ואילו האחד שיפול ואין שני להקימו…ואם יתקפו האחד, השנים יעמדו נגדו והחוט המשולש לא במהרה ינתק" (קהלת ד' ט'-י"ג). עם כל הנוחות שבלהיות עצמאי ולבד, יש מעלה גדולה יותר לשותפות ולאחריות קבוצתית. היותך חלק ממערכת נותן לך עוצמה גדולה יותר, במיוחד אם המערכת היא ערכית ולא רק כלכלית. משפחה היא דבר טוב יותר ושלם יותר מיחיד בודד, גם אם בגלל יחידותו הוא עשיר יותר. וחדר שיש בו שלושה ילדים הוא שמח יותר וטוב יותר מחדר לבודד. וילדים שגדלו יחד שמחים יותר מבודדים גם אם עשירים ומפונקים.
ב. מי היוזם?
חטא המרגלים שבעקבותיו נשארו ישראל במדבר ארבעים שנה, נפתח לכאורה ביוזמה אלוקית: "וידבר ה' אל משה לאמור. שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל" (במדבר י"ג א'-ב'). ככל הציווים שמצוה ה' את ישראל גם משלוח המרגלים הוא מצוה מאת ה'. אבל בספר דברים כאשר משה מתאר את היוזמה לשלוח מרגלים היא מתוארת שם באופן שונה:"ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישיבו אותנו דבר את הדרך נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן. וייטב בעיני הדבר…" (דברים א' כ"ב-כ"ג). אם כן היוזמה היא של ישראל, הם רצו לראות את הארץ, והם ביקשו לשלוח מרגלים, ומשה הסכים. ובאמת תמוה הדבר, אם הקב"ה אומר לישראל אני מביא אתכם אל ארץ טובה, ארץ זבת חלב ודבש, האם יש צורך שישראל יבדקו זאת? האם יש מקום לכך שעם ישראל ישלח מרגלים לראות אם אכן הארץ שהבטיח ה' מתאימה להם? האם יש עוד מצוה שאנחנו מקיימים, אבל בודקים אותה קודם לראות אם היא מתאימה לנו? וגם אם הקב"ה יוזם זאת, מדוע להעמיד במבחן אנושי את מה שהקב"ה מגדיר כטוב גמור? הרי סופו מוכיח על תחילתו שהשליחות הזאת עלתה לישראל בעוד ארבעים שנות מדבר?
ג. אין לך חביב כשליח
לצורך הבנת הדברים נביא את המדרש הפותח את פרשתינו: "הלכה: מהו לפרוש לים הגדול קודם לשבת שלושה ימים(= כלומר: האם מותר לצאת בספינה ביום רביעי כשידוע שהוא יהיה בים בשבת)? "שנו רבותינו: אין מפליגין בספינה בים הגדול שלושה ימים קודם לשבת בזמן שהוא הולך למקום רחוק… ואם היה שליח לדבר מצוה מותר לו לפרוש בכל יום שירצה. למה? מפני שהוא שליח מצוה, ושליח מצוה דוחה את השבת. וכן את מוצא בסוכה, ששנינו ששלוחי מצוה פטורין מן הסוכה שאין לך חביב לפני הקב"ה כשליח שמשתלח לעשות מצוה, ונותן נפשו כדי שיצליח בשליחותו…" (במדבר רבה ט"ז, א'). למדנו במדרש הזה שתי הלכות, חובה על כל אדם לשבת בסוכה, אבל אם הוא שלוח לדבר מצוה והוא כרגע בדרכים לצורך שליחותו, הוא פטור מלדאוג לסוכה לעצמו. וכן צריך אדם לצאת בספינה עד יום שלישי, אבל אם הוא שלוח לדבר מצוה, רשאי לצאת בספינה אפילו בערב שבת. כלומר מעלת השליחות גדולה. אולם במדרש כתוב יותר מכך: "אין לך חביב לפני הקב"ה כשליח…" חביבות היא כבר מידה גדולה יותר, מה היא באה לומר?
ד. בין מרגלי משה למרגלי יהושע
המדרש שהזכרנו ממשיך, ועורך השוואה בין שני מקרים של מרגלים: משה שולח מרגלים וגם יהושע שולח מרגלים, והמרגלים ששלח משה מביאים אסון לישראל, לשון הרע על הארץ ונטיעת יאוש מלכובשה, ואילו המרגלים ששלח יהושע הנזכרים בהפטרה שנקרא השבת, מביאים לישראל בשורה טובה. והמדרש מדגיש שיסוד ההבדל נעוץ בנקודת השליחות:"ואין לך בני אדם שנשתלחו לעשות מצוה ונותנים נפשם להצליח בשליחותן כאותם שנים ששלח יהושע בן נון…" יהושע שולח מרגלים, כשם שמשה שלח, אולם קובע המדרש: מרגלי יהושע נאמנים לשליחותם ואילו מרגלי משה לא נאמנים לשליחות שלהם. וכאן אולי המקום להסביר: שליחות היא מושג האומר: התבטלות העצמיות של האדם לטובת המשלח. שליח הרואה בשליחותו משימה ערכית וחשובה באמת, הופכת המשימה להיות חלק מהאישיות העצמית שלו, הוא זה משימתו, הוא אפילו רשאי לדבר בלשון פרטית וכוונתו לטובת המשלח. התבטלות מוחלטת של המשתלח לשליחות היא החביבה בעיני ה', יציאת האדם מעצמו, מרצונותיו, מסדר המחשבות האישיות שלו לטובת המשימה אליה נשלח, היא הפוטרת את האדם אפילו מחלק מהלכות שבת וסוכה. מרגלי יהושע הלכו תוך סיכון עצמם לתוך העיר יריחו, שכבר ידעה עליהם, החיפושים אחריהם נמשכים שבעה ימים, והם הולכים ומסתכנים מתוך רצון נאמן לשליחותם, הם חביבים לפני הקב"ה.
ה. שליחות מתוך אינטרס
מרגלי משה נכשלים, מביאים לישראל את היאוש ואת הישארות הארוכה והמתישה במדבר. כשלונם מתחיל בכך שבמקום לחשוב על המשימה הם מתכננים את הצעד הבא האישי שלהם. חז"ל מעידים שחלק מרצונם להישאר במדבר היה הרצון להישאר נשיאים. כי במדבר מעמדם מובטח, ואם ייכנסו לארץ הרי ייתכן וירצו לחדש גם את ההנהגה, מה שמוכר לנו כל כך כ"שיקולים פוליטיים", המהרסים כל חלקה טובה ביחס לאמת ולאידאל לשמו הם הולכים. שאלנו קודם: מי היוזם את השליחות הזו, ישראל- כמו שמופיע בספר דברים או הקב"ה- כמו שלכאורה מופיע בפרשתינו? עונה על כך האדמו"ר מגור בספר שפת אמת: באמת ישראל הם היוזמים, ואכן זוהי חולשה גדולה שהם כביכול בודקים את הקב"ה, האם המתנה שהוא נותן להם טובה או לא. אבל הקב"ה שראה לאן כל זה עלול להוביל, מצוה אותם על כך, כדי להפוך את המרגלים לשלוחיו, ובכך לתת להם נופך של מצוה וקדושה, אולי תתקיים שליחותם בלא אסון. בפרשתנו מופיעה השליחות כמצוה מאת ה', אולי אם ידעו המרגלים כי שלוחים מחמת ה' הם ולא מחמת עצמם יהיו נאמנים למשלח. גם בימינו אנו זקוקים כל כך לשליח ציבור הנאמנים בראש ובראשונה לציבור, ולא מייחסים חשיבות ועניין למקומם האישי, ואולי מתוך הלימוד בפרשתינו נזכה למנהיגים כאלה שטובת הציבור בלבד לנגד עיניהם, שבת שלום.
