פרשת שמיני: קדושה דוקא מסודרת

א. האם יש סדר בבלגן?

הטרור מכה בעולם התרבותי, הפיגועים ברחבי אירופה מטלטלים את העולם, ומביאים קרוב לבית את הטרור. ואירועים אלה מצטרפים למפלת המשטרים במדינות רבות לידנו ההולכים ומתחלפים, הציבור מדיח את המשטרים הרודניים ומוכן להפגין ולהסתכן בשל כך. גם מדינות שהיו נראות יציבות הולכות ומתפרקות, הולכות ומשתנות מול עיננו, וכח הציבור הולך וגובר. ואם חשבנו שזה רק בסביבת הים התיכון הגועש, באה פרשת רוסיה ואוקראינה ומראה לנו שיש כאן משהו עולמי, באוויר מורגשים שינויים.כך אומרת הגמרא במסכת יבמות (ס”ג) “כל משפחות האדמה אפילו משפחות הדרות באדמה אין מתברכות אלא בשביל ישראל כל גויי הארץ אפילו ספינות הבאות מגליא לאספמיא אינן מתברכות אלא בשביל ישראל” גליא ואספמיא הם מקומות מרוחקים ואפילו הם אינן מתברכים אלא בשביל ישראל, כלומר יש בעולם תהליכים שונים, בעיניים הבשריות שלנו אין להם משמעות בדווקא כלפינו, ובכל זאת מגלה לנו הגמרא שהכל עבורנו, הכל מגלגל האלוקים בעולם, והכל יסתדר לטובה, ואנו מצרפים לכך תפילה, שנזכה והטובה תבוא במהרה.

ב. השמחה והמכה ביום הקמת המשכן

חודשים ארוכים עובדים כל ישראל על הקמת המשכן, כל אחד תורם מזמנו ומרוחו, כל אחת ואחת לפי כשרונה ויכולותיה. וכל זה נעשה כדי שתשרה השכינה במעשה ידיהם, כדי שיוכלו להקריב קרבנות במשכן, כדי שיזכו לקירבת אלוקים המיוחדת לישראל. ואכן זכו לכך בני ישראל: “ותצא אש מלפני ה’ ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים, וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם”. וכך דורשים חז”ל בתחילת הפרשה: “ויהי ביום השמיני – אותו היום נטל עשרה עטרות ראשון למעשה בראשית, ראשון לנשיאים, ראשון לעבודה, ראשון לירידת האש, ראשון לאכילת קודשים,…ראשון לראשי חודשים, ראשון לשכון שכינה בישראל, ראשון לברך את ישראל” (ספרי בתחילת פרשתינו). שמחה של ראשוניות, שמחה של התחלה. כשכל זה נעשה בתחילת חודש האביב, סמל הפריחה וההתחדשות. אולם בתוך השמחה הגדולה, מתרחש אסון גדול, ודוקא בתוך משפחת הכהונה, זו שצריכה להוביל את עבודת המשכן. “ויקחו בני אהרון נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש, וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ה’ אש זרה אשר לא ציוה אותם. ותצא אש מלפני ה’ ותאכל אותם וימותו לפני ה’” (ויקרא י’ א-ב). שני בני אהרון הכהן, מתים בבת אחת ביום הכי חשוב ושמח של ישראל במדבר, אבדן לאומי ואישי גדול, טרגדיה עצומה בעיצומו של יום מרומם. מה עשו בני אהרון? במה חטאו? כיצד משפיע דבר זה על השמחה של הקמת המשכן?

ג. מהי אש זרה?

הפסוק עצמו לא מבאר מה היה חטאם רק מכנה זאת בשם: “אש זרה אשר לא ציוה אותם”, וחכמינו ז”ל האריכו לבאר מה היה חטאם. אולם לפני שנזכיר את דברי חז”ל חשוב להדגיש: שני בני אהרון הם מגדולי צדיקי ישראל של אותה תקופה, לא מדובר בשני אנשים זוטרים, ולא בשני בנים חוטאים, שני בני אהרון היו מיועדים מצד גודל רוחם להמשיך את אהרון הכהן, ולהחליפו בבוא העת. שני צדיקים וגדולים, בעלי יכולת מנהיגות, ושאר רוח, ולכן הכתוב מזכיר “וימותו לפני ה’”, כמו שאנו עומדים ביום הכיפורים: “לפני ה’ תטהרו”. מהי אם כן האש הזרה הקשה כל כך בעיני ה’? מגוון דעות אנו מוצאים בפרשנות זו: רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרון אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן, רבי ישמעאל אומר שתויי יין נכנסו למקדש, ויש מי שאמר שנכנסו למשכן גלויי ראש, ובספרי מופיע שדיברו בזלזול על משה ואהרון: “אמר לו נדב לאביהוא עוד שני הזקנים הללו מתים ואנו ננהג את הקהל”, במקום אחר מופיע שלא רצו לשאת אישה שאין מי שראויה להן, ועוד. מהי משמעות חטאים אלה, כיצד אנשים גדולים כל כך נכנסים שתויים או גלויי ראש למשכן, מהי משמעות זלזולם במשה ואהרון?

ד. יוזמה לתוספת אש של קדושה

חטאם של בני אהרון מתחיל באש זרה שלא ציווה אותם, הב אברהם יצחק הכהן קוק זצ”ל, שהיה ראשון הרבנים הראשיים לישראל, מסביר כי לעיתים אש שלהבת ההתלהבות בעבודת המשכן, כשהיא באה שלא במקום הנכון, נחשבת כחטא. ישנו סדר של עבודת הקודש במשכן ה’, הסדר הוא אלוקי, לא אדם קבע את סדרו וחשיבותו, לא מלמטה הוא מתחיל. הסדר הנכון של הופעת אש מאירה מתחיל בצווי האלוקי, המצוה את סדר ההקרבה, צורת ההקרבה ומיקומה. אין יכולת באדם להעמיד סדר קרבנות הרצויות לבורא, בלא שבאה הדרכה מלמעלה כיצד ואיך לעשות. כשהקרבן נעשה כציוויו, אז האש היורדת מן השמים מאירה, ואז ישנה רוממות רוח ושמחה גדולה בעם כולו. אבל כשהקרבן מלמטה נעשה בלא ציווי, בלא הדרכה אלוקית, בלא סדר מלמעלה למטה, אז זוהי אש זרה השורפת ומכלה. כך מסביר הרב קוק את המושג “שתויי יין” נדב ואביהו לא נכנסו שיכורים למקדש, הם היו שיכורי ההתלהבות ואש הרצון הפנימי, לעשות טוב, להתקרב כלפי מעלה, אבל כך לא עובדים את האלוקים. הדרך היחידה לעבוד אותו הוא ללכת בנתיב שהוא סלל כדי להתרומם. עיקרון זה הוא עיקרון קודש בכל מרחב חיי האיש הישראלי, עבודת ה’ תצא לפועל דוקא מתוך ההדרכה האלוקית כיצד ומתי ואיך לפעול בה. יש מקום רב ליוזמה של קדושה, לתוספת שהאדם לוקח לעצמו, אך גם זו במסגרת מושגי ההלכה.

ה. פרה אדומה , מדוע?

השבת אנו קוראים בנוסף לפרשת השבוע גם את פרשת פרה אדומה, כחלק מארבע הפרשיות הנקראות לפני חודש ניסן. פרה אדומה באה כדי לטהר את האדם מהטומאה החמורה – טומאת מת. סדר הטהרה שנעשה בפרה זו כולל בתוכו סתירה פנימית: פרה זו מטהרת טמאים אך מטמאת טהורים, והכהן העוסק בטהרת הטמא נטמא בעצמו. בגלל הסתירה הזו נחשבת פרה אדומה כחוק, ללא טעם הידוע לנו. אפילו שלמה החכם מכל אדם כשהגיע לפרשת פרה אדומה אמר: “אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני”. הרד”ק בהקדמתו לספר יהושוע מבאר שגם לכך ישנה משמעות הגיונית, אך היא קשה להשגה. נדמה לי שלאור הלימוד בפרשת נדב ואביהו התבאר שהסדר האלוקי של קירבת אלוקים, טהרה וקדושה לא מתחיל מאיתנו, אמנם אנו נתאמץ להבינו ולהשיגו גם בדרך הגיונית אנושית, אך לא בזה מתחיל היחס בין אלוקים ובין אדם. את כל המצות אנו מקיימים מתוך רצון שיהא נועם ה’ אלוקינו עלינו, אולם כדי שנועם זה יחול צריכים אנו לדקדק בסדר הציווי האלוקי, המדריך אותנו כיצד להתקרב אליו.