זהר.נט חדשות כרמיאל
א. הניצנים נראו בארץ עת האביב הגיע
לא צריך להיות בקי במקורותינו כדי להתרגש מהתחדשות האביב. היופי והריח המיוחד של האביב, הלבלוב הפריחה, הצבע הירוק השולט בכל מרחבי הגליל, המים הזורמים בנחלים, והמטיילים שמתחילים לבוא עכשיו מכל הארץ, מבשרים כבר את בוא חג הפסח. סיום החורף, הקור והגשם, ואפילו שעון הקיץ שכבר התחיל, מבשרים על תקופה חדשה של יום ארוך יותר, של שמחה ושחרור. עכשיו מתחילים גם הניקיונות לפסח, צחצוח הבתים מכל פירור חמץ, ניקיון בכל המקומות, הכנה גדולה לקראת החג הממשמש ובא. זה הזמן לקריאת “פרשת החודש” המציינת את ההיערכות לקראת הפסח, והשנה פרשת החודש מצטרפת לפרשת תזריע העוסקת בלידה, התחדשות במשפחה המצטרפת לאביב הטבעי. לא לחינם הוציא הקב”ה את ישראל ממצרים דוקא בחודש ניסן: “אמר רבי עקיבא: לא הוציאם אלא בחודש כשר לצאת, לא בחודש תמוז מפני השרב, ולא בטבת מפני הצינה, אלא בניסן שהוא כשר לצאת בו לדרך לא חמה קשה ולא צינה קשה” (במדבר רבה ג’ , ו’). כל שנה כשמתחדשת עלינו תקופת פריחת האביב, זוהי שמחה חדשה, וברור חדש על התחדשותנו שלנו. כיצד נהפוך אנחנו לחדשים ומתחדשים, כיצד לא תהפוך השגרה היומיומית את חיינו לשטחיים וחוזרים על עצמם? העולם באופן טבעי מתחדש אולם על עצמנו אנחנו צריכים להיות אחראיים בהתחדשות הלב והנפש שלנו.
ב. לידה יוצרת טומאה?
פרשת השבוע שלנו פותחת בלידה: “אישה כי תזריע וילדה זכר” – כל מי שזכה לחוויה הנפלאה הזו של הריון ולידה יודע כמה שמחה עמוקה יש בה, איזו חוויה פנימית עוברת האם בחודשי הריונה, ובתהליך הלידה, ואיזו תחושה היא להיות לאב. לכן מובן הדבר שתביא היולדת קרבן תודה אחר הלידה, הודאה לאל הנותן בחסדו ילד או ילדה לביתנו, למשפחתנו. אולם התורה קובעת סדר אחר לכאורה ליולדות, ובמקום לקבוע קרבן תודה היא קובעת סדרי טומאה וקורבן חטאת: “וטמאה שבעת ימים כימי נידת דותה תיטמא… ואם נקבה תלד וטמאה שבועיים כנידתה …” (ויקרא י”ב, א-ה). דין טומאת היולדת דורש לכאורה הסבר, מדוע היולדת המפיכה חיים בעובר חדש צריכה אחר לידתה להיות טמאה? האם יצירת החיים המתחדשת כאן לא היתה צריכה לעורר כוחות של טהרה נוספים, ולא טומאה? והתורה לא מסתפקת בקביעת ימי טומאה אלא אף מחייבת אותה בתום ימי הטומאה להביא קרבן חטאת, קרבן הבא על חטא: “ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת אל פתח אוהל מועד אל הכהן” (שם פס’ ז’). מדוע היולדת מביאה קרבן חטאת, במה חטאה שזקוקה לקרבן שכזה, מדוע שלא תביא רק תודה או שלמים המבטאים את התודה שלנו כלפי נותן הכל? עוד מתקשים המפרשים: הרי דין טומאת יולדת חל על היולדת אך לא חל על התינוק, כלומר האם אמנם טמאה טומאת לידה, והיילוד טהור, כיצד ייתכן שהבן טהור והאם טמאה?
ג. תהליכי ההתחדשות – חבלי לידה
יסוד רוחני גדול באה התורה ללמדנו כאן, יש בכל לידה עוצמה גדולה של חידוש והתחדשות, אבל התהליכים המביאים ללידה לוקים לפעמים בפגמים הזקוקים לתיקון. דוגמא לכך מביאה הגמרא: “שאלו תלמידיו את רבי שמעון בר יוחאי: מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן? אמר להן בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תיזקק לבעלה לפיכך אמרה תורה תביא קרבן” (נידה ל”א ע”ב). יולדת בשעת הלידה, היא בקושי נורא, לא סתם נקראת היולדת: “יושבת על המשבר”, כאבים עזים וקשיים וסכנות אופפים אותה, הידיעה כי זו הכנה לילד או ילדה חדשים הבאים לעולם אינה מנחמת, ואינה מפחיתה את עוצמת הכאב. הייסורים והכאבים הקודמים ללידה עלולים לגרום לכל אחד לקפוץ ולהישבע, ולהתחייב על דברים שאחר כך ודאי יתחרט עליהם. זו הסיבה לחיוב הקרבן. חכמים מלמדים אותנו שתהליכי לידה, אף שסופם בעזרת ה’ שמח, הרי שתחילתם קושי וכאב. אחרי הלידה אנו רוצים לשכוח את תהליכי הכאב, אבל אלו זקוקים לעידון תיקון והתמודדות, ואז בא קרבן היולדת, קרבן הבא לנקות את המשפחה כולה מכתם הדברים שנאמרו או שנעשו מתוך עוצמת הכאב – עכשיו המשפחה מתחדשת בלי שאריות ובלי זכרונות מרירים מתהליכי העבר. תהליך זה של לידה מתוך כאב, וצורך לברר ולנקות את הכאב עובר עלינו לא רק בלידת ילד, אלא בכל תהליכי ההתחדשות הפרטיים והלאומיים.
ד. יציאת מצרים לידה של עם
גם ביציאת מצרים אנו חווים לידה, לא לידה פרטית, אלא לידה לאומית, משהו חדש קורה לאומה המתהווה: ה”שפת אמת” לרבי יהודה אריה ליב , האדמו”ר מגור, בפרשת בוא מגדיר את היציאה ממצרים ואומר כך: “כי ביציאת מצרים נעשו בני ישראל כבריה חדשה ממש. כאשר נבחרו להיות עבדי ה’ יתברך, ונתחדשו נפשותיהם …” (שם בשנת תר”נ). היציאה ממצרים אינה שינוי גיאוגרפי, ואינה רק שינוי סטטוס של העבדים, השינוי שחווים ישראל הוא שינוי פנימי, שינוי והתחדשות בנפשותם, עם ישראל עובר בתוכיותו תהליך של לידה מחודשת, אין הוא עוד עם של עבדים נרצעים, אין הוא מסור עוד לידי גחמותיהם של מצריים, ואין יותר לפרעה שום שליטה בהם, עכשיו הם בני חורין, לא רק באופן פיסי, אלא בעיקר ברובד הנפשי. מכאן ואילך התנהגותם משתנה, אין פחד יותר ממצרים, הם מסוגלים לקחת את אלוהי מצרים ולקשור אותו למיטתם, הם מסוגלים לעמוד בפני פרעה ולצחוק לקריאותיו הנואשות, זהו עם חדש, עם שיש בו גבורה עם שמסוגל לקום על רגליו וללכת למדבר. כשכך מתנהגים ישראל גם המצרים לא מסוגלים להם, ואף ששיניהם קהות, אין הם מסוגלים להשיב מלחמה. בתפילת ערבית אנחנו אומרים בשבח היציאה ממצרים: “ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחרות עולם” – החרות שזכינו לה ביציאה ממצרים איננה חרות זמנית, היא קביעות חרותית בעומק נפשנו, גם כשיצא עם ישראל אחר כך לגלות בחורבן בית ראשון וגם בחורבן הבית השני, שוב לא נהיה עבדים באותה צורה, החרות מיציאת מצרים היא חרות פנימית נצחית, “חרות עולם”. אולם גם לידה זו באה מתוך תהליך של ייסורים, גם לליחדה זו קדמו מאתים ועשר שנות גלות קשות, זריקת יחלדים ליאור, עבודת פרך ועוד. ומתוך תהליך ההתייסרות מופיעה התחדשות האומה.
ה.יוצאים אל אביב העולם
הראי”ה קוק באמירתו לחודש ניסן קובע: “יציאת מצרים תהיה לעד האביב של העולם כולו”, יציאת ישראל וקביעת החרות הפנימית בתוכם, היא בשורה של אביב לא רק לישראל, היא בשורת אביב צמיחה ופריחה לעולם כולו. יציאת ישראל ממצרים מאפשרת לרוח ישראל להשתחרר, וללמד בעולם אמונה ותורה, מייד אחרי יציאתם הם יעמדו בהר סיני ויקבלו מוסר צדק וערכים של תורה וקדושה, וזו האביביות הנפלאה של העולם כולו. עכשיו כשאנו נכנסים לתקופת האביב, ננסה שהאביב לא יהיה רק עונה בשנה אלא שינוי פנימי, המבשר התחדשות ברמה האישית והציבורית. יציאת מצרים התאפשרה בזכות ומתוך הרצון לצאת, מתוך הצעקה המרה של ישראל במצרים, ואנו תפילה שכניסתנו לאביב תהיה לנו ולכל ישראל בשורת גאולה ועוצמה.
