זהר.נט חדשות כרמיאל
בעקבות ההצלחה הגדולה בשיעורי הזומבה והמעריצים בכל רחבי העולם שואפת טלי מחליס, שכולם בכרמיאל מכירים כטלי זומבה, להנחיל גם לבני הנוער את הערכים לספורט ותזונה הנכונה
מאת גיל דובריש
בגיל 39, נדמה שלא חסר לטלי מחליס דבר בחיים. טלי זומבה, כמו שמכירים אותה כולם בכרמיאל, קמה בכל יום לעבודה עם חיוך רחב, מלמדת שיעורי זומבה בכרמיאל והסביבה וגם החלה להקפיץ ולהרקיד ילדים במסגרת חוגים בבתי ספר בכרמיאל.
“אני מדריכת זומבה אבל לא רק מדריכה. עבורי זו דרך חיים” מסבירה טלי. “בסדנה שאני מעבירה למדריכי אירובי כיצד להיות מדריך טוב יותר, אני מעניקה טיפים ועצות מנסיוני האישי, ואני תמיד מתחילה את ההרצאה במשפט – ‘להיות מדריך, לא משנה באיזה תחום, זה לא מקצוע אלא דרך חיים’. אני לא מסוגלת להיכנס לשיעור ולעטות עלי את המסכה של טלי זומבה, ושניה אחרי השיעור לחזור להיות טלי מחליס. אצלי, גם לפני השיעור וגם אחריו – בוקר, צהריים, ערב, לילה, אני טלי זומבה כל דבר” היא מתוודה. “גם כשאני יושבת במסעדה ומזמינה מהתפריט, אני מודעת לכך שאני דמות לחיקוי ומהווה דוגמא לאורח חיים בריא, למודעות לספורט, לתזונה נכונה ולאסתטיקה. אני מאוד מחושבת בכל מה שאני עושה”.
– זה נשמע לי תפקיד תובעני מאוד.
“אני מרוויחה מכך המון! בזכות העובדה שאני מחושבת כל הזמן, אני מנהלת אורח חיים בריא, שכולל הרבה ספורט ותזונה נכונה. זה עושה לי טוב לחיות בצורה הזו ואני שמחה שאני מהווה דוגמא לאנשים אחרים”.
– בינינו, לא היית רוצה “לטרוף” איזה סטייק ככה, מדי פעם?
“אני טוענת שלכולם מותר לאכול מדי פעם סטייק ותתפלא, אני מרשה גם לעצמי לעשות זאת. אני עובדת מספיק קשה, כדי להרשות לעצמי לאכול סטייק. לדוגמא, ביום שישי האחרון הזמינו אותי ליום הולדת במסעדה ואכלתי שם עוגות, אחרי הסלט. כמובן שרצתי הרבה יותר לאחר מכן באימון, כדי לאזן את הגוף”.
– מה החטא הסודי שלך באוכל?
“יש לזניית סלמון מדהימה באחת המסעדות כאן בכרמיאל, עם טעם גן עדן, שאני מרשה לעצמי לאכול מדי פעם. וגם עוגות… כמו שאמרתי, אני דוגלת בהשקפה שאפשר לאכול הכל, אבל יש להקפיד על המינון”.
מוקדש לסבתא רבא
טלי נולדה בשנת 1977 בעיר ברדיצ’ב שבאוקראינה, לבוריס ולריסה מחליס. היא עלתה לארץ בשנת 1989, כשהייתה בת 12, עם ההורים, סבא וסבתא וגם סבתא רבא, לה הייתה השפעה רבה על חייה.
“יש שיר שנקרא ‘בלה’ שאני משתמשת בו בשיעורי הזומבה שלי. לפני שאני מנגנת אותו ורוקדת, אני מקדישה אותו לסבתא רבא שלי, שהתעוורה מגיל 50 ומאז לא ראתה כלום, אבל זה לא הפריע לה”, מספרת מחליס. “היא תפקדה באוקראינה באופן רגיל והייתה פעילה מאוד, נהגה לסדר הכל בבית, בישלה, ניקתה והייתה יוצאת לבדה לסידורים בחוץ, היא לא ישבה אפילו שניה על הכסא, עד לרגע שעזבנו את אוקראינה. כשעלינו ארצה סבתא רבא שלי הייתה בת 90, פתאום הגיעה לשטח לא מוכר ונזקקה לעזרה בכל פעולה ובכל צעד. היא לא מצאה את עצמה כאן, אז פשוט העדיפה להעביר את הזמן בישיבה. אחרי שנה היא נפטרה. הייתה בריאה לחלוטין, היא נפטרה בגלל… חוסר מעש. כשאדם מרגיש שהוא לא נחוץ, אז זה פוגע בו. התחושה הזו מלווה אותי מאז שהיא נפטרה. כשאני מספרת את זה למשתתפים בשיעורים אני מסיימת דווקא עם חיוך ושואלת את כולם מה המסקנה שהפיקו מהסיפור? התשובה – צריך לעשות זומבה!…”
– וברצינות, מה המסר שאת רוצה להעביר, שחשוב לעסוק בספורט?
“הכוונה בהחלט – לעסוק בספורט ובכושר גופני, להיות פעיל, לעשות דברים שאוהבים. אני
עושה מה שאני אוהבת – רוקדת! יש מוזיקה, יש אנשים, הרבה אנשים, כולם מחייכים, נהנים, רוקדים ואחרי השיעור אומרים לי ‘וואו אחרי היום העמוס הזה שהיה לי, את גרמת לי להרגיש נפלא’, או למשל באים אליי אנשים ואומרים: “כל היום היינו עצבניים, הוצאנו בשיעור שלך את כל האנרגיות ועכשיו אנחנו רגועים וחוזרים הביתה באנרגיות חיוביות”.
קצת מפתיע לשמוע מטלי שכילדה, הייתה דווקא רזה (טוב, זה החלק הפחות מפתיע, כי היא שומרת יופי על הגזרה) וחולנית מאוד, או כמו שהיא מספרת: “כל מי שהיה מתעטש לידי היה מדביק אותי והייתי שוכבת חולה במשך שבוע במיטה”.
בבית הספר באוקראינה היה לה פטור משיעורי הספורט. “אמא שלי סידרה לי פטור בגלל שהייתי ילדה חולנית, בכלל ההורים מאוד דאגו לי. כשהגעתי לארץ, סיפרתי בבית הספר שאני לא יכולה לעשות ספורט, ביקשו ממני להציג תעודת פטור, אבל בסופו של דבר הם לא ממש התעניינו בזה ולא ויתרו לי. יום אחד התקיימה תחרות ריצה, השתתפתי בה, ניצחתי וגם קבעתי שיא בית ספר חדש. באותו רגע הבנתי שאני הרבה יותר חזקה ממה שאני חושבת”.
נעלי העקב נשארו בתיק
אחרי הצבא למדה מחליס הנדסאות תעשייה וניהול בתחום התיירות, השלימה תואר ראשון בכלכלה וניהול והחלה לעבוד בבנק כיועצת משכנתאות. “לא ממש יכולתי לשבת על הכסא. בכל פעם שמישהו היה שואל ‘מי מתנדב לצאת ולעשות קניות בחוץ’, תמיד הייתי הראשונה לקפוץ ולהתנדב. בכל בוקר הקפדתי לצעוד לעבודה, עם נעלי ספורט, כשנעלי העקב בתוך התיק, ובכל פעם שהגעתי החלפתי נעליים. אחרי שלוש שנים ומחשבה מעמיקה הבנתי שהייעוד שלי בחיים הוא בתחום הספורט, אז עזבתי את הבנק, השארתי את נעלי העקב בתיק והמשכתי הלאה”.
אחרי שסיימה לימודי הדרכת חדר כושר ועבדה בתחום, היא המשיכה ולמדה תחומים כמו פילאטיס, בודי פאמפ וגם קורס אירובי ועיצוב הגוף, שכיום היא מדריכה בעצמה. “זו סגירת מעגל עבורי, להדריך באותו הקורס שבו למדתי. עוד סגירת מעגל עבורי הוא אחד המקומות בהם אני מלמדת, שנמצא בדיוק מעל הבנק שעבדתי בו. אני נוהגת להתבדח על כך שפעם עבדתי בקומה מינוס 1 ועכשיו אני בקומה 2, אז כנראה שהתקדמתי מאז…”
– לא פחדת לעשות את השינוי הזה?
“אני מאמינה שכל אחד מוכשר במשהו ורק צריך למצוא את הייעוד שלו בחיים. לפעמים צריך לקחת את ההזדמנות ולא לפחד משינויים. אני חושבת שהרגשתי צורך להוכיח לעצמי משהו, שלא הרגשתי שלמה לפני כן”.
כשטלי מדברת על “להוכיח לעצמה”, היא מתכוונת בין השאר, גם לחוויה לא סימפטית שעברה כילדה בלהקת המחול בעיר. “הרגשתי שם שלומיאלית, בחזרות נהגתי לבצע צעדים הפוכים לגמרי, לטעות בכל פעם. באחת החזרות, ביצעתי כמה טעויות קשות במיוחד, המדריך אז הפסיק את החזרה פנה אל כולם ואמר ‘נמאס לי כבר, אתם כל הזמן טועים!’ כולם בלהקה הביטו עליי, במבט חודר ומאשים. זו הייתה הפעם האחרונה שהגעתי לשם. הבנתי אז, שאני לא אהיה רקדנית. למרבה האבסורד, לפני כשנתיים פנו אליי מלהקת המחול כדי לערוך סדנת זומבה לרקדנים, כמובן שהסכמתי כי בשבילי זה היה סוג של הוכחה, שאני כן רקדנית מספיק טובה כדי להדריך שם”.
הדור הבא
לזומבה הגיעה טלי מחליס בתור משתתפת מן השורה, אבל לטענתה זו הייתה אהבה ממבט ראשון. “נדלקתי ישר על האנרגיות, הבנתי שזה הייעוד שלי בחיים. הצעד הטבעי הבא, היה ללמוד הדרכת זומבה” היא אומרת. זה קרה בשנת 2011, מאז חלפו 5 שנים ומאות משתתפים בשיעורים. דגש מיוחד היא שמה על הדור הצעיר, על בני הנוער והילדים שהיא מלמדת בבתי ספר בכרמיאל. “אני חושבת שזה נהדר שמנהלים בבתי ספר, דואגים לבריאות התלמידים ולא רק לרמה הלימודית שלהם”, מציינת טלי. “הם חושבים על התלמידים גם במובן של חינוך גופני ומקצים תקציבים ושעות לצורך שיעורי זומבה. עד שהתחלתי לעסוק בתחום הזה, לא הדרכתי ילדים, השנה החלו פרויקטים בבתי הספר ובמתנ”ס. עם הילדים, אני מרגישה שאני עושה הרבה יותר מאשר מלמדת זומבה. אני רואה את עצמי כמי שמחנכת את דור העתיד שלנו לאורח חיים בריא, אהבה לספורט ולזולת, מוצאת את עצמי מספרת לתלמידים ומסבירה להם על הנושאים האלה, מעבירה להם ערכים של אוכל בריא, אכילה נכונה בכל הקשור למרכיבים וכמויות. אני מאמינה שלפחות חלקם, מיישמים את מה שאני מספרת להם, ואם הצלחתי לשנות את דעתם של חלק מהתלמידים, אני המאושרת בעולם”.
כמעט כל הריקודים שמבצעת היום טלי, הם כוריאוגרפיה שלה. היא מפרסמת סרטונים בערוץ היוטיוב שלה, “טלי זומבה מחליס Tali Zumba makhlis” הקיים משנת 2011 וכבר צבר למעלה מ-9 מיליון צפיות. הקליפ הנצפה ביותר מבין 100 הסרטונים בערוץ, מגיע קרוב ל-3.5 מיליון צפיות. בערוץ יש 13,500 מנויים רשומים מכל רחבי העולם. בדקנו את התגובות שהיא מקבלת לקליפים שלה באתר, בכל השפות ומכל המדינות. טלי: “בכל העולם רוקדים את הריקודים שלי, אני כל הזמן מקבלת פידבקים על כך שעזרתי לאנשים לצאת מדכאון, אנשים מספרים לי איך הם מקבלים ממני אנרגיות חיוביות, מדריכי זומבה בארצות אחרות מוסרים לי תודה על הריקודים שלמדו ממני. זה מרגש”.
למרות לוח הזמנים העמוס שלה, טלי מרבה להתנדב ולהעביר שיעורים בלי תשלום לגופים ועמותות. כך למשל הופיעה במסיבות של האגודה למלחמה בסרטן ועמותת כלבלב, וכל הרווחים מאותם אירועים נתרמו למטרה טובה. היא גם נוהגת להופיע בפני קשישים בכרמיאל מאז היותה בת 15 עם רפרטואר שירים ומדריכה בבתי ספר בהפסקות פעילות. “זה חלק מהתחושה שלי שעליי להחזיר לקהילה, אמא ואבא שלי תמיד התנדבו, זה חל מהחינוך שקיבלתי בבית” היא מספרת.
מי מוכן לחבר שיר?
מה שמעניין הוא שטלי לא למדה מעולם ריקוד בצורה מסודרת. “זה משהו פנימי”, היא מסבירה. “אני לוקחת סגנון מסויים ובונה את התנועות המתאימות. את השירים אני בוחרת לפי הקהל, יש קהלים שונים בכל מקום שאני עובדת בו, לכן אני משתדלת להבין מה כל אחד אוהב ומנסה להתאים את הריקודים והשירים לטעמם של המתעמלים. בעיקרון, אנשים אוהבים לשמוע את הלהיטים הגדולים שהם מכירים, מהרדיו, מהאינטרנט, מהטלוויזיה. יש לי רפרטואר שלם של סגנונות, בין השאר שירי דאנס, ראפ, שירים עממיים מרוסיה, אירלנד, ריקודי בטן, לאחרונה אני עושה גם הרבה שירים ים תיכוניים. אני מאוד הייתי רוצה שמישהו בתחום המוזיקה, יצור למעני לחן ושיר מקורי כדי שאוכל לבצע אותו בשיעורים שלי ולהעלות ליוטיוב, עם מתן קרדיט כמובן”.
שמה של טלי יצא למרחקים, היא מקבלת הודעות ומכתבים מישראל ומכל העולם, עד כמה שהיא סייעה לאנשים לשנות את החשיבה שלהם ואת אורח חייהם. לשיעורים שלה באים מורים למחול, כוריאוגרפים, כדי להשתתף ולראות מקרוב את סוד ההצלחה. “זה מאוד מחמיא לי שאנשים שלמדו מחול בצורה מקצועית, באים אלי ולומדים ממני. יש גם פניות שנראות מוזרות. אחת הפניות הכי מעניינות אליי הייתה של אוניברסיטת חיפה, שלפני כשנתיים חנכה את הספריה החדשה. התבקשתי לרגל האירוע ליצור ריקוד פלאש מוב בהשתתפות למעלה מ-100 עובדים וסטודנטים. למי שלא יודע במה מדובר, זהו ריקוד המוני מתוכנן שמתקיים במקום ציבורי להפתעת העוברים והשבים. את הכוריאוגרפיה, לימוד התנועות והחזרות ביצעתי בעצמי. זה היה מיצג פנטסטי ויש פניות מגורמים נוספים בארץ שמבקשים ממני לבצע פלאש מוב או לייעץ להם איך עושים זאת”.
– יש לך מעריצים ברחבי הגלובוס?
“אני משתתפת בכנסים והשתלמויות בתחום הזומבה בארץ ובכל העולם. באחד הכנסים האלו, בצרפת, תפסה אותי מישהי ואמרה ‘את טלי זומבה’? כשעניתי בחיוב, סיפרה לי “יש לנו מועדון מעריצים שלך, אנחנו רוקדים בשיעורי הזומבה שלנו את הריקודים שהמצאת”…
– מה לדעתך סוד ההצלחה של הזומבה בשנים האחרונות?
“זה הרבה מעבר לריקוד. זה קודם כל חלק מאורח החיים שלנו. אנשים שלא אהבו ספורט ופחדו להתעמל באים ונהנים. יש אווירה טובה, אנרגיות, חברה – אנשים מכירים אנשים חדשים, זה למעשה בילוי בפני עצמו, שמעניק אנרגיות טובות וחזקות. אנשים מרגישים בשיעורים שלי שהם רוקדים איתי ולא לבדם. אני מתייחסת לכל אחד באופן אישי ומתעניינת לשלומם, כי הם באמת מעניינים אותי”.
– איפה את רואה את טלי זומבה בעוד 10 שנים מהיום?
“אני מאמינה שאמשיך לעסוק בתחום הזה, עם דגש על חינוך הדור הבא וכמובן הדור הקיים. אין שום סיכוי שאעזוב אתכם בשקט… אני רואה את עצמי ממשיכה בדרך שאני מתווה בשנים האחרונות ויוצרת שיטה חדשה, שמשלבת את כל הנושאים שאני עוסקת בהם והם חשובים לי במיוחד, למען כלל הציבור, מבוגרים וילדים כאחד”.
