זהר.נט חדשות כרמיאל
א. אחרון של פסח
אנחנו כבר בסיומו של חג הפסח, עבר מהר כל כך, ואנו כבר לקראת סיומו. אולם השפת אמת מזכיר לנו כי במועדי ישראל פעמים רבות העיקר מגיע בסוף. רגעי סעודה שלישית בשבת בהם מתמקדת קדושת השבת. ושמיני עצרת הוא עיקר שמחת חג הסוכות, ושביעי של פסח הוא עיקר פסח. ה”שפת אמת” מסביר, אמנם אין ספק כי היציאה ממצרים, יציאת עם של עבדים אל החופש הוא בוודאי חג גדול ומשמעותי, אבל עדיין אנחנו יצאנו אך מצרים כמקום של רוע ורשע נשארה קיימת. אולם בקריעת ים סוף מצרים טובעת בים, ישראל ניצולים אבל לא רק הם, מצרים ותפיסת העולם והעוצמה של הרוע המצרי היא זו שנשברת. בשביעי של פסח העולם מתטהר באובדן הרשע המצרי, ורק אז באמת מגיעה לידי סיום יציאת מצרים. התורה אוסרת עלינו לחזור למצרים, לחזור למצרים הוא לא רק איסור טכני של חזרה גאוגרפית לארץ מצרים, זו גם חזרה מהותית לתפיסה המצרית, לרוח חרטומי מצרים. בחג נקרא את פרשת בשלח, םרשת קריעת ים סוף, לאותו יום משמעותי לישראל ולעולם כולו.
ב. מתעללים בפרעה
ערב יציאתם של ישראל ממצרים, עושים ישראל כמה פעולות חריגות, כאלה שלא היו מעזים לעשות קודם לכן. ניקח לדוגמא את המצוה הראשונה שנצטוו ישראל במצרים: “בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית” (שמות י”ב, י”א) וחז”ל מציינים שזו היתה פעולה שיש בה התרסה כנגד המצרים, שהכבשים היו אליליהם, וכשישראל לוקחים את הכבשים הללו וקושרים אותם למיטותיהם כדי לשחוט אותם, המצרים כועסים מאד. “… שבאותו היום לקחו כל אחד מישראל שה לפסחו וקשרו בכרעי המיטה, והמצרים ראו ושאלו: למה זה לכם? ובני ישראל השיבו: לשחטו לקרבן פסח כמצות ה’ עלינו. והיו שיניהם קהות על ששוחטים את אלוהיהם ולא יכלו להגיד להם דבר” (ספר התודעה ניסן). ישראל שהיו עבדים נרצעים במשך מאתיים ועשר שנים מעזים להרים ראש ולהתעלל באלוהי המצרים, ובמצרים עצמם, אלה שהרגו את ילדיהם וזרקו אותם ליאור, אלה ששיעבדו אותם בגוף וברוח, זהו חידוש פנימי גדול במציאותם במצרים. היכולת להיגאל תלויה אכן ביכולת לצאת מהגלות, ביכולת להרים ראש, לומר אנו איננו מאמינים בדת השקר שלכם, אנו מסוגלים לשחוט את אלילי השקר הללו, ולא לירא לא אתכם ולא את אלוהיכם.
ג. פרעה בפיג’מה באמצע הלילה
אולם לא בזה מסתיימת הפרשה, ליל היציאה ממצריים הוא גם ליל מכת בכורות המתרחשת בדיוק בחצות, אז מתרחש השינוי גם אצל פרעה ועבדיו: “ויהי בחצי הלילה וה’ היכה כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השבי אשר בבית הבור וכל בכור בהמה. ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו וכל מצרים…ויקרא למשה ולאהרון לילה ויאמר קומו צאו מתוך עמי…” (שמות י”ב, כ”ט- ל”א). פרעה יוצא מגדרו, לא ממתין לבוקר, לא קורא את מה ואהרון אליו, ולא מצפה שהם או עבדיו יעשו משהו עבורו, הוא עצמו יוצא החוצה באמצע הלילה כדי לחפש את משה ואהרון, שלפי עדות חז”ל לא הקלו עליו: “ותחום ארץ מצרים מהלך ארבע מאות פרסה היתה, וארץ גושן ששם משה ובני ישראל באמצע ארץ מצרים היתה, וארמון בית המלכות של פרעה בתחילת ארץ מצרים, וכשקרא למשה ואהרון בליל פסח נשמע קולו עד ארץ גושן מתחנן היה פרעה בקול עצוב, וכך אמר: קומו צאו מתוך עמי…וכששמעו משה ואהרון ובני ישראל קול בכייתו של פרעה לא השגיחו בו עד שבא הוא וכל עבדיו בתקיפות לכל ישראל לשלחם…” (תרגום יונתן בן עוזיאל שם). לפי עדות אחרת בחז”ל חיפש פרעה את משה ואהרון בכל ארץ מצריים ולא מצאם, והיו הילדים משחקים עליו, ומריצים אותו לכאן ולכאן, משה נמצא כאן, או שם בכל חלקי ארץ גושן. צריך להתבונן בסיפורי חז”ל אלה, מהי משמעות הצחוק שעושים ישראל מאלוהי מצרים, מהי משמעות הצחוק שעושים מפרעה, האם מדובר כאן בנקמה קטנה אחרי מאות שנות שיעבוד, או שחז”ל רצו ללמד אותנו משהו נוסף בפרשה זו.
ד. עם של בני חורין – לעולם
ה”שפת אמת” לרבי יהודה אריה ליב , האדמו”ר מגור, בפרשה הקודמת מגדיר את היציאה ממצרים ואומר כך: “כי ביציאת מצרים נעשו בני ישראל כבריה חדשה ממש. כאשר נבחרו להיות עבדי ה’ יתברך, ונתחדשו נפשותיהם …” (שם בשנת תר”נ). היציאה ממצרים אינה שינוי גיאוגרפי, ואינה רק שינוי סטטוס של העבדים, השינוי שחווים ישראל הוא שינוי פנימי, שינוי והתחדשות בנפשותם, עם ישראל עובר בתוכיותו תהליך של לידה מחודשת, אין הוא עוד עם של עבדים נרצעים, אין הוא מסור עוד לידי גחמותיהם של מצריים, ואין יותר לפרעה שום שליטה בהם, עכשיו הם בני חורין, לא רק באופן פיסי, אלא בעיקר ברובד הנפשי. מכאן ואילך התנהגותם משתנה, אין פחד יותר ממצרים, הם מסוגלים לקחת את אלוהי מצרים ולקשור אותו למיטתם, הם מסוגלים לעמוד בפני פרעה ולצחוק לקריאותיו הנואשות, זהו עם חדש, עם שיש בו גבורה עם שמסוגל לקום על רגליו וללכת למדבר. כשכך מתנהגים ישראל גם המצרים לא מסוגלים להם, ואף ששיניהם קהות, אין הם מסוגלים להשיב מלחמה. בתפילת ערבית אנחנו אומרים בשבח היציאה ממצרים: “ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחרות עולם” – החרות שזכינו לה ביציאה ממצרים איננה חרות זמנית, היא קביעות חרותית בעומק נפשנו, גם כשיצא עם ישראל אחר כך לגלות בחורבן בית ראשון וגם בחורבן הבית השני, שוב לא נהיה עבדים באותה צורה, החרות מיציאת מצרים היא חרות פנימית נצחית, “חרות עולם”.
ה. האביב של העולם
הראי”ה קוק באמירתו לחודש ניסן קובע: “יציאת מצרים תהיה לעד האביב של העולם כולו”, יציאת ישראל וקביעת החרות הפנימית בתוכם, היא בשורה של אביב לא רק לישראל, היא בשורת אביב צמיחה ופריחה לעולם כולו. יציאת ישראל ממצרים מאפשרת לרוח ישראל להשתחרר, וללמד בעולם אמונה ותורה, מייד אחרי יציאתם הם יעמדו בהר סיני ויקבלו מוסר צדק וערכים של תורה וקדושה, וזו האביביות הנפלאה של העולם כולו.
