זהר.נט חדשות כרמיאל
מאת גיל דובריש
שרון חיים יוסף הוא בין הבודדים שמציינים שני ימי הולדת בשנה. ב-27 ביוני הוא חוגג את יום ההולדת המקורי שלו שבו יצא לאוויר העולם וב-30 ביולי הוא מציין את היום שבו נולד מחדש.
ישנתי. לא זוכר כלום
בדיוק 30 שנים עברו מאז אותו יום ארור. חופשת הקיץ של 1989. שרון, אז בן 18 וקצת, סיים את לימודיו וניצל את הזמן כדי לבלות עם החברים לפני גיוסו לצבא. במוצאי שבת ההוא, יצא עם ארבעה חברים נוספים לבילוי בתל אביב, ברכב דייהטסו ששכרו מתושב כרמיאל. הם חזרו בשעה 5 לפנות בוקר, עצרו בכיכר האיריסים ליד המתחם שעליו יוקם בעתיד קניון לב כרמיאל. אחר כך המשיכו בנסיעה ברחוב מורד הגיא.
קצת לפני אחד העיקולים, הרכב סטה מהדרך, התנגש בעציץ בטון על אי התנועה בשמאל, זיגזג ימינה ופגע ברכב חונה, המשיך בזגזוג שמאלה ופגע בעציץ בטון נוסף ואז המשיך ימינה, התנגש בעוצמה בקיר של חדר אשפה ונעצר.
שרון ישב במושב הימני מאחור. ״לא היינו חגורים״ הוא אומר. ״30 שנה, מי חגר אז…״ בעת ההתנגשות בקיר הוא הועף מבעד לרכב. ״ישנתי. לא זוכר כלום״ הוא מוסיף. כל מה שהוא יודע על התאונה – אלה סיפורים שסיפרו לו אחר כך.
חבר נוסף נפצע באורח בינוני, שלושת האחרים נפצעו באורח קל. שרון נפצע אנושות. פגיעת ראש, שברים בצלעות, שבר בלסת. הוא פונה מחוסר הכרה לבית החולים רמב״ם בחיפה. הוריו המבוהלים קיבלו את הבשורה והגיעו במהירות. הרופאים ניסו להסביר להם בעדינות שיהיו חזקים, כי אחרי פגיעה כמו שבנם ספג, אין כמעט סיכויים להתעורר.
שרון היה מחוסר הכרה במשך 24 ימים. חברים הגיעו לחדרו שבבית החולים כדי לבקר. להתפלל. כנראה גם להיפרד. ״ממה שסיפרו לי – התור של המבקרים שרצו להיכנס נמשך מהחדר שלי ועד למעלית, גם ברחבה של המעלית חיכו אנשים שרצו להיכנס, למטה עמדו עוד אנשים שרצו להיכנס. סיפרו לי שאנשים שמכירים אותי מכל הארץ באו לבקר. במשך שנים הייתי מד״צ והשתתפתי במחנות קיץ בכל אזור הצפון, היו לי חברים ומכרים בכל מקום״.
הוא הועבר בהמשך לבית לוינשטיין. אחר כך החזירו אותו לרמב״ם כדי להוציא את המלתעות שקיבעו את הלסת. ״התעוררתי מהכאבים״ הוא אומר.
אחרי הנס הראשון היה צורך בנס נוסף. שרון התעורר, אבל זכרונו נמחק, הוא לא זכר שום דבר מ-18 שנות חייו.
הזיכרון נמחק
תהליך השיקום נמשך כשלוש שנים בבית לוינשטיין ובמרכז לנפגעי ראש בחיפה. הוא למד לדבר, לאכול, ללכת בכוחות עצמו. גם היום הוא סובל מבעיות שכחה, כמו גם מחולשה בצידו הימני של הגוף, זכר לאותה פגיעת ראש אנושה. גם הדיבור לא ברור לגמרי. אבל שרון מבין
– שזה מחיר פעוט יחסית למה שיכול היה להיות בעקבות התאונה. הוא התחתן, הקים בית ומשפחה, עובד בעיריית כרמיאל.
״אני לא זוכר כלום מרגע התאונה ולא לפניה. כל מה שאני יודע הוא מה שסיפרו לי שקרה. לפעמים יש הבזקים של זכרונות אבל אני לא בטוח שהם אמיתיים, אולי זה משהו שסיפרו לי״ אומר שרון בגילוי לב. ״לא זוכר כלום מהילדות, מבית הספר, מהחיים שלי לפני. אני כן מזהה פנים, אבל לא יודע כיצד לקשר אותם לחיי. יש לי בעיות זכרון גם היום, לפעמים אומרים לי שלום ברחוב ואני מתקשה לזכור מי זה״.
– מה הזיכרון הראשון שלך אחרי ההתעוררות?
״אני לא יודע, התקופה ההיא מעורפלת אצלי, אין לי רגע ספציפי שאני זוכר. אני זוכר חלקים מתהליך השיקום, סיפרו לי שזיהיתי את ההורים ושזכרתי לדבר אבל הייתי ממלמל בצורה לא מובנת. אני לא זוכר איך למדתי ללכת מחדש״.
– הלכת לברך את ברכת הגומל אחרי שהתאוששת?
״אף פעם לא אמרתי הגומל עבר עצמי. אני לא מאמין בזה. אני חילוני לגמרי. אף פעם לא שמרתי מצוות. ידעתי שיש אלוהים, גם היום אני אומר שיש – אבל לא מתעמק בעניין. כשהייתי מחוסר הכרה בבית החולים הביאו שמן ויין קדושים שקיבלו מרב צדיק ומרחו על השפתיים שלי. אבל מצד שני, חברים הניחו בחדר גם דברים קדושים לנוצרים ולדרוזים, כל אחד שהאמין – הביא משהו משלו, אז מי יודע למה התעוררתי… זה לא ששכבתי ובא מלאך כדי להעיר אותי. גם לא ראיתי שום מנהרה עם אורות בוהקים בקצה שלה. בעצם, אולי ראיתי, אבל אני לא זוכר״ הוא אומר בציניות.
– במשך השנים ניסיתי לברר מה קרה בתאונה, מה היה שם בדיוק?
״ביררתי אבל לא ממש לעומק. סיפרו מה שסיפרו וזהו. אני לא יודע מי היה הנהג, מה קרה ולמה. זה לא מעניין אותי, לא רוצה לחזור אחורה בזמן״.
פשוט איכפת לי
5 שנים בערך אחרי התאונה ההיא, ניסה שרון להתנדב לצבא. ״עמדתי להתגייס, היה לי צו לשלושה חודשים אחרי התאונה. בגלל מה שקרה כמובן שלא גוייסתי אבל רציתי לתרום את שלי למדינה. כשהרגשתי שהחלמתי ושאני חזק מספיק ניגשתי לצבא וביקשתי להתנדב. הגעתי לוועדה רפואית ביחד עם אמא שלי, ישב שם רופא שמכיר את אמי מהעבודה, הוא הסתכל על התיק הרפואי שלי, ושאל: ׳איך קוראים לך׳? עניתי לו. הוא המשיך ושאל ׳אתה בטוח׳? כן, אמרתי לו. ׳כי לפי התיק הזה, אין שום סיכוי שהאדם שספג פגיעות כאלה יושב ומדבר איתי כרגע׳… הצבא סירב לקבל אותי״.
לא עבר זמן רב ושרון מצא את הייעוד שלו בחיים. הוא לא קורא לזה כך, אבל כנראה שזה התפקיד שלו כאן על פני האדמה. הוא החליט לספר את סיפורו בפני תלמידי תיכון שנמצאים בגיל רשיון הנהיגה, כדי להעביר להם את המסר – להיות זהירים כשהם אוחזים בהגה.
״זה לא הייעוד שלי בחיים״ הוא מתעקש. ״זה משהו שאני רוצה לעשות״.
– אם זה לא הייעוד שלך בחיים, איך אתה קורא לזה?
״אני חושב שפשוט איכפת לי״.
– מתי הרגשת שאיכפת לך?
״כמה שנים אחרי התאונה שלי, ישבתי יום אחד בבית ושמעתי על תאונה שבה מעורב אוטובוס תלמידים בכביש היורד מתפן. לא זוכר כמה נפגעו (ככל הנראה תאונה בנובמבר 2002, בה נהרג נהג הסעות ונפצעו 34 תלמידים, ג.ד). זה זיעזע אותי. אמרתי לעצמי שאני רוצה להסתובב בבתי ספר ולספר את הסיפור שלי בפני תלמידים מכיתות י״א-י״ב שעומדים לעשות רישיון. פניתי לד״ר אורנה שמחון שהיתה מנהלת בית הספר אורט הורוביץ אז, היא זכרה אותי מתקופת לימודיי, אז היתה היועצת בבית הספר, סיפרתי לה על הרעיון וקיבלתי ממנה אישור. כמה ימים אחרי זה נכנסתי לאחת הכיתות בתיכון. עמדתי מול התלמידים, סיפרתי מי אני. זה היה שוטף, לא היה שום דבר כתוב מראש, סיפרתי מי הייתי, מה קרה לי ומה קורה איתי היום. ואחר כך עניתי על שאלות. אני מודה שהמפגש הזה נמחק לי מהזיכרון, אבל אחריו באו עוד ועוד מפגשים, באורט הורוביץ ואחר כך באורט מגדים. כשהם התמזגו – המשכתי להרצות באורט פסגות. בהמשך הוזמנתי לקחת חלק בהשתלמויות זה״ב (זהירות בדרכים) להרצות בפני מורים שריכזו את תחום הזה בבית ספרם. מאז העניין המשיך והתפתח והגעתי להרצאות במקומות שונים ברחבי הארץ, בבסיסי צבא, במוסדות שונים. הייתי בקרית שמונה והייתי גם באילת. היום השתכללתי, יש לי מצגת של תמונות שמתארת את סיפור חיי, מתקופת הילדות, דרך תהליך השיקום בעקבות התאונה ועד היום״.
אחד מתוך חמישה
בשנת 1996 סיים שרון לימודי נהיגה והוציא רשיון. ״הבנתי שעברתי את את הטסט כשהבוחן אמר לי ׳תעשה חניה ברברס׳ וביצעתי את זה בקלות״.
– לא פחדת לעלות על הכביש בתור נהג?
״לא פחדתי. בשנים שבהם עברתי את תהליך השיקום נסעתי מדי שבוע הלוך וחזור עם מונית לבית לוינשטיין, התגברתי על הפחד די מהר. גם להזכירך, ישנתי בזמן התאונה, כך שאין לי זכרונות טראומטיים מהאירוע עצמו״.
על השמשה האחורית ברכב של שרון מודבקת מדבקה גדולה עם הכיתוב ״אחד מתוך חמישה״. שרון גם מפעיל דף פייסבוק תחת השם הזה, שבו הוא מפרסם ידיעות על תאונות דרכים וכן קטעים ותמונות מהרצאות שלו.
– למה אחד מתוך חמישה?
״זה הסיפור שלי. הייתי אחד מתוך חמישה נוסעים בעת התאונה. זו גם פחות או יותר הסטטיסטיקה המצערת בארץ, שאחד מכל חמישה בני אדם יפגעו בימי חייהם בתאונת דרכים. כשאני מגיע לשלב השאלות בהרצאות, כמעט תמיד יספרו אנשים בקהל שהם בעצמם היו מעורבים בתאונה, או שאחד ההורים, בן משפחה אחר או חבר קרוב. כל אחד מכיר מקרוב מישהו שנפגע בתאונה. בהרצאות שלי חשוב לי גם להסביר איך לדבר עם אדם שנפצע ונותר נכה. אני זוכר שבאחד המקרים ניגש אלי חייל אחרי ההרצאה וסיפר לי שאבא שלו עבר אירוע מוחי, בלי קשר לתאונה, והוא לא ידע כיצד לתקשר איתו אחרי זה, הוא הודה לי ששיניתי את נקודת המבט שלו בעניין״.
לא רוצה להפוך לנטל
על אף השיקום ולמרות שחלפו שלושה עשורים מאז התאונה, הפגיעה נותרה צרובה בשרון. אי אפשר לצאת מפגיעה כזו ללא שתשאיר חותם. ״כשאני מגיע למקום כלשהו, רואים מיד שאני לא כמו כולם, בגלל הדיבור הכבד, בגלל ההתנהלות שלי בשל חוסר שיווי משקל״ אומר שרון. ״אני רואה שאנשים נסוגים לאחור. לא פיזית, אלא במבט על פניהם. יש כאלה ששואלים אותי אם עברתי אירוע מוחי. בשנים הראשונות אחרי השיקום הדיבור שלי היה כבד הרבה יותר, אנשים נהגו לחשוב ששתיתי או עישנתי משהו, אבל… אני חייב לומר שעם הזמן אנשים מתחילים לקבל את האחר והשונה. זה לא כמו שהיה בעבר״.
– עד איזה גיל אתה מתכנן להמשיך לנסוע בכל הארץ כדי להרצות ולספר את הסיפור שלך?
״כל עוד אני יכול וירצו אותי אני אמשיך להעניק הרצאות לבני נוער. אני מקווה שהשפעתי על אנשים. כשמישהו ניגש אלי ברחוב ואומר לי ׳אתה זה שהיית בהרצאה על התאונות בכיתה שלי׳ עצם העובדה שהוא זוכר אותי והוא זוכר את המסר שלי, בכך עשיתי את שלי״.
– כשאתה שומע בחדשות על תאונה עם פצוע אנוש, מה עובר לך בראש?
״מיד צצות השאלות… איך? למה אנשים לא רוצים להבין וללמוד… ואז אני מדחיק את זה וחושב על המשפחות. אני יודע מה עובר באותם רגעים על המשפחה, אני יודע מה מצפה להם. ולא כולם יוצאים מזה כמו שיצאתי, רבים מאוד יוצאים מזה בחיים – וגם אם כן הם לא חוזרים לעצמם ומסוגלים לחיות חיים נורמטיביים״.
– 30 שנה בדיוק עברו מאז יום התאונה. אתה מביט לאחור ועושה סיכום ביניים, איפה היית ולאן הגעת היום?
״אני לא עושה סיכומים ולא מביט לאחור. הגעתי עד לפה ואני רוצה להמשיך הלאה, לא לעצור. יש לי לאן להמשיך. אני מקווה להמשיך לספר לאחרים. ללמד ולהזכיר להם מה באמת חשוב בחיים – החיים עצמם. מבחינה אישית אני שואף להתפתח כבן אדם, רוצה לחיות כל עוד אני שולט בעצמי ומגיב. כשאהפוך להיות נטל לא ארצה להמשיך עוד. אולי אני חושב כך כי בתת מודע שלי אני מודע לכך שהייתי נטל על אהוביי במשך שנים רבות ולא ארצה לחזור להיות לנטל על אף אחד – לעולם״.
