זהר.נט חדשות כרמיאל
א. ציונות בעידן שלנו?!
לא קל לייצג את מדינת ישראל בעולם בימים שכאלה. התקשורת נגדינו, והעולם שומע על מדינת ישראל בדרך כלל רק סביב המלחמה הלא נגמרת עם הפלסטינים, ותמיד הם זוכים בכל הקופה. רבים וטובים שתמיד דיברו על מדינת ישראל בחום ובאהבה, מסובבים מפנים לנו עורף, ומשתתפים בפסטיבל האנטי ישראלי המסחרר את העולם כולו. אבל ניצוצות של אור תמיד קיימים, השבוע שמעתי באחת מתכניות הרדיו הליליות, שבה ראיין הכתב חיילת שהגיעה לארץ כדי לשרת בצה”ל, וזאת אחרי שהיא כבר סיימה תואר ראשון במתמטיקה באוניברסיטה יוקרתית בחו”ל, היא מבוגרת מכל החיילות בשנתיים לפחות, והיא פטורה משירות צבאי, ובכל זאת באה לכאן, ומלמדת את כולנו ציונות מהי. הכתב הקשה עליה ושאל: ואם נראיין את אמא שלך מה היא תגיד על הצעד הזה, לעזוב הכל כדי להיות חפשי”ת בבסיס בנגב? והוא לא הסתפק בתשובתה, התקשר לאמא, ושאל אותה, אני מוכרח לומר שתשובתה היתה כל כך מרגשת, האם סיפרה כי הבת הזו, המשרתת כחיילת לכל דבר והשאירה מאחוריה את התואר הראשון שכבר יש לה, ואת הרכב שמחכה לה ליד הבית, היא גאוות כל המשפחה, וכל השכונה היהודית, סמל של ציונות אידאליסטית, שכבר היה נדמה לנו שעבר מן העולם. אז לפעמים כשהעולם כולו נגדנו מתחילים הכוחות הטובים בתוכנו להיפתח, ומתגלים בנו רוחות ערכיות והתנדבותיות.
ב. א’ אדר – משמיעין על השקלים
בשבוע הקרוב בימים חמישי ושישי יחול ראש חודש אדר שני, ולתאריך זה משמעות גדולה: כך פותחת המשנה במסכת שקלים (פרק א’ משנה א’):”באחד באדר משמיעין על השקלים…” הדין הזה קשור כבר להכנות לחג הפסח, בראש חודש ניסן בזמן שבית המקדש היה קיים היו קונים את קרבנות הציבור מן השקלים החדשים, ולכן אספו אותם בחודש אדר, ומכריזין על כך כבר בראש חודש אדר. בימינו לצערנו, טרם נבנה המקדש, ועדיין אין צורך בקרבנות ציבור, ולכן אין אנו אוספים שקלים, ובכל זאת זכר למצוות מחצית השקל אנו קוראים בשבת שלפני ראש חודש אדר את פרשת מחצית השקל, זכר לאותה מצוה שאנו מקוים שנזכה לקיימה בקרוב. כשנתבונן בדבר לכאורה עולות כמה תמיהות: אם אין אנו אוספים את מחצית השקל מה הטעם לקרוא את פסוקי המצוה, ועוד הרי מעיקר הדין הכרזת איסוף מחצית השקל היתה בא’ אדר ביום שבו צריך להתחיל ולאסוף את הכסף, ומה הטעם לעשות זאת בשבת, שבה אין עוסקים בעניני כספים? מה משמעות המצוה הזו בימינו, האם היא באה רק כדי שנזכור את המצוה המקורית לכשיבנה המקדש או שיש לה משמעות גם אלינו?
ג.להרים ראש בכי תישא
כשהתורה מצוה אותנו לתת מחצית השקל למשכן היא לא מסתפקת במילת הציווי לתת היא מתחילה בביטוי אחר לגמרי: “וידבר ה’ אל משה לאמור. כי תישא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה’ בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם” (שמות ל’ י”א- י”ב). יש כאן נשיאת ראש של ישראל, בעצם המצוה לתרום מחצית השקל טמונה נשיאת הראש של ישראל. כך גם בחז”ל: “ובפרשת שקלים אמר משה לפני הקב”ה רבונו של עולם משאני מת אין אני נזכר? אמר לו הקב”ה חייך כשם שאתה עומד עכשיו ונותן להם פרשת שקלים ואתה זוקף את ראשן, כך בכל שנה ושנה קוראין אותה לפני כאילו אתה עומד שם באותה שעה וזוקף את ראשן” (מדרש תנחומא, כי תישא סוף ג’) חז”ל ראו בפרשת שקלים הרבה מעבר לכסף לצרכי הקרבנות, יש כאן זקיפת הקומה של ישראל. המצוה של משה לישראל איננה רק דאגה לקרבנות הציבור, יש כאן דאגה למציאות הרוחנית של ישראל, דאגה לצורך להרמת ראשם, הערך העצמי שלנו משתנה בפרשה זו. וכך מציינת גם הגמרא בבבא בתרא (דף י’ ע”ב): “אמר רבי אבהו: אמר משה לפני הקב”ה: רבונו של עולם במה תרום קרן ישראל? אמר לו: בכי תישא”. הגמרא אם כן במפורש רואה בפרשה זו נקודת מפנה עמוקה ביחס הישראלי העצמי. (וזה בודאי לא מקרי שדוקא ערב חג הפורים אנו נדרשים לכל ההתרוממות הנפלאה הזו). כיצד המצוה הפשוטה לכאורה של לתת כסף לקרבנות הציבור הופכת להיות גדולה כל כך ומשמעותית כל כך? מה ראו חז”ל במצוה זו?
ד. מה רבו פעמייך – בת נדיב
האדמו”ר מגור בעל ה”שפת אמת” מבאר את נקודת העומק של פרשת שקלים: רבונו של עולם לא חפץ במחצית השקל שלנו, אין המקדש זקוק לכך, יש נקודה אחת מרוממת מכל תקציב קרבנות הציבור, והיא התעוררות הנדיבות הפנימית שבנו. הנתינה, יותר מהכסף הנתרם, יש כאן מציאות לבבית חדשה, הלב מתעורר מבקש לתת, זהו היסוד הפנימי שמתעורר. “שזה ענין השקלים לעורר נדיבות ישראל, כי בודאי אין רצון ה’ במחצית השקל. רק בהתעוררות רצון פנימי שבין ישראל לאביהם שבשמים. כי יש בכל איש ישראל נקודה פנימית בלתי לה’ לבדו” (פרשת שקלים תרל”א). ומוסיף שם השפת אמת ומשווה זאת לאברהם אבינו שהוא יסוד הנדיבות והחסד שבישראל.כשאדם מתנדב ואיננו “עושה חשבון” של כדאיות ורווחיות, כשהוא נותן מעצמו, בלי להתחשבן עם התוצאות, הוא מגלה נקודה פנימית בחייו, זהו יופיו של האדם, זוהי גדלותו. בחיינו הדברים נמדדים על פי תחרותיות והשגים, ומי שמצליח לצאת מן החיים המחושבים לטובת חיים של נתינה וחסד, מי שמתעלה לחיים ערכיים יותר הוא מרים את ראשו. כששואל משה במה תרום קרן ישראל? כיצד נביא את העם למציאות גדולה יותר ערכית יותר, התשובה האלוקית היא בכי תישא, כלומר כשתלמד לתת תדע להתרומם.
ה. להמשיך ולקרוא כי תישא
אין לנו מקדש, ולצערנו אין אוספים כרגע את מחצית השקל, אבל חז”ל ציוו אותנו להמשיך ולקרוא את פרשת כי תישא בכל ראש חודש אדר. ללמד אותנו, ולהפנים בתוכנו את הצורך בנידבת הלב, לא המתנה היא העיקר, לא הכסף העובר מיד ליד אלא הלב, המאמץ הפנימי לצאת מקטנות החיים ומשגרת היומיום, ולעלות לרמת חיים אחרת, של נתינה. בשבת אין עוסקים בעסקי כספים, לא נותנים ולא לוקחים כסף, ואף על פי כן נקרא בתורה את פרשת שקלים, לא כדי לתת אלא כדי להכין את הלב למציאות של נתינה. בחג הפורים נגזר על ישראל גזירה קשה “להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד”, חז”ל מציינים שניצלנו בזכות שקלי ישראל שקדמו לשקלי המן, השקלים של המן היו שקלי כסף, רווח כלכלי גדול שיצא לבית המלכות מכספי ישראל, אולם שקלי ישראל, הנובעים מהלב הפנימי הם גדולים משקלי כסף ולכן הם המנצחים. נדמה שבימינו אנו זקוקים מאד להרמת הרוח, ולנשיאת ראש לאומי, למדנו שהנתינה היא מרימה ראש, נלמד לתת ולהעניק וממילא ירום בע”ה רוח ישראל.
