זהר.נט חדשות כרמיאל
אלכסנדר חיים זבולינסקי, ממקימי קהילת ניצוץ מחניים בכרמיאל, נפטר לאחרונה בגיל 50 בעקבות מחלה קשה. רק כעת נחשף סיפורו המיוחד של אדם צנוע שהגיע לאזור הקוטב הצפוני, אבל מפעל חייו האמיתי היה לקרב את לבבות העולים ליהדות ולציונות
מערכת זהר הצפון
אלכסנדר חיים זבולינסקי, ממקימי קהילת ניצוץ מחניים בכרמיאל, נפטר לאחרונה בגיל 50 לאחר מאבק ממושך במחלה קשה. אלכסנדר ז״ל, שיום לפני ערב החג היה אמור לחגוג את יום הולדתו העברי ה-51, היה ביולוג בהשכלתו, הרפתקן ואישיות נדירה, אשר קירב לבבות רבים בקרב העולים ליהדות ולציונות.
נלחם בחשאי נגד הרוסים
זבולינסקי נולד בדרום סיביר, בצעירותו היה פעיל למען הקהילה היהודית בהעברת חדשות מישראל וייצר תכשיטי נשים עם מילים בעברית, סמלי הלאום כמו מגן דוד ומנורה, דברים שהיו אסורים לגמרי בתקופת השלטון הקומוניסטי. בהמשך אף נסע במיוחד לארמניה, כדי להילחם שם בחשאי לצד המקומיים נגד הצבא הרוסי שפלש למדינה הקטנה. בתום הלחימה חזר לרוסיה מבלי שהשלטונות הקומוניסטיים יידעו בכלל שנלחם נגד מולדתו. אם ידעו, סביר להניח שהסיפור שלו היה מסתיים בנקודה זו….
בהמשך עבר למוסקבה, שם עבד שנים רבות כביולוג ואף לקח חלק בפיתוח ערכות בדיקת ההריון הראשונות. כמו כן הצטרף בשנות התשעים למשלחת לאזור הקוטב הצפוני. כהשלמת הכנסה, התמחה בעריכה טכנית בהוצאה לאור ובעיתונים. בשנת 2001, כשהיה בן 34, עלה לארץ ביחד עם אימו. כאן בישראל אומנם הצילו את חייו בעקבות שחפת קשה, אך הוא נשאר נכה במשך כל השנים וסבל מכאבים וקשיי נשימה.
זבולינסקי הגיע ממשפחה יהודית שומרת מסורת וציונית. הוא חלם כל חייו לעלות לארץ ולהתגורר ביהודה או בשומרון, אך עקב מחלתו הקשה לא היה מסוגל להתגורר באזורים הרריים, מה עוד שעבר טיפולים ספציפיים בביה"ח זיו בצפת, לכן הוצע לו להתגורר באופן זמני בכרמיאל, מגורים שהפכו לקבועים.
בשנת 2004 הוא פגש את רב אלי טלברג שהגיע מירושלים לכרמיאל כדי לבנות כאן קהילה דתית דוברת רוסית. השניים התחילו לפעול יחד מתוך תחושת שליחות. לאלכסנדר, מעבר להשכלתו הביולוגית, היה גם ידע נרחב במחשבים ועריכה טכנית של עיתונים, מקצועו השני. הוא הוציא בהתנדבות עיתון דתי בשפה הרוסית על בסיס שבועי בשם "ניצוץ". הרב טלברג הירצה בנושא יהדות, ביחד הם נהגו להיפגש עם אזרחים בספסלים בפארקים הציבוריים, בדירות פרטיות, אחר-כך בספריה, ושכנעו תושבי כרמיאל דוברי רוסית להתקרב ליהדות. כך התחילה קהילה "ניצוץ-מחניים", שהתרחבה מאוד עם השנים ופועלת כיום מבסיסה שבקניון כיכר העיר.
מעבר לתרומתו של אלכסנדר לפיתוח יהדות בקרב עולי בריה"מ בכרמיאל, הוא ניהל בהתנדבות עוד כמה פרוייקטים ארציים: אחרי אירועי גוש קטיף הוא הוציא יחד עם אולגה קטקוב, פעילה חברתית מעיר אריאל, עיתון בשפה הרוסית בנושא אקטואליה, כדי להכיר לעולים חדשים את המציאות החברתית בארץ ולחשוף בפניהם את חיי היום-יום ביהודה ושומרון. כמו כן הוא ערך סרט בנושא הר הבית עבור עמותת "נקודת מפגש", המארגנת סיורים בנושא יהדות בשפה הרוסית, והכל לגמרי בהתנדבות, ולמרות מצבו הרפואי הקשה.
לוחם עד לרגע האחרון
בשנת 2007 הכיר אלכסנדר את מאשה, פעילת קהילת מגן שהיא קהילה מסורתית לדוברי הרוסית בחיפה. כעבור שנתיים התחתן עם בחירת לבו. את טקס הקידושין ערכו בפורום מצומצמם ובסתר בהר הבית. לאחר החתונה השניים עברו להתגורר בחיפה. אלכסנדר התקבל למכון לאבולוציה באוניברסיטת חיפה והתחיל לעשות תואר שלישי בתחום גנטיקה ממוחשבת. בנוסף לפעילות ההתנדבותית הרבה שלו, הוא גם העביר בקהילות של כרמיאל וחיפה סדרה של הרצאות בנושא יהדות ומדע.
את כל הפעילות ביצע אלכסנדר בצניעות רבה, ותמיד סירב להבליט את שמו. הוא ניסה תמיד להשאר מאחורי הקלעים ולהבליט את האנשים האחרים בעזרת עיתונים, צילומים, סרטים וכו'.
מאשה מספרת: ״אלכס היה לוחם. גם בחייו הפרטיים תמיד נלחם, הגיע למקומות שאנשים אחרים לא העיזו להגיע, למרות שהיה חולה וחלש תמיד נדהמתי שלא פחד משום דבר. כשהתחתנתי איתו, אמרו לי למה את מתחנת עם נכה קשה, את תישארי תקועה בבית, אבל ישר אחרי נישואינו נסענו לאירופה, הגענו לאיים נידחים בצפון סקוטלנד… זו הייתה הרפתקה. הוא נראה כמו אדם שלא יכול לזוז מהמיטה אבל הוא ידע לחיות עם המגבלות שלו ולהתגבר עליהן ולכבוש יעדים חדשים״.
״בכל פעם גיליתי בו משהו חדש״, היא מוסיפה. ״באחד מימי נישואין האחרונים שלנו, כשכבר לא היה לו כוח לנסוע לאיזה מקום פראי ולעשות טיול ממש, כמו שהיינו עושים קודם חרף מגבלותיו, הוא הציע לי שניסע למוזיאון ארץ-ישראל בתל-אביב. הרי יש לשם רכבת ולא צריך ללכת הרבה – עדיין היה לו כוח לנסוע ברכבת. זה נשמע לי נדוש. אנחנו תמיד משתדלים לעשות משהו מעניין וחדש, ומה כבר אנחנו לא יודעים במוזיאון ישראל? אז הוא אמר לי ׳מה פתאום נדוש. למשל, מחלקת יודאיקה – את יודעת על זה הרבה? על היסטוריה של תכשיטים יהודיים, לוחות שנה, פמוטים לשבת וכו' – בכל מיני עדות? אני אספר לך, תראי כמה שזה מעניין׳. נסענו, והיה יום קסום. הוא עצר ליד כל דבר שלידו היה מודבק תיאור של כמה מילים, וסיפר בלי סוף. למדתי עולם שלם. שאלתי אותו: ׳מתי למדת את כל זה ואיפה? הוא סיפר שכשפתח יחד עם חבר שלו ברוסיה מפעל מחתרתי שבו ייצרו תכשיטים לנשים בעלי תוכן יהודי, היה צריך מידע – איך נראה מגן דויד עתיק וכו', וחיפש דברים כאלו בדרך לא דרך, בכל מיני ספריות ברוסיה, ומצא הרבה מעבר. אחר כך, נשאר לנו עוד קצת זמן והוא לקח אותי למחלקת בולאות וסיפר על ההיסטוריה של בולים בכל מיני מלחמות ישראל, שעל כל אחת מהן הוא ידע אין סוף פרטים, השד יודע מאיפה…״
״דבר אחד לא עניין אותו בכלל״, נאנחת מאשה. ״קשרים עם אנשים ושיווק עצמי. היו לו כמה חברים וקולגות טובים שידעו איזה אדם יחודי הוא, אבל מעבר לזה, לא היה איכפת לו מה אחרים חושבים. הרוב לא שמו לב אליו – עבורם הוא היה איזה בחור רזה ושתקן עם כיפה על הראש…״
משימת חייו האחרונה
למאשה ואלכסנדר נולדו במהלך השנים בן ובת. כמה חודשים אחרי הולדת הבן עברה המשפחה להתגורר בכרמיאל כדי לסגור מעגל ולהמשיך בפעילות בקהילת ניצוץ מחניים.
למרות היותו שומר מצוות, אלכס מעולם לא חזר בתשובה, כי לא התרחק ממנה כל-כך. איך זה יכול לקרות דווקא בסיביר הרחוקה, שם גדל, למד להגיד "שמע ישראל" ולשמור כשרות? הכל בזכות סבו, שמעון, שלמד בילדותו להיות רב, אך התייתם מהוריו במלחמת האזרחים וגדל בבית יתומים סובייטי. אחר-כך שירת במודיעין הסובייטי, היה מרגל וגיבור מלחמת העולם השנייה. לקראת זקנה חזר הסב לדת, היה לו חשוב מאוד להעביר את האמונה לנכד אלכס, החל מתפילת שמע וכלה בתמיכה בארגון גוש אמונים. הוא ביקש מנכדו לעלות לישראל, כשתהיה לו האפשרות ולהצטרף לאנשים שמגינים על ארצם עם נשק ביד אחת ועם ספר תורה ביד אחרת… מאשה מספרת כי ״אלכס מילא את בקשתו של סבא שלו. לבן שלנו קראנו נריאל שמעון, על-שמו״.
בשנת 2016, נולדה הבת, במשקל 600 גרם והייתה מאושפזת במשך 8 חודשים בבית חולים בני ציון בחיפה. למרות התחזיות של הרופאים, הילדה שרדה למרות שהייתה על סף מוות. חרף מצבו הרפואי המתדרדר נסע אלכסנדר בתדירות גבוהה כדי לבקר אותה בבית חולים ולהביא לה חלב אם, על מנת שאימה תוכל להישאר בבית עם הבן. המאמץ להציל את חיי בתו, הפך למשימה האחרונה של חייו. כשמצבה של הילדה השתפר והיא עמדה להשתחרר הביתה, אלכס קרס ונזקק לטיפול סיעודי, אך עדיין ניסה להיות מעורב ככל האפשר בחיי הקהילה והמשפחה. מאשה מספרת כי בעלה התפלל למות בעת השינה. ב-15 בנובמבר 2017 הוא נפטר כפי שרצה… מוות של צדיק, קוראים לזה. ״חזרתי עם הבן מסידורים, נכנסתי לחדר השינה וראיתי אותו מחייך״ מספרת מאשה. ״אמרתי לעצמי כנראה שהכדורים עוזרים, כי מזמן לא חייך כך. התחלתי לספר לו משהו וראיתי שהוא לא מגיב. הבנתי שהוא הלך לעולמו… אחרי ההלם הראשוני והעצב הכבד, ניסיתי להשלים עם כך שאלוהים שמע אותו ונענה למשאלתו – תאורטית אני שמחה עבורו, אבל אישית אני מתקשה לקבל את הגזירה. הוא היה צלול עד הרגע האחרון. עד עכשיו אני לא מעכלת שהוא לא איתנו, אני מחכה שיחזור מהרפתקה חדשה ויספר לי על מעלליו״.
המוני אנשים פקדו את בית המשפחה ואת הקבר בבית העלמין בכרמיאל. האהבה אליו הייתה כה גדולה עד שקהילות ניצוץ מחניים ובראשית התגייסו כאיש אחד כדי לתרום להקמת הקבר וסיוע למשפחה. אלכסנדר נשאר עבורם דמות אגדית: מדען, הרפתקן, מרצה ואיש מחשבים מוכשר, מנהל פרוייקטים התנדבותיים של הוצאה לאור בקנה מידה ארצי, ובו זמנית בחור רזה, שקט וחולני, שרוב האנשים לא כל-כך זוכרים איך קוראים לו. אנשים שהכירו מקרוב את אלכסנדר ועבדו איתו, החליטו לתקן את אי-הצדק אחרי מותו ולתת לו את הכבוד לו הוא ראוי באמצעות מצבה מיוחדת, כאן בכרמיאל, שלמענה תרם כל כך הרבה מזמנו ומכוחותיו.
