Hit

 

נכנסתי אל בית הקפה עשר דקות לפני המועד שקבענו. תמיד אני אוהב להקדים. ככה אני, לא אוהב שמחכים לי.

כעבור מספר דקות גם הוא נכנס, נפיל, ענק. רחב כתפיים ידיים עבות כמו פופאי, בחור חסון מאוד, חטוב אתלטי. הוא חפן את כף ידי לשלום וכמעט ריסק לי את הזרת ואותי לא קל לשבור הרהרתי ככה לעצמי.

‘בוא נשב בחוץ בשמש’, ביקש ממני. ‘אני אוהב שמש’ אמר. יצאנו החוצה. בחור מרשים, בדיוק מה שאני מחפש: מקנה בטחון, רושם ובעיקר מאמן שאפשר לסמוך עליו. הזמנו קפה. התחלתי לשאול אותו לגבי התפיסה המקצועית שלו באימון אנשים. בקורות החיים שקבלתי ממנו לא ניתן להתרשם באופן מעמיק. הוא התחיל לספר על עצמו בהתאם לשאלות ששאלתי: קצין בחידה צבאית מובחרת, בעל תואר ראשון במדעי ההתנהגות, תזונאי ממכללת רחובות, ומדריך הרזייה מוסמך מטעם מכללת וינגייט. לא התאכזבתי, איכות מקצועית ואינטלקטואלית, כיאה למראה החיצוני שלו. אדם שהוא בבחינת: “נאה דורש נאה מקיים”.

ישבנו שעה ודיברנו על החיים, על שאיפות המין האנושי והמכון שלי מכון שפירא, וכמי שעתיד להיות מועסק אצלי. ואז, רגע לפני שעמדנו לסיים, שאלתי אותו: ‘ומה שיטת האימון המועדפת עליך?’, ככה מתוך סקרנות אישית שלי. והוא ענה: ‘hit’ . רגע, חשבתי: על שיטת האימון הזה קראתי לא מכבר באחד המגזינים המקצועיים עליהם אני מנוי. מדובר באימון שפיתח ארתור ג’ונס בשנות השבעים, וראשי התיבות שלו הן, אימון בעצימות גבוה. עשר דקות בשבוע בלבד! זה הכול. מתאים לאנשים עסוקים, עובדים, אלה שאין להם זמן “לבזבז” שעות של הזעה בחדרי כושר. מדובר באימון עצים של דקות בשבוע, בשיטת הסט הבודד. ואימון האינטרוולים הזה זהה להישג של אימונים גופניים של שעות בשבוע. הבנתם? אנשים נרשמים לחדר כושר, מתאמנים שעות, מזיעים, מבזבזים את זמנם, ומולי יושב לו פופאי ענקי שמתאמן לו עשר דקות בשבוע וצוחק על העולם.

‘שמעתי על האימון הזה’, אמרתי לו. ‘אבל מה עם הצורך בטרפיה, בשחרור, באהבה לריצה? לרצף האירובי, להתחברות לטבע? לספורט הטהור בו אנחנו מתנתקים למשך שעה מן החיים ומזיעים בשביל עצמנו?, גם ספורט צריך לעשות בלחץ?’ שאלתי. ואז הוא ענה: ‘לשבת בשמש על כוס קפה לשיחה נעימה, זה השחרור מבחינתי, הגוף שלי: לא צריך להתאמן יותר מכפי הנדרש לו’, אמר.

Hit, הרהרתי בלבי: כמה זמן האיש הזה חוסך לו בחיים, ותמורתו יושב לו בבתי קפה בשמש.