עליון + תחתון 2
בית / חדשות / חברה וקהילה / מקזבלנקה לכרמיאל – גבי אסולין חוגג יובל לעלייתו לישראל
גבי אסולין משפחת אסולין כרמיאל 1970
גבי אסולין (יושב מקדימה) ואחיו, בכרמיאל, שנת 1970

מקזבלנקה לכרמיאל – גבי אסולין חוגג יובל לעלייתו לישראל

מאמרים עליון 3
מאמרים עליון 1
מאמרים עליון 2

גבי אסולין מוותיקי כרמיאל ומעמודי התווך של קהילת בעלי העסקים בעיר, מציין בימים אלה יובל לעלייתו.

בשיחה עם זהר הצפון הוא מספר על הבית שעזב באישון לילה, על חבלי הקליטה בכרמיאל הקטנה של אז והעסק שהקים במו ידיו והפך לאימפריה

מאת גיל דובריש

ב-28 בינואר 1968, בדיוק לפני 50 שנה, נחתה משפחת אסולין בכרמיאל, היישר ממרוקו. המשפחה מנתה 10 נפשות: ההורים מאיר ואסתר ז״ל ושמונת ילדיהם, בהם גבי, אז נער צעיר בן 14, והיום אחד מעמודי התווך של קהילת בעלי העסקים בכרמיאל ומנהל אחד המוסכים הגדולים בכרמיאל ובאזור – מרכז שירות גשר.

מאמרים באמצע 3
מאמרים באמצע 1

גבי נזכר בערגה באותם ימים של תמימות ומספר לראשונה על העזיבה החפוזה ועל חבלי הקליטה בארץ. ״נולדתי וגדלתי בקזבלנקה, כמו רוב היהודים באותה תקופה למדתי בבית הספר היהודי אליאנס״ הוא מספר. ״כל היהודים גרו בשכנות, למעשה היו בניינים שלמים ברחוב, שבהם גרו אך רק יהודים. איתם למדתי ואיתם שיחקתי. היחסים בינינו לאוכלוסיה הערבית היו די טובים, המוסלמים במרוקו של ילדותי היו אנשים מכבדים ואוהבים, הם נהגו לבקר אצלנו בבית ועבדו אצלנו. לא היו מקרים של שנאה, כי השליט באותם ימים, המלך חסן השני, שמר בקפדנות על הקהילה היהודית כדי שלא יאונה לא רע״.

חלום העלייה לישראל

האב, מאיר אסולין ז״ל, ניהל כריכיה ביחד עם שותף, עסק בכל יום בכריכת ספרים ומחברות וייצר יומנים משרדיים וציוד לעסקים. ״היינו משפחה במעמד הביניים, מסודרים כלכלית, לא מיליונרים״ משחזר גבי. ״כל היהודים שהכרתי היו אמידים, חלקם יותר, חלקם פחות, אבל לכל משפחה הייתה עם עוזרת ומטפלת. גרנו בדירה בבניין, הצטופפנו 2-3 בחדר. בשלב מסויים בשנות השישים חלה ירידה בעסקים. באותה תקופה אבא שלי התחיל לשקול את העלייה ברצינות. זה היה החלום שלו – לעלות לישראל בעקבות אחיו שהגיעו לפניו, כבר בשנת 1952. בסוכנות היהודית הבטיחו לו שיוכל להקים עסק חדש בישראל ויעזרו לו בכל הדרוש. זה עזר לשכנע אותו. בסופו של דבר גמלה ההחלטה בלבו, הוא מכר את חלקו בעסק והעלה אותנו ארצה״.

משפחת אסולין 1968
גבי וכמה מאחיו, זמן קצר אחרי העלייה ארצה

– בבית דיברתם על העלייה לארץ?

״ההורים שמרו על כך בסוד מחשש שהאוכלוסיה המקומית תתנכל לנו. מה שכן, בשנים שלפני כן ראיתי שחברים שלי בשכונה ׳נעלמים׳ לאט לאט. בדיעבד התברר שהם עלו ארצה בחשאי. אנחנו היינו אמורים לעלות לקראת 1967, אבל מסיבות שונות, ביניהן גם מלחמת ששת הימים, מועד העלייה נדחה שוב ושוב. בסופו של דבר, בסוף 1967 ניתן האות״.

גבי: ״שבועיים-שלושה בלבד לפני מועד העזיבה, אמא ואבא התחילו להתארגן, הם שיתפו בסוד את הילדים הגדולים, אבל אני ושאר האחים הקטנים יותר לא ידענו דבר. לא חשדנו בשום דבר. לילה אחד בדצמבר העירו אותי בלילה, אמרו לי ׳תתלבשו, יאללה בוא ניסע׳. לא שאלתי כלום, לא חקרתי מה ומדוע. צריך להבין שזו הייתה תקופה אחרת, לא כמו היום. באותם ימים, אם אבא שלך היה אומר לך משהו, היית עושה בלי לשאול שאלות!״

הבטיחו עיר גדולה – קיבלו כרמיאל

המשפחה נסעה באישון לילה לשדה התעופה ועלתה על מטוס לעיר מארסיי שבצרפת. ״יצאנו מהמטוס, היה שלג, קור אימים. אני לא אשכח את זה. אנחנו היינו לבושים בחליפות… ז׳קט, מכנסיים אלגנטיות ומעילים. העבירו אותנו למתחם דירות בעיר, ששכרה עבורנו הסוכנות. רק שם, סיפרו לי שהיעד האחרון של מסענו הוא מדינת ישראל״.

– לא היה לך קשה לעזוב הכל ולהגיע לארץ חדשה?

״היו לי חברים במרוקו, אבל העלייה ארצה הייתה חלום חייהם של ההורים, אתה לא חושב על עצמך במקרים כאלה, אלא על המשפחה כולה״.
המשפחה המשיכה ממארסיי באונייה לכיוון ישראל ואחרי שבעה ימים בים התיכון הגיעה לארץ לנמל חיפה. ״בלילה, כמה שעות לפני שהגענו, המבוגרים ראו מרחוק את אורות חיפה והתחילו לבכות מהתרגשות. כשירדנו בנמל, כל המבוגרים כרעו ונישקו את הקרקע. אנחנו הילדים, לא הבנו מה קורה, חשבנו שהם השתגעו. לא היה לי מושג מה המשמעות של מדינת ישראל עבור הוריי״ מספר גבי.

למשפחות הטריות בארץ לא היה הרבה זמן להתענג על הרגע. ״מיד העמיסו כמה משפחות על מוניות שחורות, צ׳קרים כאלה, ויאללה, לכרמיאל. מי ידע מה זה כרמיאל? כשהגענו לכאן, אנחנו הילדים, ירדנו ראשונים והתחלנו להשתולל משמחה. פתאום ראינו הרים מסביב, זה היה כל-כך שונה מהנוף שבו גדלנו. לעומת זאת, אף מבוגר לא רצה לרדת מהמונית… הם היו המומים. הם באו מקזבלנקה, עיר גדולה – והבטיחו להם שיביאו אותם לעיר אחרת, עם מסעדות, בתי קפה, מקומות עבודה, במקום זה הביאו אותם ליישוב קטן, שהתחיל ונגמר ברחובות צה״ל והגליל – ומסביב רק הרים וגבעות. הם סירבו לקבל את הגזירה ודרשו לקבל מגורים במקום אחר. עזרא פיק ז״ל, שהיה אז נציג הסוכנות היהודית, עבר אחד אחד, דיבר עם ראשי המשפחות ואמר להם: ׳אני לא קובע, אם תרצו תוכלו לערער ולהגיש בקשה לשינוי מגורים׳. בסוף כולם התרצו והסכימו לצאת מהרכבים. ההורים שלי, אגב, הגישו בקשה למעבר לישוב אחר אבל רק אחרי 7 שנים הם קיבלו דירה חלופית בנתניה… בשלב זה כבר היינו גדולים, אמרנו להם שאנחנו נשארים כאן בכרמיאל. אז הם לא עזבו לעולם…״

בשל מספר הנפשות הרב, כל משפחה קיבלה מפתחות לשתי דירות צמודות בבניין הרכבת השני ברחוב הגליל, קרוב להיכל התרבות של ימינו. ״קיבלנו דירות חצי ריקות עם מיטות של הסוכנות, מזרנים ושמיכות דקות וקצת ארונות ורהיטים. לא היה תנור, זה היה סוף ינואר, שיא הקור, קפאנו… נהגנו להצטופף 2-3 במיטה כדי להתחמם״ ממשיך גבי ומספר.

מוסך גשר גבי אסולין 2017-12
גבי אסולין, כיום

– איך הסתדרתם בימים הראשונים?

״ההתאקלמות הייתה לנו קלה יחסית, כי גילינו כמה משפחות ותיקות ממרוקו, כמו פרץ, אוחיון, מה עוד שבאנו לכאן עם משפחות נוספות מקזבלנקה. הילדים הסתדרו מהר מאוד עם חברים חדשים, עולים חדשים בעצמם – ממקומות שונים בעולם. אני למשל, התחברתי לנער גדול ממני שהגיע זמן קצר לפני כן מרומניה. גם ידענו לקרוא ולכתוב עברית כי למדנו במרוקו, אז בסך הכל נדרשנו ללמוד לדבר וזאת למדנו מהר, תוך כדי ששיחקנו עם החברים שפגשנו כאן. האחים הגדולים יותר נאלצו ללמוד את השפה באולפן. עבור ההורים היה קשה להתאקלם. אבי שידע רק מעט עברית, רצה להקים כאן עסק, אבל לא הצליח לעשות זאת ובינתיים כל חסכונותינו אזלו. אבא שהיה אדם חרוץ, הבין שלא כדאי לחכות להקמת העסק וכמעט מיד מצא עבודה במפעל. בהמשך עבר לעבוד בבית דפוס, תחום שאהב במיוחד״.

– אתה חושב שהוריך התחרטו בדיעבד על כך שלא נשארו במרוקו?

״העלייה עבורם הייתה הגשמת חלום. אני מאמין שאמא שלי מעולם לא התחרטה, אולי לאבא היו מחשבות שניות, כי הירידה ממעמד של מנהל בית דפוס לעובד שכיר, גרמה לפגיעה ברמת החיים שלנו. למרות זאת, אני לא חושב שהוא התכוון אי-פעם לעזוב הכל ולחזור למרוקו״.

המשפחה התגוררה בדירות הצמודות ברחוב הגליל במשך שנים רבות, עד אשר כל הילדים גדלו, התבגרו ועזבו את הקן החם. גבי למד בבית הספר פלמ״ח עד כיתה ח׳ ולאחר מכן עזב והחל לעזור כלכלית להורים, בעבודה במפעלים ובסבלות. ״זו הייתה תקופה אחרת״ הוא מסביר. ״ילדים רבים נהגו לעבוד במקום ללמוד, מתוך כורח המציאות״.

לא היו כאן מוסכים

בשנת 1970 הכיר גבי את דולי, לימים רעייתו. ״היא הגיעה מחיפה עם חברה כדי לבקר את אחיה של חברתה, שהתגורר בכרמיאל. נפגשנו במקרה ברחוב הגליל, התחלתי לדבר איתה. אחרי שבועיים כבר התחלנו לצאת. בהתחלה נפגשנו בכל יום שבת, כשנהגה לבקר כאן ולאט לאט זה נהיה רציני״.

בשנת 1972 התגייס אסולין לצבא ושירת בחיל החימוש כמכונאי טנקים. כעבור שנה הוא נישא לדולי, אבל המשיך לשרת בשירות סדיר. במלחמת יום הכיפורים, היה אמון על תיקון הנזקים בטנקים שנפגעו בקרבות. גם לאחר שסיים את שירותו, המשיך גבי לשרת במילואים במסגרת חיל החימוש ובין השאר שירת בשנות השמונים בלבנון. את בית ההורים הוא עזב מיד אחרי שהתחתן. ההורים נפטרו באמצע העשור הקודם, כמה מהאחים נותרו בכרמיאל, חלקם עברו למקומות אחרים בארץ.

גבי אסולין מוסך גשר שנות התשעים 1131
ליד מוסך גשר בשנות התשעים

גבי תמיד רצה להיות עצמאי, כמו אביו במרוקו. מיד אחרי שחרורו מהצבא, הוא פתח חנות ירקות במרכז המסחרי. ״זה לא הצליח״ הוא מודה. ב-1978 הוא פתח מוסך קטן ביחד עם גיסו. ״ההתחלה הייתה קשה, עבדנו מהבוקר ועד הלילה. לא היו כמעט מוסכים כאן, אולי אחד, עבדנו כמו בית חרושת במשך כמה שנים, במקום קטן וצפוף. במשך השנים הגדלנו את העסק. היום מרכז גשר משתרע על שטח של 840 מ״ר ובקרוב נרחיב ונכפיל את שטחו. אנחנו מעסיקים כ-20 עובדים, והצפי הוא להגדיל את הצוות ב-50%״.

– אפשר לומר שעשית הכל בעצמך?

״במבט לאחור, הקליטה שלי הייתה מדהימה, כל מה שבניתי הוא בשתי ידיי. אני חייב לומר שהמדינה לא עזרה בדבר. כשבנינו את המוסך בשנות השבעים, הבטיחו לנו 60% מימון מכל השקעה שנעשה. מעולם לא ראינו שקל! כשפנינו לקבלת הסיוע, נאמר לנו שאזלו כל התקציבים… הבטחות, הבטחות, יש לצערי דברים שלא משתנים במדינה. למרות זאת, לא חשבתי לרגע לעזוב את כרמיאל. הילדים שלי עזבו למרכז הארץ, חוץ מבן אחד, מאיר, שמנהל את המוסך״.

– כשאתה מביט בעלייה של המאה ה-21 לארץ, יש מבחינתך מקום להשוואה ביחס לתנאים שאתם קיבלתם?

״יש הבדל של שמיים וארץ בין מה שמקבלים העולים היום לבין מה שנתנו לנו אז. אבל אני לא מתלונן, להפך – אני שמח שלא שיכנו אותנו במעברות, אני לא יודע מה היה קורה אם היינו נשלחים למקום כזה״.

״כרמיאל היא הבית שלי והגאווה שלי״ הוא מוסיף. ״אני גאה בעיר הזו ובאיך שהתפתחה, באנשים האיכותיים ובמקומות עבודה הנהדרים שיש לעיר להציע. לעולם לא אעזוב את כרמיאל. אני חושב שהמסר מהסיפור שלי מלמד שמכל רע יכול לצאת טוב, כי אם הוריי לא היו מגיעים לעיירה קטנה בתהליך התפתחות, אולי לא הייתי מצליח למצוא הזדמנויות לעסק שלא קיים כאן, כמו מוסך, להקים אותו ולהתפתח בזכות זה ולהגשים את החלומות שלי. הטיפ שלי לכולם הוא: תלמדו לראות את החיובי שבכל דבר ותמיד לבדוק כיצד אתם יכולים לנצל הזדמנויות, אפילו אם המצב לא נראה טוב באותו הרגע״.

עוד סיפורים מרתקים על כרמיאל ועל תושביה היפים – במדור חברה וקהילה – חדשות כרמיאל, משגב והסביבה

מאמרים תחתון 3
מאמרים תחתון 2
מאמרים תחתון 1
שתפו

כתבה מעניינת:

ניצן הורוביץ. צילום משה שי

טראמפ – טוב או רע ליהודים?

חבר הכנסת לשעבר והעיתונאי ניצן הורוביץ מגיע בסוף החודש להרצות על הנשיא האמריקאי הכי מפתיע …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עליון + תחתון 2

2 פופ אפ

SHOP NOW
close-link