עליון + תחתון 3
עליון + תחתון 1
עליון + תחתון 2
side3
side2
בית / חדשות / חברה וקהילה / אחיות לגורל
לאה לביא תמר פולק 2018-04

אחיות לגורל

מאמרים עליון 3
מאמרים עליון 1
מאמרים עליון 2

לאה לביא ותמר פולק מוותיקות העיר, נולדו בעיירה קטנה באוקראינה של ימינו, אבל נפגשו לראשונה רק כאן בכרמיאל. השתיים הפכו לחברות טובות והקשר ביניהן אף הוליד ספר שתמר כתבה על לאה, על תעוזה ועל הישרדות בשואה

מאת גיל דובריש

תמר פולק בת 82 ולאה לביא, בת 87, הן מוותיקות כרמיאל, חיות כאן משנות השישים, לא הרחק האחת מהשניה. שתיהן נולדו במרחק של קילומטרים אחדים בלבד האחת מהשניה, במקום אשר בעבר היה שייך להונגריה ולצ׳כוסלובקיה וכיום נמצא על אדמת אוקראינה. תמר נולדה בעיירה בשם אקרמזה בשנת 1936, לאה נולדה חמש שנים קודם לכן באותה העיירה וחייתה בכפר קטן לא הרחק משם, בשם טורן. רק בשנת 2000, הובילה פגישה אקראית כאן בכרמיאל ליצירת קשר חברות חם ואמיץ, כאשר החוט המקשר ביניהן, מלבד השפה ההונגרית השגורה בפיהן, הוא סיפור הישרדותן בשואה. לאה ומשפחתה שרדו את התופת, בעוד שתמר איבדה את הוריה בגיל צעיר אך הצליחה לשרוד ביחד עם אחיותיה הגדולות ממנה. תמר החליטה להוציא לאור את סיפורה המופלא של לאה ולהפוך אותו לספר מרתק.

 

מאמרים באמצע 3
מאמרים באמצע 2
מאמרים באמצע 1

פגישה אקראית

לאה ובעלה ירמי לביא הם מייסדי כרמוכרום ונמנים על התעשיינים הבכירים של כרמיאל. את תמר לביא פגשה לגמרי במקרה בבריכת הטופ קלאב, לפני כ-17 שנה. ״הגעתי לשם עם חברה כדי לשחות״ היא משחזרת, ״הגענו לתא ההלבשה ובאחת הגומחות הבחנתי במישהי שמורחת קרמים על עצמה במשך שעה ארוכה. הערתי לחברתי בהונגרית, על האישה שלא מפסיקה להתמרח וציינתי שהיא בוודאי קוסמטיקאית שמנסה על עצמה את כל התכשירים. ואז האישה, תמר, פנתה אלי ואמרה בהונגרית, ׳דווקא לא קוסמטיקאית׳. רציתי שהאדמה תבלע אותי באותו רגע. לא ידעתי שהיא מבינה הונגרית״. כאשר לאה שאלה מהיכן תמר, היא השיבה לה בפשטות, ׳מרחוב צה״ל׳. לאה צחקה – ׳התכוונתי מאיפה במקור, הרי לא למדתי הונגרית ברחוב צה״ל׳. תמר הביטה בה ואמרה, ׳עזבי, את לא מכירה את האזור שבו נולדתי בהונגריה, זה בעיירה נידחת בשם אקרמזה׳. לביא פערה עיניה בתדהמה: ׳גם אני נולדתי שם!׳

השתיים נפגשו עוד מספר פעמים בקאנטרי טופ קלאב, במקרה, ולאט לאט הפכו לחברות טובות, המבקרות האחת אצל השניה באופן קבוע. עם הזמן נחשפו סיפוריהן מתקופת השואה, כשהיו ילדות. ״הגענו למסקנה שיש לנו עבר משותף מאוד עצוב״ אומרת תמר והיא מתכוונת לסיפורי ההישרדות האישיים שלהן, שמלמדים עד כמה תעוזה וגורל יכולים לתעתע ולקבוע את עתידנו. במסע ההישרדות הזה, תמר איבדה בגיל 5 את אביה שנורה למוות. ״ישבנו ביער, כדי שמשתפי הפעולה שתפסו אותנו לא יקחו מאיתנו את הנעליים אבא שלי ביצע חתכים בנעליים שלנו, שייראו הרוסות. ההונגרים והגרמנים שם תפסו אותו ועוד שני בחורים, ככה באקראי, לקחו אותם למעבה היער ושם ירו בהם. שמעתי את היריות, ידעתי שהרגו אותו. דבר כזה אתה לא שוכח לעולם, גם אם אתה רק בן 5״… מספרת תמר. שנה אחרי זה איבדה את אימה שהייתה חולה מאוד וגססה במשך זמן רב. ״שכבנו במחסה, אימי חירחרה והוציאה קולות מוזרים. ידענו שזה הסוף. פחדתי שהיא תמות, טיפסתי עליה ותפסתי אותה חזק בכתפיים. נצמדתי. בבוקר היו צריכים לשחרר אותי בכוח מהלפיתה שלי, היא כבר לא הייתה בחיים״.

תמר פולק בזרועות אימה (משמאל), בתמונה משפחתית אחרונה לפני פלישת הנאצים
תמר פולק בזרועות אימה (משמאל), בתמונה משפחתית אחרונה לפני פלישת הנאצים

פולק שרדה את השואה בזכות תעוזתן של אחיותיה הגדולות ששלחו אותה לחסות במשפחות נוצריות והודות לטוב ליבם של אנשים פשוטים, אשר סיכנו את חייהם בכך שעזרו לה.

למרות סיפורה הטראגי, החליטה תמר לכתוב ספר חדש דווקא על חברתה לאה – ולא על עצמה. ״לאה היא אישה טובת לב, מציפה אותי במתנות, אין לי את המשאבים שלה מבחינת חומר, אז חשבתי מה באפשרותי לעשות למענה כחברה טובה. החלטתי לפרסם חוברת המתארת את סיפור הישרדותה בשואה, היא גילתה התלהבות רבה והחליטה להפוך זאת לספר של ממש״, מסבירה תמר. זהו סיפורה של לאה ולא פחות מכך, סיפורה של אימה, ציפורה, שהייתה בעלת תעוזה יוצאת דופן והצילה את חיי משפחתה מספר פעמים. את הספר ״לאה, משום כך את אחותי״ ניתן למצוא בחנויות הספרים הידועות.

 

החיים היו טובים. עד ש…

ב-1933, כאשר מלאו שנתיים ללאה לביא (אז יעקובוביץ), היא עקרה עם משפחתה – הוריה ואחיה התאום וילי לפראג, בירת צ׳כוסלובקיה, שם עשו חייל. אימה של לאה, ציפורה, הייתה אישה מיוחדת, בעלת תעוזה, שהחליטה לפתוח מעדניה לממכר מזון כשר. האב עזר לאם בכל הנדרש בחנות. ״היינו ילדים מפונקים, גרנו בדירה יפה והייתה לנו פראוליין – מטפלת שהתגוררה איתנו. למעדניה היו לקוחות נאמנים רבים, יהודים וגם לא יהודים ואבי נסע כל שבוע להונגריה כדי להביא מלאי חדש״ היא מספרת. האופוריה נקטעה בבת אחת בשנת 1939, כאשר גרמניה הנאצית השלימה את האנשלוס – סיפוח אוסטריה וההמשיכה לכיוון צ׳כוסלובקיה. ״הצבא הנאצי נכנס לפראג בלי קרב, אפילו ללא יריה אחת. אני זוכרת כילדה בת 8, מביטה מהחלון בחיילים הנאצים צועדים ברחוב במגפיהם השחורים והנוצצים. אמרתי לאמי, ׳תראי איזה יופי׳ אבל היא מלמלה, ׳בסדר, לא, לא׳. רק אחרי כמה חודשים הבנתי שמשהו לא בסדר״.

זמן קצר אחרי כניסת הנאצים לצ׳כוסלובקיה הוטלו מגבלות ואיסורים על יהודים, למשל נאסר על הנוצרים להעסיק יהודים ולהפך, מה שגרם למעשה כמעט לכל היהודים להפוך למובטלים בן לילה. כמו כן הוטל על היהודים עוצר מחמיר ונאסר עליהם לצאת מהבתים אחרי השעה 6 בערב. אבל זה היה כאין וכאפס לקראת מה שציפה להם בעתיד.

לאה מספרת על הרגע שבו הבינו בני המשפחה, כי אי אפשר להמשיך לחיות תחת האיום הנאצי. ״יום אחד הגיעו למעדניה קצין וחייל גרמנים, הם לקחו את אבא שלי והבטיחו לאמי כי הוא יחזור הביתה תוך שעתיים-שלוש. כמובן שהוא לא חזר ובערב אמא התקשרה לידיד טוב, עורך הדין של המשפחה וביקשה בעצתו. הוא בירר למענה פרטים ולמחרת בבוקר התקשר כדי לספר לה שאבי נעצר והוא נמצא בבית הספר היהודי, שהפך למתקן כליאה של הנאצים. עורך הדין הציע לאמי לגשת למקום כדי לשחרר את אבא ולספר שהיא אזרחית הונגריה שבסך הכל הגיעה עם משפחתה לביקור קצר בפראג. הונגריה עדיין הייתה מדינה חופשית והגרמנים השתדלו באותה תקופה שלא ׳לגעת׳ באזרחי מדינה זרה. אמי שהייתה אישה נאה, התלבשה, התאפרה, ׳התחתכה׳ וניגשה למתקן הכליאה. היה שם שלט בגרמנית ׳אסורה הכניסה ליהודים׳ ובחוץ התקבצו נשים רבות שחיפשו את בעליהן הכלואים במקום. אמי לא נרתעה, נכנסה למשרדי המזכירות וביקשה להיפגש עם המפקד. היא שלפה את הדרכון ההונגרי שלה ואמרה שהיא מחפשת את בעלה. המפקד שאל אותה האם היא מבינה שהכניסה למקום אסורה על יהודים, אז אמא שיחקה אותה קצת טיפשה ואמרה ׳כן, אבל חשבתי שרק לגברים יהודים אסור להיכנס, אני אישה׳. המפקד פרץ בצחוק מתגלגל ולאחר מכן הורה לאחד החיילים לגשת ולהביא את אבא. אבי היה קשור עם רגליו למעלה באחד החדרים והוכה נמרצות ע״י חיילים. אמא שלי שחררה אותו והביאה אותו הביתה. אני לא אשכח איך הוא נראה, חבול מכף רגל ועד ראש״.

כעבור זמן מה יצר עורך הדין של המשפחה קשר עם הוריה של לאה וסיפר כי הגרמנים מתכוונים לאסוף את כל היהודים ולכלוא אותם. מאחר שהיה מיודד מאוד עם המשפחה הציע לקנות לכולם על חשבונו כרטיסי נסיעה לרכבת היוצאת להונגריה. לאה והמשפחה התארגנו בחיפזון, ארזו כמה בגדים ופרטים במזוודה אחת כדי שלא לעורר חשד רב מדי וסיפרו שהם יוצאים לנופש השנתי הקבוע שלהם בהונגריה. בערב עלו על רכבת הלילה לבודפשט. אלא שהרכבת נעצרה ממש על הגבול, בטרם נכנסה להונגריה. ״שמענו ברמקולים – יודן ראוס, כלומר יהודים החוצה. הצצתי וראיתי נוסעים יהודים רבים יוצאים מהרכבת כשהם מבוהלים. אמי הסתירה אותנו הילדים ואת אבא בקרון וניגשה לעבר הקצין במקום. היא פנתה אל הקצין בחיוך ממיס לבבות ואמרה – ׳אני יהודיה, אבל עם דרכון הונגרי. עלי להגיע להונגריה, אבל אתם מונעים ממני לעבור׳. הקצין הביט בה ואמר שיבדוק את הנושא. הוא ניגש לאחד החיילים וביקש לראות את הצו הרשמי להוצאת היהודים מהרכבת. החייל טען ששכח את הצו אבל אמר שיוכל להשיגו בתוך שעתיים. הגרמנים הם עם מאוד יקה, דקדקנים. הקצין כעס על אזלת היד של החייל והורה לו להחזיר את כל הנוסעים לרכבת, כדי לאפשר לה להמשיך ליעדה. באותו ערב ניצלו חייהם של עשרות יהודים הודות לאמא שלי״.

 

השליכו את היהודים לנהר

המשפחה הגיעה לבודפשט ומשם המשיכה לכפר טורן שבו חייתה לאה כשהייתה תינוקת והתאחדה עם סבתא. זה היה שטייטל, כפר של יהודים בלבד, שבו חיו כ-600 איש. הגרמנים עדיין לא פלשו להונגריה והחיים היו סבירים, יחסית. האב אף מצא עבודה ולימד עברית בבית הספר המקומי. אבל השקט לא נמשך זמן רב. בסוף אותה השנה, הוא נלקח למחנה עבודה בפולין ע״י השלטונות ההונגרים ששיתפו פעולה עם הנאצים.

לאה לביא ואחיה התאום וילי בצילום משותף, זמן קצר לפני המלחמה
לאה לביא ואחיה התאום וילי בצילום משותף, זמן קצר לפני המלחמה

יום אחד הגיעו חיילים הונגרים שיכורים לכפר הקטן והכריזו שעל כל היהודים להתאסף בבית הכנסת. הם ירו באוויר ויצרו אווירת פחד ובהלה ביישוב הקטן. ציפורה, אימה של לאה, אספה במהירות את כל תכשיטי המשפחה בתוך מעיל פרוות שועל שלבשה ויחד עם לאה, אחיה וילי וסבתא יצאו לבית הכנסת. משם כל היהודים הועלו במשאיות קטנות לכיוון העיירה אקרמזה ואז נשלחו צפופים ודחוסים כמו סרדינים בקרונות ליעד הבא – פולין. הם לנו בלילה על הרצפה בבית חרושת נטוש ללבנים. הגרמנים הגיעו ואספו קבוצות של 100, 150 איש בכל פעם, סיפרו שהם זקוקים לכוח עבודה, אבל מי שהלך – לא חזר. אחד היהודים קרא לפתע ׳חייבים לברוח מכאן! משליכים את היהודים לנהר׳.

״אני זוכרת שבכינו, מהפחד. אמא שלי נטלה את היוזמה, אספה אותנו ועוד 8 יהודים מהכפר, שהכירה מקודם. היא ניגשה לסגן האחראי במקום, ׳כמה שאתה יפה׳ אמרה לו, ׳בוודאי שיש לך ארוסה, יש לי מתנה בשבילך׳ ושלפה טבעת יהלום. ׳אני לא רוצה הרבה, אספתי כמה אנשים ואני רוצה להגיע לעיר הסמוכה, הורודנקה. זה הכל. תעזור לי?׳ היא שאלה אותו.

הסגן המסונוור מהטבעת הסכים לעזור. הוא הורה לאחד החיילים לקחת אותם רגלית לעיר, מרחק של מספר קילומטרים משם. הם צעדו תחת איומי נשק שלוף והושכבו על רצפת תחנת הרכבת הסמוכה, שם המתינו לשעות הבוקר. לאה: ״לא אשכח את הפחד שלי, כשראיתי את עכברושי הענק מתרוצצים לידי, שכבנו בשקט וחיבקנו האחד את השניה. היה קר מאוד. אחרי כמה שעות הקימו אותנו וצעדנו עד להורודנקה, שם חיה קהילה יהודית מבוססת״.

חברי הקבוצה הגיעו לעיר ומצאו מזון ומים, אך היה עליהם להמשיך הלאה, משום שהיהודים במקום קיבלו הנחיות לעזוב לגטו המקומי. שוב גילתה ציפורה תעוזה ושכרה עגלון שבבעלותו הייתה עגלה גדולה, שילמה לו מראש וכך עזבה כל הקבוצה, 12 איש במספר, לכיוון היערות. אחרי שהעגלון השאיר אותם בצד הדרך, כפי שסיכמו איתו, המשיכה הקבוצה לנדוד בדרכים במשך שבועות ארוכים. ״היינו רעבים, צמאים ועייפים, למזלנו הייתה בקבוצה מורה לביולוגיה שהכירה את כל הצמחים וידעה מה אפשר לאכול ומה אסור, כך שאכלנו בדרך. אמי המציאה לקבוצה סיפור כיסוי למקרה שניתפס, שאנחנו קבוצה של שחקנים נודדים, לא-יהודים כמובן, אשר נשדדה בדרך ומנסה להגיע לעיר הקרובה״, משחזרת לאה.

בתחילת 1942 הגיעה הקבוצה לעיר בשם דורינה, שם התפזרו כולם. ציפורה החליטה שיש לחזור לבודפשט, מכיוון ששם יהיה קל יותר להיטמע באוכלוסיה המקומית. היא יצרה קשר עם מבריח ירקות, שילמה לו מראש והוא הסיע את המשפחה באישון לילה בחזרה לבודפשט. ״כולנו שכבנו על רצפת המשאית, עם פלסתרים על הפה כדי שלא נוציא הגה, כשמעלינו שקים כבדים של תפוחי אדמה וגזר. הדרך נמשכה שעות ארוכות, עד שחזרנו לבודפשט״.

 

״הבועה״ של יהודי בודפשט

בשנת 1942 הונגריה עדיין לא נכבשה על ידי הגרמנים. זה יקרה רק בראשית 1944. אמנם זכויותיהם של היהודים בעיר נשללו אך עדיין הם חיו בתחושת יציבות יחסית, מרוחקים מהזוועות באירופה. היהודים בבודפשט חיו באותה תקופה ב״בועה״ משלהם. כאשר סיפרה להם ציפורה על הזוועות, התקשו בקהילה היהודית להאמין לסיפורה, ואף הזהירו אותה שאם תמשיך לספר על כך וליצור בהלה בקהילה הם יסגירו אותה לידי השלטונות!

כדי לשרוד, המשפחה התפזרה. אחיה של לאה, וילי, נשלח לחיות עם אישה נוצריה ערירית ומבוגרת תמורת סכום כסף קבוע שציפורה דאגה לשלם לה בכל חודש. ציפורה עצמה החלה לעבוד כמטפלת של אישה מבוגרת וחייתה עם לאה בחדרון בדירתה של האישה. סבתה של לאה התגוררה בדירה אחרת במרכז העיר.

אביה של לאה ששהה עד אז במחנה עבודה, מצא חן בעיני האחראי עליו, קצין בצבא ההונגרי, בשל היותו אדם חרוץ ובעל ידע רב בנושאים טכניים רבים. הקצין שכר אותו להיות עוזרו האישי, מעין כלבויניק ואביה של לאה עבר לעבוד באופן קבוע באזור בודפשט. הוא הצליח לאתר מחדש את אשתו והילדים והקשר המנותק – חובר מחדש.

בתחילת 1944 נכנסו הנאצים להונגריה. הודות לקשרים משפחתיים הצליחה המשפחה להשיג מסמכי זיהוי מזוייפים תוך שינוי שמם מיעקובוביץ לפופוביץ, תוך שבני המשפחה מאמצים זהות בדויה של הונגרים ממוצא צועני. החיים תחת אימת השלטון הנאצי היו קשים במיוחד. הנאצים ומשתפי הפעולה המקומיים אספו את היהודים, שעד אז חיו בבועה, את חלקם העמידו על שפת נהר הדנובה וירו בהם למוות. הרוב נשלחו לאושוויץ, שם מצאו מאות אלפים את מותם. ציפורה, תחת זהות בדויה, החלה לעבוד במשרדו של אב בית בבניין מגורים, במשכורת זעומה שהספיקה בקושי למחייה. היא ולאה התגוררו בחדרון קטן במשרדו של אב הבית. לאה התנהלה כילדה נוצריה לכל דבר. בבוקר ביקרה בכנסיה הסמוכה כדי ׳להתפלל׳ ולקבל את לחם הקודש, לאחר מכן הלכה ללימודים. כשחזרה, הצטנפה בחדרון הקטן ביחד עם אמה. ״כששאלו אותי, למה אני עצובה, עניתי שאני מתגעגעת לאבא שלי. שאלו למה, אז עניתי שהוא חייל ואינני יודעת היכן הוא״.

בסוף 1944 התותחים בבודפשט רעמו. בנות הברית הפגיזו את העיר ללא הרף. כשהאדמה רעדה, כפי שלאה מתארת, היא ואימה הסתתרו ביחד עם שאר דיירי הבניין במרתף. גם כאשר שוחררה הונגריה על-ידי הרוסים בינואר 1945 פחדו ציפורה ובתה לספר שהן יהודיות. ״לא היו לנו עיתונים, לא היה רדיו, כך שלא ידענו שהנאצים נמצאים בקריסה מוחלטת. מבחינתנו, הנאצים יכלו לחזור לבודפשט בכל רגע״ מספרת לאה.

באפריל 1945 השתחרר אביה של לאה ממחנה העבודה. אחרי צעידה של מספר שבועות הוא איתר את אשתו ואת לאה. לאחר מכן יצא לחפש אחרי וילי, שנסע עם האישה הערירית בה טיפל לעיר מולדתה, בניסיון להימלט מאימת המלחמה. הוא מצא אותו בריא ושלם והחזיר אותו הביתה. המשפחה התאחדה, בריאה ושלמה. בשנת 1949 הצליח וילי להימלט מהשלטון הקומוניסטי בהונגריה ולעלות ארצה. שנתיים אחריו עלתה כל המשפחה לכאן. סיפורה של לאה ותעוזתה של אימה שהצילה את חיי משפחתה ויהודים נוספים, חקוק במכון יד ושם, וכעת גם בספר הנפלא שכתבה תמר פולק. ספר שיישאר עדות חיה גם עוד שנים רבות לתהפוכות הגורל ולסיפור הישרדות וגבורה מדהים של משפחה יהודית אחת בתקופת השואה.

ראיונות אישיים נוספים על אנשים מרתקים תוכלו למצוא בקישור הזה.

מאמרים תחתון 3
מאמרים תחתון 2

כתבה מעניינת:

ז׳נט אסידו 2018-03

ז'נט אסידו יוצאת לדרך חדשה

מנכ"לית רשת המתנ״סים בשמונה השנים האחרונות מספרת לראשונה על האתגרים הקשים שעמדו בפניה: ״הגרעון היה …

תגובה אחת

  1. קראתי את הספר , אוכל רק לומר שהספר מרתק, הוא מעביר באופטימיות וראייה יחסית את סיפור השואה לצד תחושת הפחד, הזוועות , בין בקפיצות לילדות בצל מלחמה לחברות בת זמננו, תמר כותבת את סיפור הישרדותה של לאה, ושוזרת את סיפורה שלה, בכתיבה שמצליחה להעביר לך את המציאות באופן מעורר הערצה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עליון + תחתון 3
עליון + תחתון 1
עליון + תחתון 2
2 פופ אפ

SHOP NOW
close-link

Send this to a friend