זהר.נט חדשות כרמיאל
כבן לניצולי שואה, המתין איש החינוך רם שטיינדל (55) מכרמיאל שנהים רבות עד שדרך על אדמת גרמניה, בעת שהוזמן להרצות בסמינר על הנושא. ״בבית לא דיברו על השואה… היה קשה לי להיחשף בהרצאה״
מערכת זהר הצפון
במסגרת סמינר מורים מעמותת המורים נגד גזענות ואנטישמיות, של הסתדרות המורים הישראלית ומורים מהסתדרות העובדים הגרמנית, אשר נפגשים כל שנתיים כדי להשמיע ולשמוע, נסע אשתקד רם שטיינדל, איש חינוך מכרמיאל לברלין כדי לקחת חלק במפגש המיוחד. המסע ארך עשרה ימים – חמישה מתוכם הסמינר עצמו וחמישה ימים נוספים כטיול הקשור לנושא. במהלך הסמינר הרצו שבעה ישראלים ושישה גרמנים בנושאים שונים – חינוך לאוטופיה, כיצד מלמדים שואה בגרמניה, אנטישמיות בארגונים גרמניים (הרצאות של חברי המשלחת הגרמנית) וכן הרצאות בנושא ה"פרהוד" (הפוגרום) בעיראק בתקופת המלחמה, עיצוב זהות דרך שירה, מה קורצ'אק היה אומר, סקירת ספרי לימוד גרמניים וישראלים, כיצד לחנך שואה כאשר לא יהיו עוד עדים ועוד.
רם שטיינדל, נשוי, אב לארבעה, סב לשישה, מחנך, הוא רכז תל"י ורכז שכבה, בעל תואר שני בחינוך יהודי, כותב שירים – חבר בקבוצת "קולות בגליל", ספרי ילדים ומחזות ומוביל תיאטרון קהילתי של בית ספר "האיריסים" בכרמיאל.
נושא הרצאתו של שטיינדל עסק ביצירתיות אשר עוזרת להתגבר על השתיקה. ״כילד שגדל בבית אשר מעולם לא דיברו בו שואה (לפחות עד הגיעי לגיל 55), כילד שניסה לדלות פרטים על ההיסטוריה המשפחתית שלו מצד אביו שאיבד את רוב משפחתו בשואה, פיתחתי דרכים יצירתיות לעסוק בנושא כאשר המילה – השירה, הסיפור, המחזה, הפזמונים ועבודת המחקר, במהלך שלושים השנה האחרונות, עזרו לי להתמודד עם עבר המשפחה שלא הכרתי״ מספר שטיינדל.
״בהרצאה הצגתי שירים שכתבתי בנושא השתיקה המעיקה, הצגתי שיר מולחן ומאויר בקולאז'ים מעשה ידי זוגתי אשר תיאר ילד מיוסר בזמן טקס, הצגתי את עבודות הסמינריונים לתואר שני שלי בנושא מערכת החינוך בעיר אבי, רובנו, וכן סמינריון העוסק בתנועות הנוער ובמפלגות בעיר זו וכן הצגתי שירים, קטעי דיבור וריקוד מתוך מחזה "בר המצווה" שאותו כתבתי עם אשתי, ביימתי ושחקתי במסגרת התיאטרון הקהילתי שאני מקיים בבית ספרי האיריסים שבכרמיאל – תיאטרון של תלמידים, הורים ומורים אשר פועל במסגרת בית הספר ומעלה מחזות לטובת בית הספר, הקהילה וכן מופיע בפני תלמידי בתי ספר מקבילים״.
המחזה "בר המצווה" מספר על ילד המסרב לעלות לתורה ולאחר שסבתו מגלה כי מדובר בפרשת "וישב" – סיפור יוסף ואחיו, היא מציעה לקרוא לסבא, הרחוק מיהדות ואמונה, כדי שילמד את נכדו. למרות פליאת כל בני המשפחה, לוקח הסב את התפקיד ומלמד את נכדו. במהלך המחזה מתברר שזוהי "פרשה" שהסב היה צריך לעלות בה לתורה אך הגרמנים, שבוע לפני העליה לתורה, לקחוהו למחנה העבודה. לאחר המלחמה הוא עלה לארץ אך איבד את משפחתו וכן את אמונתו ויהדותו. העלייה לתורה המשותפת של הסב והנכד, סגרו מעגל. לדברי שטיינדל, ״כל רובדי המחזה הציגו את מורכבות הקנאה, ריב האחים, הרוע שבשואה אך גם את ההתפייסות, כוח המשפחה והמשך הדורות״.
על החוויה בגרמניה, הוא מספר: ״הרגשתי בהרצאה ולאחריה הייתה מורכבת. מצד אחד היה קשה לי להיחשף ולגעת בכל צידי יצירתי – במיוחד בשירים, בתחילת ההרצאה, אך במהלך ההרצאה ואחריה הרגשתי שגרמתי לשינוי – אנשים, במיוחד בצד הגרמני, הפכו פתוחים יותר והרשו לעצמם לספר על תחושות, על שתיקות שהם חוו מהצד המתעלל ועוד. בהמשך הסמינר נסענו לוילה וונזה – מקום פסטורלי בו החליטו על הפיתרון הסופי ולקראת סוף הסמינר ביקרנו במחנה ריכוז זקסנהאוס, שם ערכנו טקס זיכרון. בחמשת הימים האחרונים ביקרנו בפוצדאם, בדרזדן, סיירנו בברלין מנקודת מבט יהודית וכן סיור באתרים ברלינאים לא יהודיים״.
לדבריו, ״חשיבות סמינר שכזה היא עצומה. היא פותחת פתח לדיאלוג, היא משפיעה על אנשים משני הצדדים, היא באומץ בוחנת אירועים ומנתחת אותם ובכל אלה היא נותנת תקווה לעתיד טוב יותר. את הסמינר מוביל כבר שנים רבות דר' אברהם רוכלי – ראש סמינר לווינסקי בעבר וראש עמותת המורים נגד גזענות ואנטישמיות בהווה – אדם אשר נותן את כל כולו לשימור מורשת השואה ולקחיה״.
״הפרויקט תרם לי רבות להעיז ולפתוח את הנושא בנפשי. זו הפעם הראשונה שאני דורך על אדמת גרמניה זו הפעם הראשונה שהחלטתי לפתוח ולפעול בתחום אשר "יושב" בנפשי ולא מרפה. אני בטוח שבעתיד עוד אכתוב בנושא, שאקח חלק בסמינר הבא (זה החוגג חמישים שנה להיווסדו), שאהיה פעיל יותר בבית ספרי בלימוד התקופה הנוראה הזו ובכלל שאתרום מחוויותיי בעתיד״.
