Array
(
    [_edit_lock] => Array
        (
            [0] => 1446032496:5
        )

    [_edit_last] => Array
        (
            [0] => 5
        )

    [_thumbnail_id] => Array
        (
            [0] => 11192
        )

    [tie_sidebar_pos] => Array
        (
            [0] => default
        )

    [tie_post_slider] => Array
        (
            [0] => 184
        )

    [_yoast_wpseo_focuskw] => Array
        (
            [0] => כיף
        )

    [_yoast_wpseo_title] => Array
        (
            [0] => הכיף - כבר לא כיף
        )

    [_yoast_wpseo_metadesc] => Array
        (
            [0] => בעין הוליסטית / מאיה קצמן
        )

    [_yoast_wpseo_linkdex] => Array
        (
            [0] => 68
        )

    [tie_views] => Array
        (
            [0] => 493
        )

    [essb_cached_image] => Array
        (
            [0] => https://zhk.wpengine.com/wp-content/uploads/2015/10/הכיף-מאיה-קצמן-1015.jpg
        )

    [rank_math_title] => Array
        (
            [0] => הכיף - כבר לא כיף
        )

    [rank_math_description] => Array
        (
            [0] => בעין הוליסטית / מאיה קצמן
        )

    [rank_math_focus_keyword] => Array
        (
            [0] => כיף
        )

    [rank_math_robots] => Array
        (
            [0] => a:1:{i:0;s:0:"";}
        )

)

הכיף – כבר לא כיף

שתפו

פעמיים באותו היום שמעתי את המשפט הזה מאנשים שונים ופעמיים לא הסכמתי שזה מה שצריך לקרה לנו.

אני מנחה כבר שנה שביעית את החוג שלי משחקי מוח בדרך הצבע והצליל, ולא היה לי בו אף רגע דל. הפעילות היא אותה הפעילות המחזורית ורק לדבר אחד אני דואגת, שכל פעם, הפתיח יהיה קצת שונה, יביא משהו מנקודת מבט קצת שונה, קצת אחרת, קצת מאתגרת.  עם הזמן נתתי חופש למחשבה של: אני צריכה, וגם אם הקבוצה לא נעה בדיוק בקצב שלו אני מצפה, הכל טוב. תמיד יש את המפגש הבא.

האמת היא שהכיף האישי שלי רק הולך ומתעצם. כשרק הקמתי את הקבוצה, ידעתי שזה מה שאני צריכה: למצוא את המקום שלי באמצע. וזה לא היה קל. מאוד נהניתי מכל מפגש ומפגש, אבל לאחריו ממש התמוטטתי.  יום או יומיים לאחר הסדנא הייתי צריכה להשתקם ממנה. לנשום. לנוח.  וכשהשקט חזר, חזרתי אל עצמי, בכוחות מחודשים. לאט לאט, שיחררתי, את הצורך לעמוד בזמן, להספיק לעשות את כל הפעילויות, את הפחד שלא אמצא פעילות שונה ומיוחדת, וככל ששיחררתי יותר, הקבוצה התעצמה יותר ואיתה גם אני, והצורך לנוח לאחר הסדנא, פשוט נעלם והפך לכוח שיש לי  אחריה.

וכך גם הכיף עם מערכות יחסים אחרות בחיי. אחד הכייפים שלי השבוע היה בעקבות זה שאיבדתי את הנייד שלי. התקשרתי אליו והוא חזר, הודות ותודות לעאזם, איש הבטחון בקשת טעמים, שלא הסכים לקבל שום פיצוי, כי הוא רק עשה, את מה שהוא הרגיש שנכון לו.  פשוט, כי כך חינכו אותו.

ואז שמעתי עוד משפט: מגיע הרגע שבו צריך לבחור בין החופש לבין האחריות. מגיע הרגע שצריך להתבגר.

חופש הוא חיפוש, הוא הכוח לחפש, להתחפש ובוגר הוא לא מי שאין בו תשוקה, יצירתיות, הנעה והנאה.. אחריות וחופש הם אותו האחד.

באחת הסדנאות בהן השתתפתי שמעתי הסבר מאוד יפה של המילה  א-ח-ר-י-ו-ת.

א – אני.  רק כשאני מיודד עם עצמי, כשיש בי את החופש להיות מי שאני, אני יכול לקבל את אח  שלי ואפילו את האחר.  אז אני יכול לאמר לאחרים:

אחרי, וללכת בקלות גם אחריו.

וזוהי בעבורי המשמעות של המילה אחריות. ללא החופש שיש בה, נצטרך לשאת אותה, וכשהיא כל-כך מכבידה, מתישהו, נזרוק אותה, או ניפול תחתיה.  כשהחופש הוא חלק ממנה, אנחנו מקבלים אותה בשמחה ונהנים מכל רגע , משקיעים בה, משפרים אותה וכך מעצימים עוד יותר את עצמנו ואת הסובבים אותנו.

כתבה מעניינת:

שתיין צילום אילוסטרציה: Pixabay

קמצן, מתלהב או חבר אמת: איזה סוג של שתיין אתה?

שתפוכמו חבר אמת, אלכוהול תמיד נמצא שם: כשעצוב, כששמח, במסיבה הכי שווה ובאירוע המרגש ביותר. …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *