Array
(
    [_edit_lock] => Array
        (
            [0] => 1452190281:5
        )

    [_edit_last] => Array
        (
            [0] => 5
        )

    [tie_views] => Array
        (
            [0] => 573
        )

    [_thumbnail_id] => Array
        (
            [0] => 12172
        )

    [tie_sidebar_pos] => Array
        (
            [0] => default
        )

    [tie_post_slider] => Array
        (
            [0] => 184
        )

    [_metaseo_metatitle] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [_metaseo_metadesc] => Array
        (
            [0] => בעין הוליסטית / מאיה קצמן
        )

    [_metaseo_metaopengraph-title] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [_metaseo_metaopengraph-desc] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [_metaseo_metaopengraph-image] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [_metaseo_metatwitter-title] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [_metaseo_metatwitter-desc] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [_metaseo_metatwitter-image] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [_yoast_wpseo_focuskw_text_input] => Array
        (
            [0] => הנאה
        )

    [essb_cached_image] => Array
        (
            [0] => https://zhk.wpengine.com/wp-content/uploads/2016/01/סיפוק.jpg
        )

    [rank_math_robots] => Array
        (
            [0] => a:1:{i:0;s:0:"";}
        )

)

הנאה מירבית שכזאת

שתפו

חברה שלי כועסת עלי, כועסת כי היא אוהבת אותי, וקשה לה מהמקום שלה, לראות שטוב לי, שמאוד טוב לי. אני מרגישה מוקפת באהבה, אוהבת ואהובה.

נכון, אין לי את הכל.  עוד לא מצאתי את הזוגיות, את השותפות ההדדית, את המכסה שיעזור לסיר להכיל הרבה יותר, להתבשל בחום המתאים לו, לטובתו העצמית ולטובת כל הסובבים אותו. אני כבר מפנה לו מקום, מנקה, מסדרת, מתכננת איתו, את היום שהוא יגיע. מנסה לראות אותו ואותי איתו, בתוך מערכת יחסים  שעוד אף פעם לא חוויתי, כי עוד אף פעם לא הייתי האדם שאני היום.

נכון, עוד אין לי הכל.  בחורף עוד קר לי מידי,  בקיץ עוד חם לי מידי, בבית שלי, אבל אני אוהבת אותו, כך איך שהוא, וזה לא תמיד היה כך.  אני עכשיו יוצרת אותו כך שיתאים לצרכים העכשוויים שלי, היום.

נכון, היום ויתרתי על טיול, שהגיע כמעט עד אלי הביתה, אל היער בכרמיאל, כי יורד גשם בחוץ והוא מרטיב את האדמה, שכל-כך זקוקה לו, והיא רק מתרחבת ברגע שהיא מריחה אותו. עם שתי הרגליים שלי אני מעדיפה ללכת על אדמה יציבה עליה אני יכולה לסמוך, שגם אם הרגל שלי עושה תנועה קצת מוגזמת היא תדע להכיל אותה, לכוון אותה ואת זה היא לא יכולה לעשות כשהיא בעצמה, עוברת שינוי, גם אם זה שינוי שלה היא כל-כך ציפתה. אז במקום לטייל ביער, אני אהנה היום ממה שאני יכולה: הכתיבה, הלמידה, הפירות המתוקים שלי, ו-joy שמוציא אותי לטיול שבדיוק מתאים לי ולנו. זה לא ממקום של אין ברירה. זה דווקא ממקום שיש הרבה אפשרויות, של להכיר את כולן ולבחור ברגע הזה את מה שהכי מתאים נכון, אם הייתי בוחרת בדרך אחרת בעבר, הייתי מגיעה למסלול אחר, למסלול שונה. זה המסלול שבחרתי וממנו אני מפיקה את המירב שאני יכולה.

אתמול היה לי רגע של הנאה מירבית שכזאת. התלמידים שלי כל-כך השתפרו. ויש להם עכשיו איך להשוות. חבר שלהם לומד באוניברסיטה גרמנית וחומר שלהם קל להבין – לו הוא עדיין מאוד קשה. ובהתחלה בכלל לא הייתי בטוחה שאני המורה המתאימה.

רגעים שכאלה אני חווה כל הזמן. הם ממלאים אותי ומפצים על המקומות הפחות מלאים בחיי.

חיי הם המירב שאני יכולה למצות מהם וטוב לי עם המיצוי הזה, כי אני רואה את כל הטוב שבו וגם אם הטוב הזה לא מספיק טוב בעבורך, הוא נפלא, מקסים ואפילו מדהים – בעבורי.

כתבה מעניינת:

שתיין צילום אילוסטרציה: Pixabay

קמצן, מתלהב או חבר אמת: איזה סוג של שתיין אתה?

שתפוכמו חבר אמת, אלכוהול תמיד נמצא שם: כשעצוב, כששמח, במסיבה הכי שווה ובאירוע המרגש ביותר. …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *