פרשת פנחס: כיצד בוחרים מנהיג לישראל?

מה מדאיג את משה רבנו?

מנהיגות נבחנת לכל אורך תקופתה, ובכל זאת לעיתים דווקא אקורד הסיום של מנהיגות נותנת טון לגבי מהותה. עם תום תקופת המדבר, עוד מעט ותמו ארבעים שנות נדודים, המחשבה המדאיגה את משה רבנו היא האחריות שלו על המשך הנהגת העם.  משה אמנם מתחנן  ומבקש שהוא עצמו יורשה להיכנס לארץ, אבל משהבין שהגזרה האלוקית עליו מוחלטת, מתפנה משה מהמחשבות על עתידו, ומבקש רק בעד ישראל.    כך טבעו של מנהיג ישראל, שהוא מפקיר את עצמו לטובת העם, הוא רואה עצמו "כשיריים של כנסת ישראל",  ולכן מוטרד משה מהמשכיות ההנהגה – מי יבוא אחריו?  ואף על פי שיש בנים למשה, ואולי נטייתו הטבעית של כל אדם היא השאיפה שבניו ימשיכו את דרכו, מתיצב משה בענוה כלפי הקב"ה ואומר: "יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה" (במדבר כ"ז ,ט"ז). וכאן נפתחת בפנינו הזדמנות נדירה לדעת מפי משה מהי דמותו של מנהיג, וכיצד פועלת הנהגה נכונה ומאירה, והפסוקים מדגישים כמה וכמה תכונות:

מנהיג שיצא לפניהם ויבוא לפניהם

וכך מונה משה את תכונות המנהיג: "יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם" – ולכאורה צריך ביאור: מהו ההבדל בין אשר יצא לפניהם, ובין אשר יוציאם?  וכך כותב הספרי, ומובאים הדברים בפרוש רש"י: "מהו אשר יצא לפניהם?  שלא יהא עושה כדרך שמלכי אומות העולם עושים, שהם מוציאין את בני דויה (= השפלים והפחותים) למלחמה, ויושבים להן בתוך בתיהם" . תכונתו  המרכזית של מנהיג היא האחריות והמסירות, הוא יוצא בראש, הוא מוכן לספוג את הפגיעה, מוביל ולא מאסף, לא תלוי בדעתם של אחרים אלא מוביל את העם על פי רוחב דעתו. כחלוץ לפני המחנה הולך דויד המלך בראש צבאותיו, ועד היום מושרשת מסורת זו בקרבם של מפקדי צה"ל, המפקד הישראלי הוא המוביל, הוא הולך בראש. אולם בפסוק מופיעה מידה נוספת: "אשר יוציאם" – ומסביר הספרי – אשר יוציאם בזכויותיו ואשר יביאם בזכויותיו. מנהיג ישראל צריך  להיות בעל שיעור קומה, רמה אישית מרוממת שיכול בזכות עצמו להגן על דורו. כך היא המנהיגות המבוקשת: אשיות עצמית מרוממת ולקיחת אחריות על האומה כולה. וכך כותב בפרוש "לקוטי אנשי שם" בפרשתנו על ה"כתב סופר" ששעה אחת קודם פטירתו דיבר עם האנשים שהיו לפניו על הצורך של המנהיג להיות פועל לטובתם של ישראל במסירות, ולא מתוך שום עניין אישי או זכות אישית.

איש אשר רוח בו

אולם לפני כל הנזכר לעיל פותח משה רבנו את בקשתו במילים: "יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה" מדוע נזכר דוקא ביטוי זה ביחס להקב"ה, מדוע לא אמר יפקוד ה' בלבד, או יפקוד אלוקים, מהי משמעות הביטוי "אלוקי הרוחות"?    ביטוי זה מופיע בפרשה זו פעם נוספת, כאשר הקב"ה מצוה את משה לקחת את יהושוע בן נון, ומגדיר אותו בתואר: "איש אשר רוח בו", שוב חוזר אותו עניין:  אלוקי הרוחות, איש אשר רוח. מהי משמעות הביטויים הללו?    וכך כותב רש"י: "אלוקי הרוחות- למה נאמר?  אמר לפניו: רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד, ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו" – יש בדברים אלה מהפכה של ממש במושג המנהיגות, מנהיג איננו זה שמכתיב את דעתו, איננו זה הכופה ומכריח את כולם לבצע את מה שהוא החליט לבצע, מנהיג הוא זה שיודע להתאים את עצמו לכל אחד ואחד, היודע את נפשו של כל אחד ואחד, המוכן להקשיב לכל אדם, להיות עניו כלפי כולם, ומתוך כך להנהיג אותם בדרך המתאימה להם. מנהיג הוא בדרך כלל אדם שאין זמנו בידו, והוא בודאי עסוק בדברים היותר חשובים, אבל הוא איננו מנהיג את הציבור בהתנשאות מעליהם, אלא מתוך רצון להתחבר אל הציבור ולרומם אותו מתוך כך. וכך מסבירים חכמינו את המושג איש אשר רוח בו, לא איש רוח במשמעות של איש מופשט שאיננו "יורד אל העם", אלא איש רוח המתאים עצמו לרוחו של אדם מישראל. איש רוח שכזה היה משה רבנו שמיד ובלא שום קנאה ושום דחיה, ממלא רצון קונו, וכך הוא יהושוע בן נון תלמידו, שהכתוב מעיד עליו "איש אשר רוח בו"

מסדר ספסלים בבית המדרש

וכך מעידים חז"ל , במה זכה יהושע להיות למנהיג ישראל?  מהם המעשים שעבורם זכה יהושע, להמשיך את דרכו של משה?  וחז"ל מעידים במדרש רבה: "והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך (=בית המדרש), הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס את המחצלאות, הואיל והוא שירתך  בכל כוחו כדאי הוא שישמש את ישראל שאינו מאבד שכרו"  (במדבר רבה פרשה כ"א י"ד)

יהושע בן נון צמח להיות מנהיג ישראל וכובש הארץ,  אך האם זה בזכות היותו גבאי מוצלח, בזכות יכולתו לסדר ספסלים בבית המדרש?  האם זוהי תכונתו של מנהיג?  אולם כפי שבארנו קודם היכולת של מנהיג היא להיות הולך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, מתאים את עצמו לכל אדם ואדם.  לסדר ספסלים אין הכוונה רק לשים כל ספסל במקומו, אלא בעיקר לדעת להכין לכל אדם את המקום המתאים דוקא לו. לכל אדם יש מקום משלו,כך הוא הסדר כשיושבים החכמים בישיבת הסנהדרין, וכך היה נהוג בישיבות שסדר הישיבה תלוי ברמה הלימודית של התלמיד, ככל שהיה מצטיין יותר כך היה יושב קדימה יותר. יהושע בן נון יודע לסדר ספסלים כלומר יודע היכן מתאים לכל אדם לשבת, מה הוא המקום הראוי לו,  וכיצד להתייחס לכל אחד. זוהי תכונתו של מנהיג.

ימי בן המצרים אבלות על מנהיגות האומה

אנחנו נמצאים בעיצומם של ימי "בין המצרים", שלושת השבועות של האבלות על חורבן הבית, שיאם של ימים אלה הוא בסופם בצום תשעה באב. הימים שבין י"ז בתמוז ותשעה באב הם ימים בהם אנו מתרכזים בצער על חורבן בית המקדש. אולם במגילת איכה מצויין מעבר לצער על החורבן, הצער על מלכות ישראל: "מלכה ושריה בגויים אין תורה" כשמלכות ישראל נחרבת, התורה כביכול איננה, ואף על פי שישנם ישיבות רבות ובתי כנסת לאין מספר, אבל כשעם ישראל מאבד את מנהיגותו, את כח המלכות הפנימי שלו, אין תורה. לא מדובר רק על איבוד הממלכה אלא אולי אף מעבר לכך על איבוד היכולת המיוחדת להנהיג, היכולת להכיל את כולם, היכולת לדעת ולסדר לכל אחד את מקומו המיוחד, זוהי מנהיגות שמאד חסרה לנו, לא מנהיגות מפלגת אלא מקרבת ומאחדת.  חזרה למלכות ולמנהיגות בישראל היא חזרה למסורת המנהיגות של תורה, אם נסמוך את מנהיגותנו על פי הדרכת התורה, המנהיגות המשפחתית הקהילתית והלאומית, אזי תחזור גם מציאות התורה לשלמותה במהרה בימינו.