Array
(
    [_edit_last] => Array
        (
            [0] => 1
        )

    [slide_template] => Array
        (
            [0] => default
        )

    [_yoast_wpseo_focuskw] => Array
        (
            [0] => שנה הלכה
        )

    [_yoast_wpseo_metadesc] => Array
        (
            [0] => שנה הלכה, שנה באה
        )

    [_yoast_wpseo_linkdex] => Array
        (
            [0] => 80
        )

    [post_views_count] => Array
        (
            [0] => 1762
        )

    [tie_views] => Array
        (
            [0] => 361
        )

    [rank_math_description] => Array
        (
            [0] => שנה הלכה, שנה באה
        )

    [rank_math_focus_keyword] => Array
        (
            [0] => שנה הלכה
        )

    [rank_math_robots] => Array
        (
            [0] => a:1:{i:0;s:0:"";}
        )

)

שנה הלכה, שנה באה

שתפו

ובפרוס השנה החדשה אני כך לעצמי חושבת, מה היה בה, בשנה שכמעט הלכה לה?

היא התחילה בשתי נפילות ממש קשות. האחת שברה לי את היד ואיימה על היכולת שלי להמשיך את הטיפולים והסדנאות. אני לא הסכמתי לוותר ובדרכי שלי החלמתי ומהר. בנפילה השנייה השיניים שלי נשברו ואיתם היכולת לנגוס בחיים ופעם ראשונה הסכמתי להכניס כל-כך הרבה חומרים כימיים לחיי, שאם הייתי יודעת במה זה כרוך, אולי לא הייתי מסכימה לעשות את השינוי הזה בחיי.

השיקום היה לא פשוט. חודשים לקח לי עד שיכולתי לנשום לרווחה. הטור הזה מאוד עזר לי בימים הקשים האלה, כי הכתיבה מביאה איתה סיפוק ותחושה של הנאה ומאירה כל פעם עוד מקום אפלולי ומפנה לשם זרקורים של אור. אור שחודר עמוק פנימה. הסכמתי לקבל. לקבל עזרה כלכלית, לקבל אוכל שחברה הכינה לי, לקבל את כל האהבה שזרמה אלי מהבנים, הנכדים, החברים, הקבוצה שלי ואפילו השכנים ואנשים שאני בקושי מכירה.

ואז סוף סוף אחרי 5 שנים של השקעה אינסופית, הרגשתי שבקבוצה שלי שהלכה וגדלה, כבר לא משנה מה אני מביאה, את עצמי אני מביאה, וזה מספיק טוב. התחלתי להתאמץ הרבה פחות ולתת ולקבל הרבה יותר.

והופ בחודש אחד קמו להם עוד כמה ניצנים חדשים באמירים, בטנדו, ובויצ”ו. המצב הכלכלי שלי השתפר, אמנם רק בקצת, אבל בתחושה התעשרתי. יכולתי להרשות לעצמי לקחת את הנכדה שלי לחנות צעצועים ולאמר לה:  היום אין יקר מידי. תבחרי מה שאת רוצה.

והשלווה שבי התחילה להשפיע גם על המעגלים החיצוניים. עדי עזב את העיר הגדולה, אל המדבר, אל מקום שמביא לו כל-כך הרבה שקט והארה.  רן הסכים לעזוב את הקופסא הקטנה בה הוא חי ולהשקיע בעצמו. הנכדים שלי הסכימו לשחרר את אמא ואבא ולהיות  עם סבתא לכמה ימים, מה שאף פעם קודם לכן לא קרה. ואני הבנתי שמה שעוד חסר לי בחיים זו זוגיות טובה, בריאה ומעצימה שבעבורה אני צריכה עוד לשחרר דפוסים שאותי עדיין מקבעים. העזתי לנתק קשר שלא התאים לי. הבנתי גם שאני זקוקה למטפלת ומצאתי מקום של הקשבה פעילה ורגע לפני כתיבת הטור, התקשרה אלי חברה, שאלה:

“נו, המתנה הגיעה”?

“איזו מתנה?”

“לא יודעת, כנראה זוגיות מאוד טובה…”

שתהא לכולנו שנה טובה, מעצימה ומעשירה, שנה שנרגיש את האור שבנו, עוטף אותנו בחיוך ובאהבה, יום יום, שעה, שעה…

כתבה מעניינת:

שתיין צילום אילוסטרציה: Pixabay

קמצן, מתלהב או חבר אמת: איזה סוג של שתיין אתה?

שתפוכמו חבר אמת, אלכוהול תמיד נמצא שם: כשעצוב, כששמח, במסיבה הכי שווה ובאירוע המרגש ביותר. …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *