Array
(
    [_edit_lock] => Array
        (
            [0] => 1462439170:5
        )

    [_edit_last] => Array
        (
            [0] => 5
        )

    [_thumbnail_id] => Array
        (
            [0] => 13647
        )

    [tie_sidebar_pos] => Array
        (
            [0] => default
        )

    [tie_post_slider] => Array
        (
            [0] => 184
        )

    [_metaseo_metatitle] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [_metaseo_metadesc] => Array
        (
            [0] => בריאות וכושר / רון שפירא
        )

    [_metaseo_metaopengraph-title] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [_metaseo_metaopengraph-desc] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [_metaseo_metaopengraph-image] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [_metaseo_metatwitter-title] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [_metaseo_metatwitter-desc] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [_metaseo_metatwitter-image] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [_yoast_wpseo_focuskw_text_input] => Array
        (
            [0] => אומנות
        )

    [_yoast_wpseo_focuskw] => Array
        (
            [0] => אומנות
        )

    [_yoast_wpseo_linkdex] => Array
        (
            [0] => 59
        )

    [tie_views] => Array
        (
            [0] => 949
        )

    [essb_cached_image] => Array
        (
            [0] => https://zhk.wpengine.com/wp-content/uploads/2016/05/צייר-1041.jpg
        )

    [rank_math_focus_keyword] => Array
        (
            [0] => אומנות
        )

    [rank_math_robots] => Array
        (
            [0] => a:1:{i:0;s:0:"";}
        )

)

המורה לאומנות

שתפו

אני אוהב לצייר. זה תחביב שמרגיע ומשחרר אותי לרגע מכל עומסי היום. עם הזמן הצטברו אצלי מספר לא מבוטל של איורים אותם אני מקפיד לשמור בתיק פוליגל.

יום אחד החלטתי ‘לצאת החוצה’ מהסטודיו שלי עם הציורים, לגלות לה את הסוד ולשמוע את דעתה על היצירות שלי. נתקלתי בה יפה כתמיד מרשימה בבגדיה המיוחדים והליכתה הזקופה. היה זה באחת מן ההפסקות בפינת הקפה בחדר המורים. סיפרתי לה על הציורים שלי ובקשתי להראות לה אותם. וככה קבענו להיפגש.

בבוקר יום המפגש הייתי מעט נרגש מעצם האבחון המקצועי כביכול שאני עומד לעבור. יצאתי לעוד יום עבודה מצויד בתיק הציורים. בהפסקה הראשונה פסעתי אל עבר החדר שלה, ‘חדר האומנות’. נכנסתי פנימה. קופסאות של צבעים, צנצנות, מכחולים ובלוקי נייר היו סדורים בחדר וקדמו את פני. על הקירות היו תלויים להם ציורים ססגוניים של תלמידים. היא ישבה וצפתה לבואי. התיישבתי לצידה ופתחתי את תיק הפוליגל. הגשתי לה ציור אחר ציור והמתנתי למוצא פיה. עוד ציור… ועוד ציור וכלום אף מילה. היא בארשת של שוויון נפש הביטה בציורים שלי אחד אחרי השני במשך דקות ודממה.

וככה ישבנו אני בסקרנותי והיא במבטה השקט שרק הלך והגביר את המתח. ואז, משום מקום היא סיננה לעברי: ‘עכשיו נראה אותך מצייר לילה ללא צבע שחור!’. הייתי בהלם! הרי רק רציתי לשמוע חוות דעת והיא נותנת לי שיעורי בית? מאז, שנים שאני לא פוסק מלחשוב על המשפט המדהים הזה שלה: ‘לצייר את הלילה בלי השחור’. הוא כנראה יהיה הרבה יותר יפה, הלילה הזה ללא הצבע הכהה, המלנכולי והמיותר הזה, זה בטוח. לכל דבר בחיים יש תחליף. ולרוב הוא הרבה יותר יפה.

יש החיים חיים שלמים ללא ההרגלים השכיחים של הרוב: יש החיים ללא רכב, ללא ממתקים וללא שופינג מטורף. עם סיומו של חג הפסח וההתנזרות מן החמץ, למדנו כי לכל דבר יש תחליף ולרוב הוא גם טעים ובריא יתר. מי שהקפיד על אי אכילת החמץ גילה את הצבע החדש של החיים – פחות בצק ויותר ירק. פחות לחם וקמח לבן ויותר פירות, תפוחי אדמה, בשר וביצים. כמו בחיים, כך בתזונה צאו מן ‘הקופסא’ וגלו כי אפשר גם אחרת. נסו לצייר את הלילה בלי השחור. אני הצלחתי, יצא לי מדהים.

שבת שלום! שלכם, רון

כתבה מעניינת:

שתיין צילום אילוסטרציה: Pixabay

קמצן, מתלהב או חבר אמת: איזה סוג של שתיין אתה?

שתפוכמו חבר אמת, אלכוהול תמיד נמצא שם: כשעצוב, כששמח, במסיבה הכי שווה ובאירוע המרגש ביותר. …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *