להתראות, מוטי

שתפו

ביום ראשון הלך לעולמו מוטי כהן, בגיל 47 בלבד. אדם מיוחד שהתגבר על כל הקשיים ולא ידע לוותר, הרים ידיים לראשונה בחייו ונכנע למחלה הארורה. להתראות חבר, נוח על משכבך בשלום

מאת גיל דובריש

קשה לכתוב על מוטי כהן בלשון עבר. הרי הוא ירים טלפון עוד מעט, ואם לא היום אז מחר או בשבוע הבא, ישאל ״שמעת מה קרה״? ויעדכן מיד בפרטים. כי זה מוטי, אין מצב שהוא לא יעדכן אותך בהתרחשויות בשטח.

אבל זה כבר לא יקרה. קשה לעכל, אך מוטי איננו. הוא כבר לא יתקשר, וגם אם אתקשר אין מי שיענה מהצד השני.

מי לא הכיר את מוטי? לדעתי כל העיר. כמעט. אין אדם שהוא לא נגע בלבו, אין אדם שלא נפעם מהתעוזה וכוח הרצון שלו, כשהוכיח שוב ושוב שאפשר להתגבר על הקשיים והמכשולים, הכל תלוי רק בכם.

את מוטי הכרתי לפני כמעט חצי יובל. שנינו עבדנו אז בתקשורת המקומית, אני ככתב בעיתון האתגר והוא כצלם במידע 84. החיבור היה מיידי, היה משהו מאוד מיוחד במוטי, שגם לי לתהות על קנקנו ולהתחבר אליו.

מוטי היה אדם מיוחד. יותר מיוחד ממה שרובנו יודעים. הוא היה אדם של נתינה, יותר נתינה מכפי שרובנו מסוגלים. הוא הגיע ממקום טהור, זך, אפילו של תמימות, מעולם לא פגע בזדון באדם, כי לא ידע את המושג הזה. הוא התנדב במשך שנים במד״א, במשטרה, בפיקוד העורף, בוועד ההורים. תמיד היה כאן בשבילנו, כדי לעזור, לתת כתף, לסייע.

מוטי היה עד יומו האחרון חבר במערכת זהר הצפון. צלם, כתב, מזכיר המערכת. ידו בכל ויד כל בו, ידע הכל מהכל. כשהיה צריך משהו, הייתי מרים אליו טלפון ומבקש את עזרתו. והוא, כמו בולדוזר, היה מתקשר, מחבר עניינים, דוחף ומזיז קדימה עד שהיה מגיע למטרה. הוא לא הכיר את המושג ״לא״, ותמיד שאף לפתור את הבעיות, ללא פשרות.

לפני מספר שנים מוטי חלה במחלה הנוראה והארורה. ראינו אותו גם במצבי השפל, אבל הוא לא ויתר, כמו שאף פעם לא הרים ידיים, אלא התרומם בחזרה, המשיך קדימה בכל הכוח, עבר את הטיפולים ובמקביל דאג לכל מחסור למשפחה ולילדים שלו. הוא הצליח להחלים מהמחלה וכולנו שמחנו בשבילו. בשבילנו. ואז שוב טיפולים. מוטי, מה קרה, למה שוב טיפולים שאלתי אותו. ״הכל בסדר, משהו קטן״ ענה. הוא עבר עוד סדרה של טיפולים ועוד סדרה, כל טיפול קשה יותר מקודמו, אבל הוא לא נחלש, שוב ושוב ניצח, חזר לעבודתו ברשת המתנ״סים, עד לטיפול הבא. ביום שלישי שעבר תקפו אותו כאבים עזים ביותר, אשתו רחל המודאגת הזמינה אמבולנס לבית החולים ושם התברר כי גרורות פשטו בגופו וכי נותרו לו מספר ימים לחיות. מוטי לא ידע על כך, אבל משפחתו וחבריו כבר החלו להיפרד ממנו. ביום שישי התקשרתי אליו, הוא לא ענה. ״הוא לא יענה לך״ אמרו לי. הוא כן. אחר הצהריים איכשהו למרות הכאבים העזים ומשככי הכאבים הבחנתי על הצג במכשיר הטלפון שלי ״שיחה ממוטי כהן״. עניתי. הוא לא בדיוק הצליח לדבר, אולי התקשר בטעות. ניסיתי לדבר איתו אבל אחרי שתי דקות הבנתי שאין טעם. אמרתי לו ״שבת שלום״הוא ענה בקול רפה ״בסדר״.

כעבר יומיים, הרים מוטי ידיים בפעם הראשונה בחייו. האיש המיוחד כלכך הזה, שלא ידע לוותר, ויתר לראשונה ומסר את נשמתו לבורא. בהלוויתו השתתפו מאות בני אדם, חברים, מכרים, אנשים שעימם עבד והתחבר ללבם. חבל שמוטי לא יכול היה לראותואולי דווקא כן ראה, שם מלמעלה, כמה אנשים באמת אוהבים אותו, כמה לבבות נקשרו ללבו וכמה לבבות נחמצו כשנודע על מותו בטרם עת. מוטי, לנצח תשכון בלבנו, יהי זכרך ברוך וניפגש שם למעלה מתישהו, הרי כולנו נגיע לבקר אותך בסופו של דבר.

 

כתבה מעניינת:

בוריס פודוקושיק צילום ארכיון

פרידה מבוריס פודוקשיק: "מר היאבקות", אגדה וחבר

שתפומה שעשה ותרם בוריס פודוקשיק למען ענף ההיאבקות בכרמיאל ובארץ, אף אחד לא עשה ואף …


9 תגובות

  1. מוריה

    הלב מסרב להאמין!

  2. אייל דניאל

    יפה כתבת
    הלוואי שנזכה להיות חצי ממה שהאיש המקסים הזה היה
    להתראות מוטי
    🙁

  3. סיגלית רחום

    גיל דובריש – ריגשת אותי עד מאוד בכתבה שכתבת…. וכל מילה נכונה. הכרתי את מוטי עוד מלפני 20 שנה כשתגייסתי לצבא ושירתתי כשח"מית מספר חודשים זמנית בתחנת כרמיאל, שם עבדתי יחד עם מוטי שאהב כל כך להתנדב..
    תהא נישמתו צרורה בצרור החיים.

  4. מישהו יודע איפה המשפחה יושבת -גם האמא?

    • היי שרה, אלמנתו של מוטי אמרה לי כי השבעה מתקיימת בבית המשפחה ברחוב יסמין

  5. [חווס ]-קלרה קליינרוק

    צר לי כל כך ועצוב , לא ידעתי וקשה לעכל שמוטי איננו יותר , מוטי היה ללא ספק חלק בילתי ניפרד מהנוף של כרמיאל ,פנינת הגליל,,ושל ישראל היפה , תמחומי למשחתו והיה זיכרונו ברוך בלב של כולנו ולנצח !!!בכעב עמוק ,,,קלרה

  6. [חווס ]-קלרה קליינרוק

    לא ידעתי? צרלי כל כך ,,,קשה לעכל שמוטי איננו יותר . מוטי היה לא ספק חלק בילתי ניפרד מהנוף של כרמיאל פנינת הגליל ושל ארץ ישראל היפה , תמחומי למשפחתו והיה זיכרו ברוך בלבינו לנצח , בכעכ ועצב עמוק- קלרה

  7. אלכסנדרה

    כתבת מרגש גיל
    עצוב
    יהיה זכרו ברוך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *