Array
(
    [_edit_lock] => Array
        (
            [0] => 1442141772:5
        )

    [_edit_last] => Array
        (
            [0] => 5
        )

    [_thumbnail_id] => Array
        (
            [0] => 10710
        )

    [taq_review_button_text] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [taq_review_button_size] => Array
        (
            [0] => medium
        )

    [taq_review_button_shape] => Array
        (
            [0] => square
        )

    [taq_review_button_color] => Array
        (
            [0] => #c7c7c7
        )

    [taq_button_icon] => Array
        (
            [0] => fa fa-check
        )

    [taq_review_button_type] => Array
        (
            [0] => flat
        )

    [taq_review_button_url] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [taq_review_title] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [taq_review_position] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [taq_review_style] => Array
        (
            [0] => stars
        )

    [taq_review_summary] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [taq_review_total] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [tie_hide_meta] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [tie_hide_author] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [tie_hide_share] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [tie_hide_related] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [tie_hide_check_also] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [tie_sidebar_pos] => Array
        (
            [0] => default
        )

    [tie_sidebar_post] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [tie_post_head] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [tie_post_slider] => Array
        (
            [0] => 184
        )

    [tie_googlemap_url] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [tie_video_url] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [tie_video_self] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [tie_embed_code] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [tie_audio_m4a] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [tie_audio_mp3] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [tie_audio_oga] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [tie_audio_soundcloud] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [tie_banner_above] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [tie_banner_below] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [tie_posts_num] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [post_color] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [post_background] => Array
        (
            [0] => a:6:{s:3:"img";s:0:"";s:5:"color";s:0:"";s:6:"repeat";s:0:"";s:10:"attachment";s:0:"";s:3:"hor";s:0:"";s:3:"ver";s:0:"";}
        )

    [_yoast_wpseo_focuskw] => Array
        (
            [0] => ראש השנה
        )

    [_yoast_wpseo_title] => Array
        (
            [0] => כרמיאל - ראש השנה שלי
        )

    [_yoast_wpseo_metadesc] => Array
        (
            [0] => פרוייקט מיוחד - ראש השנה שלי
        )

    [_yoast_wpseo_linkdex] => Array
        (
            [0] => 67
        )

    [tie_views] => Array
        (
            [0] => 3017
        )

    [essb_cached_image] => Array
        (
            [0] => https://zhk.wpengine.com/wp-content/uploads/2015/09/pomegranates.jpg
        )

    [rank_math_title] => Array
        (
            [0] => כרמיאל - ראש השנה שלי
        )

    [rank_math_description] => Array
        (
            [0] => פרוייקט מיוחד - ראש השנה שלי
        )

    [rank_math_focus_keyword] => Array
        (
            [0] => ראש השנה
        )

    [rank_math_robots] => Array
        (
            [0] => a:1:{i:0;s:0:"";}
        )

)

פרוייקט מיוחד: ראש השנה שלי

שתפו

ביקשנו מחמישה מטובי הכותבים שלנו להעלות על כתב את מה שהם מרגישים, רוצים, חולמים, חושבים ומאחלים לרגל השנה החדשה. יצא חגיגי במיוחד! ושתהיה שנה טובה לכולם

 

מפוייסת עם עצמי / מירב מלמד

מירב מלמדאני יושבת לכתוב את הטור המורחב הזה בדיוק באחד בספטמבר, התאריך הזה שלא משנה באיזה גיל נהיה, אף פעם לא נוכל באמת לשכוח. התאריך שמסמל מבחינתי יותר מכל את המילה בית. בלילה הקודם חלמתי על תינוק, אומרים שתינוק בחלום מסמל התחלות חדשות וטובות. בעוד שבוע בדיוק אני נכנסת לדירה חדשה (שכורה, בטח שכורה, למי יש כסף לקנות?) התקבלתי לתואר שני בייעוץ חינוכי, בין אם אתחיל ללמוד השנה או בשנה הבאה, זה משמח וממלא אותי גאווה. ריח של חדש באוויר וזה מרגש אותי לפחות באותה המידה שמלחיץ. ריח של סתיו באוויר וזה מעציב אותי לפחות באותה המידה שגורם לי להתגעגע.

זמן לחשבון נפש, או יותר נכון “הספונג’ה של הנפש” שבינינו, אני עושה גם ככה כל השנה, ובכל זאת יומן חדש וגם לוח שנה, ובורא עולם, כך אומרים, יושב למעלה ומסתכל, בוחן ומשקלל, מצייר לנו שנה קדימה את העתיד, ולנו כאן למטה, אין שמץ של מושג ירוק מה יילד יום.

אני מוצאת את עצמי מגיעה אל השנה החדשה עם המון געגוע. הרגש הזה שהולך מתחדד ומתעצם ביחס ישיר ומקביל לחיים שעוברים מעליו. מתגעגעת לכל מי ומה שלא נמצא כבר זמן רב בחיי, מתגעגעת לאנשים שידעו והצליחו, בלי להתאמץ בכלל, להוציא ממני את הגרסה המשופרת של עצמי, אנשים שגם אם יעברו שלושים או ארבעים שנה עד לבואו של מפגש מקרי וחטוף, אולי ברחוב, בשנייה שאראה אותם ארגיש בבית. ואם במקרה אתם קוראים את הטור הזה אז תדעו שאני מתכוונת אליכם, כן אליכם, אני רוצה שתדעו שלא עובר יום שאני לא מדברת איתכם ואליכם בראשי, רוצה לצעוק לכם- הי, תראו, נדמה לי שהצלחתי קצת, תתגאו בי ובואו תביאו כבר חיבוק כי כמה אפשר לחכות.

כל מי שפתח השבוע את תעודת הזהות שלי (הפקידים בחברת החשמל, העירייה והמים (אמרתי עוברת דירה או לא אמרתי?) אמר לי בחצי חיוך שלא השתניתי מאותה תמונת פספורט של גיל שש עשרה. זה תמיד נעים ומחמיא, במיוחד שכבר חציתי את השלושים לפני ארבע שנים. אבל זה גם הרבה מעבר לזה, אני חושבת שלנצח אשאר ילדה-אישה, מחוברת למקומות העבר שלי, סוגרת ופותחת מעגלים, מתקנת חוויות, ומסרבת בכל תוקף לגדול באמת.

“איך הכי יפה שבחבורה עוד לא התחתנה?” שאל אותי השבוע בחיוך אח קטן של חברת ילדות, בדרך כלל יש לי אלרגיה לשאלות האלו והן מאוסות עלי אבל הפעם אני מודה שזה עשה לי נעים. משהו בניסוח, בטונציה ובחיוך אפשרו לי לקחת את זה נטו למקום של מחמאה מלטפת.

מנסה להריץ בראשי לכמה חבורות הייתי שייכת בחיי ואיך זה שהתפזרנו ככה, איך זה שנותרתי היום לגמרי לבד?

“לוקח לי הרבה זמן להיפתח ואני לא סומך על אנשים בקלות” אמר לי אחד השינשינים שלי השבוע ומבחינתי זה היה נשמע כמו הדבר הכי טבעי וברור, עד כדי כך שכל אותם “מהירי לכת” שמתחברים בקלות ונפתחים בקלות- הם, הם המוזרים והשונים שבחבורה בעיניי.

אז זה העניין? לקח לי זמן של שנים ועוד קצת להתרגל אליכם, ללמוד לבטוח ולסמוך עליכם וכשכבר הצלחתי לא נשארתם בסביבה?

אני מוצאת את עצמי מגיעה אל השנה החדשה מפויסת יותר עם עצמי של בפנים וגם עם זו של הבחוץ, לומדת לדבר את הנפש דרך הגוף, נמתחת לאחור בשיעורי יוגה וחיה בשלום עם דמותי שנשקפת במראות. לומדת לכתוב רגשות ולא רק לאכול אותם. (מתי כבר תוציאי ספר? אני שומעת את הקולות מכל עבר) מפויסת יותר עם העולם של בחוץ שהפך מקום נעים ואוהב יותר עבורי השנה בזכות העיסוק המקצועי שלי, בזכות העבודה בחינוך שהיא כמו ניתוח לב פתוח, כל יום מביא איתו משהו אחר חדש ומאתגר. עבודה ששופכת מלט של אהבה ומפזרת אותו לכל החלקים בגופי שהיו סגורים. עבודה שמפגישה אותי עם עצמי בכל דקה ודקה, מכריחה אותי להישיר מבט ולדרוש מעצמי לפחות את כל מה שאני דורשת מבני הנוער המופלאים שאני מלווה, מאפשרת לי לאהוב בלי סוף ולהיות נאהבת חזרה.

אני מגיעה אל השנה החדשה עם המון פחדים ישנים, ממוחזרים וגם חדשים, כאלו שרק אני מסוגלת לקנות במבצע אחד פלוס אחד. כמו תמיד, לא ממש יודעת לאן ממשיכים מכאן צועדת חצי צעד קדימה ושניים לאחור. טובלת רגל אחת ואת השנייה מעיזה להכניס פנימה כעבור שנה או שנתיים.

אני רוצה שהשנה הזו תהיה אחרת. שתהיה פתוחה ורחבה עם הרבה אוויר ואהבה. שתהיה מלאה באנשים טובים וקרובים. שנה עם אמונה ותקווה. שנה שבה הדברים יסתדרו בקלות כמו שכבר מזמן לא, שכל מה שכואב יתפוס מקום קטן יותר בגוף, שנה של אפשרות לסלוח, גם לעצמי.

ברוכה הבאה תשע”ו יקרה, נכון שתהיי טובה?

***

שמחה, סיוט, פחדים ואהבה / אשי טאוב


אשי טאובמענין שכאשר אנחנו מדברים על “ראש השנה שלי”… זה מיד זורק אותנו לילדות ולא לראשי השנה מאז נישאתי. מענין.

אז גם אני נזרקתי לראשי השנה כשהייתי ילד ונער.

למדתי בבית ספר דתי של פעם. כלומר, החדירו בנו פחד מוות, ממש כך מפני היושב במרומים. פחד תמידי שרק גובר לקראת חודש החגים. ראש השנה היה חג מעורב עבורי. חג של שמחה כי קנו לי בגדים חדשים, כי אבי עליו השלום היה החזן והתוקע בשופר וזו היתה גאווה גדולה עבורי, לצד חשש כבד מפגיעה בבריאותו בשל המאמץ הלא פשוט שלו.

לא אהבתי ללכת לבית הכנסת והיו לכך סיבות טובות. היינו ממש ילדים ספורים שהגיעו לבית הכנסת ובגילים שונים. בזמנו לא יכולתי לסבול אידיש. אבל ממש לא ושם בבית הכנסת של ניצולי שואה בעיקר, כשאבי מנצח על המלאכה, דיברו בעיקר באידיש. גם לא הבנתי וגם לא אהבתי. אגב, אבי היה החזן היחיד בבית הכנסת שכשחיזן בקול הבס היפה שלו, עשה זאת בעברית ולא “בשפת הקוידש” אותה בקושי הבנתי. אני זוכר גם שלא יכולתי לסבול את העובדה שהנשים ובהן אמי ז”ל,ישבו שם מאחור.כבר אז חשבתי שמדובר בהשפלה.

סיבה נוספת שלא אהבתי ללכת לבית הכנסת היתה הריח. הריח הזה של תערובת של בשמים, זיעה, הבל פה וטליתות שכנראה לא כובסו לאחרונה.

ערב ראש השנה עבר בדרך כלל עם ארוחה נהדרת שאמי הכינה. תמיד היו אורחים וכשכולם נישאו והגיעו הנכדים כולם הגיעו ובאמת היה שמח ונעים. למחרת, בראש השנה עצמו, אני משכים קום וצועד עם אבי, מרחק 2 ק”מ לבית הכנסת. אבי תמיד ראשון. מחכים למנין וקדימה. שחרית, אותה ידעתי בעל פה. מיד אחריה, החלק שמאוד אהבתי וגם חששתי לאבי. הוא קרא בתורה ואחר כך התקיעות בשופר. אני מביט באבי שלבוש ב”קיטל”…מן ג’לבייה לבנה וכבדה. והוא עומד שם על הבמה ותוקע…

תקיעה… שברים… תרועה… ושוב. תקיעה וכו’. ואני מביט בו ומחזיק אצבעות שיצליח לו. שהצליל של השופר יהיה חזק ויציב, שהשברים יהיו 3 תקיעות בדיוק ושהתרועה תהיה לפחות 7 תקיעות מהירות… אבי עשה זאת מצוין והייתי מה זה גאה.

זוכר היטב את ה”יזכור”. על פי מנהג אשכנז, מי שהוריו חיים,יוצא החוצה… תמיד יצאתי כמעט לבדי. זו היתה הפסקה מבורכת מצידי.

ליד בית הכנסת שכן גן הילדים בו התחנכתי מגיל 3 עד גיל 6… בהפסקה הלכתי למתחם הגן הזה. באותו גן שתלנו בט”ו בשבט אקליפטוסים רכים. תמיד עקבתי אחרי העץ שלי והוא צמח ועוד איך. היום הוא עץ גדול מימדים. לכשהסתיימה ההפסקה שבתי לבית הכנסת למוסף. אחחח, הנה הסוף מתקרב.  זהו. הביתה. הנה ההורים צועדים בשדרה היפה. הנה הגיעו, הנה אוכלים.

יש עוד יום לפנינו. רבים לצערי אינם יודעים וחושבים שראש השנה נחגג רק יום אחד. אז לא. יומיים מלאים. ממש אותו הדבר.

בראש השנה אהבתי מאוד את הערב. אוכל מצוין. מלא אנשים.צחוקים, שירים, ילדים מתרוצצים. בוודאי שמתם לב שדילגתי לתקופה אחרת, בה אני נשוי עם ילדים. אמא ואבא היו לסבא וסבתא. הילדים לנכדים. האווירה שונה. תמיד הגענו להורים והייתי מזנב מהאוכל שאמי הכינה והתווספו לה הנשים והגברים במשפחה. בלילה נהגנו לשוב הביתה ואת תקיעת השופר כבר שמענו בכרמיאל, בבית הכנסת של הרב מרגלית. כשאני מביט היום לאחור, אני זוכר את ראש השנה כחג חשוב מאוד שתמיד חשתי כלפיו תחושות מעורבות של יראת קודש לצד תחושות לא טובות כשהריח, אותו ריח מעופש של בית הכנסת איננו מרפה ממני עד היום.

שמח כל כך שזכיתי לחגוג עם הוריי את החג הזה ולהתגאות באבי החזן, התוקע בשופר ולהזכר באוכל של אמי וכמובן שזכיתי לחגוג את החג עם ילדיי ועם נכדי. מאחל לעצמי ולכולם בעצם עוד ראשי שנים רבים, נעימים, שמחים ובריאים.

שנה טובה.

***

לחבק את הרגע / שירלי גורן

שירלי גורןראש השנה בשבילי זה זכרונות, זה ריח של סתיו קרב, של ערבים צוננים ושל כמיהה להתחלה חדשה, מרעננת ומאתגרת. אינני מחוגגות החגים כמיטב המסורת, אינני בקיאה במנהגי חג זה או אחר ואינני מכירה אותם על בורים אלא בבסיסם בלבד אבל מדי שנה ראש השנה הקרב ובא מעורר בי מחשבות על שינוי בתחום זה או אחר בחיי, לחשוב על השנה שחלפה לה, על מה עשיתי נכון וראוי, מעשה כזה שגורם לי לגאווה ועל מה שדורש שיפור, התנצלות וסליחה. ראש השנה הוא סגירת מעגל ופתיחתו של מעגל חדש מבחינתי.

בעשור האחרון חטאתי מספר פעמים בנסיעות אל מעבר לים דווקא בערבו של חג ובחג שלאחריו כדי להשביע את נפשי ההרפתקנית ושוחרת המסעות. כל פעם נהגתי לומר לעצמי ולשנן שהפעם אשאר בחג בארץ. הבטחתי לעצמי שלא אטפס לכבש מטוס זה או אחר ואחזיק את עצמי חזק אל הקרקע פה בארץ הקודש, אחגוג איזה חג או שניים ולאחר מכן אמריא לי לארצות הנכר. אלא שיצר ההרפתקנות שוב ושוב גבר עליי ומצאתי את עצמי בטרמינל רחוק, זר , מסקרן ושאינו קשור כלל וכלל לערבו של חג יהודי. לא היה שם שולחן חג, לא היו שם סועדים, לא היו שם ברכות והבטחות . היתה שם בעיקר תחושת זרות, בליל של שפות זרות ומשונות בעלות צליל שונה, פרצופים מגוונים, צבעים רבים. משפטים מוזרים התגלגלו על שפתות האנשים, היה שם תמהיל של אנשים, של תרבויות ושל מנהגים. היו שם מטוסים שונים של חברות שונות ונופים שלא מזכירים אפילו במעט את ארצינו. נהניתי, לא אגיד שלא אבל הימים והשנים שבאו אחר כך לא הקלו עימי על נסיעותיי אילו ובסופו של דבר הבנתי שהחלטתי האימפולסיבית לטוס אל מעבר לים בערבי חג היתה שגויה ומיותרת ובלתי ניתנת לחזרה ולתיקון. ימים וחגים שחלפו לא ישובו לעולם וגם לא הרכבם האנושי.

אז נכון שראיתי מקומות קסומים ומדהימים ברחבי העולם, נכון שהתרחקתי קצת מהמתח שבין החרדים לחילוניים ובטח ובטח שבערבו של חג. אבל גם נמנעתי מלהצטרף לבתי חב”ד השונים במקומות היפים בהם ביקרתי כדוגמאת קטמנדו בנפאל, בנגקוק בתאילנד וסידני שבאוסטרליה כי הרגשתי שאם כבר באמת לחגוג אז בארץ. חשתי שלהיכנס בסוף לבית חב”ד בניכר זה קצת כמו לירות לעצמי ברגל כי הרי כבר היה עדיף להישאר בארץ.

אבי יהודה גורן נפטר בחורף שנת 2006, כמעט לפני עשור. החג האחרון שחגגתי איתו ביחד גם אם לא לפי מיטב המסורת היהודית אלא במסורת “גורן”, היה פסח 2004.  את 3 ערבי החג שבאו לאחר מכן – ראש השנה 2004 , פסח 2005, ראש השנה 2005 לא חגגתי עימו ולא חלמתי שלא אחגוג איתו יותר. אנו חיים בתחושה לפעמים שלנו זה לא יקרה, אנו נצחיים. אנחנו הרי לא נאבד אף אחד ממשפתחינו ויקירינו הקרובים. זה קורה רק לידינו אבל לא ממש לנו. נסעתי לי לכבוש עוד יעד בארצות הניכר והותרתי את משפחתי הקטנה והמצומצמת מאחור. באותו הרגע זה היה נראה לי הדבר הכי נכון לעשות. “לא נורא, הרי יגיעו עוד חגים ונחגוג אז. עכשיו יותר בוער לי להגיע לחופי אוסטרליה. יש לי חופשה מרוכזת מהעבודה וחשוב לנצלה”….כמה שזה נשמע לי היום ממרחק השנים ובבגרותי נרקסיסטי, אימפולסיבי וחסר חשיבה בעליל. אז נסעתי….אבי לא התלונן חס ושלום ואף ברך אותי על נסיעותיי ועל הרפתקנותי וגמע עימי את המרחקים באמצעות תמונות (טרום עידן הפייסבוק והווטסאפ), אבל לעולם לא באמת אדע מה עבר לו בנבכי נפשו מעבר לדאגה לשלומי. ועברו כמה חודשים ונפרדתי ממנו לשלום עולם….וזהו, זה נגמר ועולם כמנהגו נוהג, ערב פסח 2006 הגיע והוא איננו….ואני בארץ הפעם….

תאמצו אל ליבכם את יקיריכם, אמצו את הרגע, תחגגו בדרככם שלכם ביחד, ככה – פשוט ואמיתי. היעדים מעבר לים יחכו לכם, זה בטוח….המטוסים תמיד ממריאים.

שנה טובה!

***

ראש השנה של חיי / מאיה קצמן

מאיה קצמן 1009בשנה הבאה…

“בשנה הבאה נפרוש כפות ידיים 

מול האור הניגר הלבן 

אנפה לבנה תפרוש באור כנפיים 

והשמש תזרח בתוכן. 

עוד תראה, עוד תראה כמה טוב יהיה

בשנה, בשנה הבאה “ (אהוד מנור)

מידי שנה ושנה תקופת חגי תשרי היא תקופה של מעבר. מעבר בין הקייץ והסתיו, בין החום והיובש, בין תקופת הפריחה לתקופת הקמילה, בין הצחוק והבכי, בין ההתרחבות וההתכנסות, בין שיא המימוש והשחרור. תקופה של שינוי, של חמלה וצלילות, של הבשלה, והתייצבות, של איזון בין היין והיאנג, בין האנרגיה הגברית, פורצת הדרך שבנו, לבין האנרגיה הנשית והמכילה שלנו.

כל שנה אנחנו דוחים הכל עד אחרי החגים. ראש השנה הוא בעבורנו נקודת ציון של סיום שנה, של תחילתה של שנה חדשה, שנה שלא יכולה היתה להגיע לחיינו ללא השנה שזה עתה הסתיימה לה, ללא כל אותן החוויות של הדבש ושל העוקץ, של העליות והירידות, של השפל והגאות.  וכשהשנה הזאת תסתיים לה תבוא עלינו לטובה עוד שנה ועוד שנה… שגם הן תיחגגנה בראשיתה של כל שנה…

לי לקח המון זמן לחגוג את ראש השנה של חיי, לצאת מהקונכייה שלי, לאמר לעולם: תתחילו לחגוג, אני כאן! עד אז לא הייתי כאן, הייתי הבת של…האישה של…האמא של…לא פעם  זה היה מאוד קשה לתמרן בין הבת, האישה, האמא, המורה, האחות, החברה… שאני, וזה התיש.  חולה ומחוסרת כוחות חיכיתי, שהבעל יעזוב, שהילדים יתחילו אט אט לגדול ולהעיז לפרוח, שההורים שלי יזדקנו ואז צרחתי:  ד-ייי! והתחלתי בצעדים קטנטנים לעשות את השינויים בחיי.  השינוי הראשון היה להיפרד לשלום מכל התרופות.  את הצעד הזה לא עשיתי מתוך מודעות והבנה של כמה שהתרופות גם מזיקות לנו, אלא פשוט משום שהגוף שלי היה כל כך מלא בתרופות שהוא נעשה רגיש להרבה מהן. ואז בעוד אני מתחילה את תהליך הניקוי והשחרור הגוף נרתע, פחד. בלוטת התריס שלי החלה להחלש. עייפות אינסופית, מערכת חיסון חלשה שהביאה איתה כל שבוע לנפילה חדשה.  הרופאה רשמה לי את תרופת הקסם , אבל אני שיחקתי איתה, פעם לקחתי ופעם לא. היא אמרה לי: “את לא יכולה כך לשגע את הגוף שלך.  או שאת לוקחת אותה, או שאת לא.” “אה, אם כך – אז אני לא.”

הפסקתי לקחת את התרופה ובמקרה או שלא במקרה, בדיוק באותה התקופה שוב התאהבתי. התחזקתי ובלוטת התריס התאזנה לה, מבלי שהתכוונתי לזה בכלל. זו היתה גם התקופה שבה התחלתי להעיז לאמר את דעתי, לא משנה למי. ובחרתי. בחרתי לחזור קודם כל אל המקום הכי חזק שבי, אל ספסל הלימודים וללמוד קינסיולוגיה חינוכית. כולם אמרו לי: השתגעת?  במצבך הכלכלי, את לא יכולה להרשות לעצמך ללמוד! את יודעת כמה תלמידים יצטרכו להיות לך כדי שהם יממנו את ההוצאה הזאת? נכון, זה היה הדבר הכי לא הגיוני לעשות, אבל הפעם הקשבתי לתחושת הבטן שלי והלכתי איתה עד הסוף.  כשסיימתי ללמוד, רק התחלתי ללמוד.  ללמוד את עצמי.  את העוצמה שבי, את החולשה שבי, את הדרך שלי לנוע בחיים, את איך שאני יכולה לגוון אותם, להעשיר אותם, להעצים אותם ודרכי גם את כל מי שבסביבתי.  ללמוד את עצמי, זה היה קודם כל להתחבר שוב אל השורשים שלי, לאהוב אותם, להוכיר להם תודה, לקבל את עצמי ולעשות, לעשות כל פעם משהו קטן, שיביא איתו עוד שינוי ועוד שינוי ועוד…

ומצאתי לי מנהג משל עצמי: לקראת ראש השנה, אני בונה לי את לוח החזון שלי לשנה הקרובה: דף נייר גדול ולבן שעליו אני מדביקה, תמונות שמביעות את מה שאני רוצה להביא לחיי. פעם הלוח שלי היה מאוד ארצי:  כסף, טיול לחו”ל, מחשב , אפילו נכדה. והם כולם התממשו, ברמה כזאת או אחרת. היום לוח החזון שלי התרחב, או בעצם הצטמצם לתמונה אחת שחוזרת על עצמה: אהבה, לאהוב את המתנות שאני מקבלת, להתרגש ולשמוח, להרגיש כמו מלכה ולאמר תודה.

ראש השנה בשבילי זה התשליך של כל מה שאני כבר לא צריכה, זו היכולת לפתוח את הלב ולסלוח, זו התודה על כל מה שיש לי בדרך הזאת בין האין והיש. זה הציון של הרגע הזה שהתחיל עוד הרבה לפני שנולדתי  וימשיך להדהד גם אחרי שכבר לא אהיה כאן.

לקראת ראש השנה אני רוצה לאחל לכולנו שנה טובה ומתוקה, שנה של בריאת מציאות חדשה, שנה של שלום פנימי ועולמי, שנה של נחת, של יצירה, שנה של אהבה וגשם של חלומות שהולכים ומתממשים לנו ולכל בני ביתנו.

***

א’ תשרי – ארבעה צעדים לאחור / רון שפירא

רון שפירא 645‭ככה כמו הכותרת, מרגישה לי תחילת השנה: אני כופה על עצמי זרות. כמי ששואף להביט לרגע מבחוץ על החיים שלו הכול כך מוכרים על מנת  לקבל פרספקטיבה קצת אחרת. כמו ב-waze המחשב מסלול מחדש, כמו להביט על תמונה שאני מצוי בה, אך יוצא לרגע מן המסגרת שלה ולו לרגע קט בכדי לראות ‘איך יוצא?’. כמו פסל ההולך ארבעה צעדים לאחור על מנת  להתרשם ממרחק על המיזם הכה מושקע שלו שבו הוא שקוע תמיד, שעות, ימים, חודשים – חייו שלו.

מספרים כי לפני שנים, בעל מפעל מכוניות מאוד ידוע רצה להרחיב את תחום עיסוקיו אל מעבר לים. הוא קרא אליו את שני עוזריו הבכירים וביקש מהם לצאת לסיור בסין הגדולה ולדווח לו על סיכויי ההצלחות העסקיות שם. כעבור יומיים נחתו השניים באחד האזורים המבודדים ולאחר שוטטות קצרה כתב כול אחד מהם אימייל לבוס. העובד הראשון כתב בזו הלשון: ‘מנהל יקר, בארץ הזאת בה אני מצוי כעת נעים התושבים בעזרת עגלות, סוסים וחמורים בלבד! אין כאן שמץ של סיכוי להצליח או למכור ולו מכונית אחת. אשמח לשרתך בכל מקום אחר שאדרש, כול טוב’. ואילו העובד השני כתב: ‘מנהל יקר, הארץ כאן שוממת מרכבים. יש כאן הזדמנות עסקית אדירה. ניתן למכור כאן מיליוני מכוניות בשנה. ולא רק, נוכל להרחיב את עסקנו לכדי סלילת כבישים, בתי ספר לנהיגה, מוסכים ומכירת חלקי חילוף בשפע. אשמח להוביל את חטיבת הפיתוח של הארץ הזאת. שיהיה לנו בהצלחה. תודה’.

ככה. ככה אני בוחר בעת הזאת, טרם חגי תשרי, עת הימים הנוראים וזמני הסליחה, להעביר את זמני הפנוי. בחשבון נפש, ביצירתיות, במחשבה על הנקודות חוזקה שלי ושל החיים סביבי. העת הזאת מוקדשת לחשיבה על השנה שבפתח, שנה שהשיפור כבר טמון בה, אני רק צריך למצוא אותו. כמו להיות לרגע לזר. כמו לרחף מעל ולהסתכל על השנה הקודמת, לראות את נקודות החולשה על מנת להפכם למתוקים.

“העבר כבר אין! ההווה כהרף עין. והעתיד עדיין!” רוצה לומר – רק העתיד הוא עדיין חומר הגלם, החמר שטרם יבש כמו הציור הלא גמור שיש בידינו את היכולת לעצבו ולקבוע עדיין כיצד הוא יראה. כמו לייצר כד חמר בעבודת יד, זה יכול להימשך יום אחד או שבוע שלם. אך, האמינו לי – ככול שתעבדו  יותר כך הוא יהיה יפה יותר ומוצלח יותר. גם את הלימונדה – יש שמכינים בשתי דקות ויש שסוחטים אותה דקות ארוכות ומוסיפים לה נענע, קוביות קרח ופלחי לימון טריים. תשקיעו! הכול תלוי בהחלטה הראשונית (המטרה) ובהתחייבות לצעידה בדרך.

מי שנשאר על מישור הנוחות סופו שיסיים את השנה הבאה בנקודת ההתחלה בה הוא מצוי היום. למכור מכוניות בארץ ניכר הוא איננו עניין של מה בכך. יש לנסוע, לשנע, לבנות. אך עזבו, אף אחד לא ביקש מכם למכור אף מכונית בשום ארץ ניכר! קחו רק את עניין המבט מזווית הזרות, קחו ארבעה צעדים לאחור והגיעו למסקנות חיוביות של שיפור ויצירתיות בחייכם. עזבו את מה שעושה לכם רע ואוצו אל הטוב. בחרו בחברים שמעצימים אתכם, שנו את שגרת האימונים, במקום עבודה משעמם הכניסו עניין. הכניסו צבע בכול תחום חיים שנראה לכם אפור משהו. כי החיים שלנו הם יצירה לחה, דינמית, בלתי יבשה ושיש בכוחו של כול אחד מאתנו למשוך במכחול או להכות באזמל עוד ועוד על מנת להשפיע על התוצר הסופי.

שתהיה לכולנו שנה ססגונית, יצירתית ומעניינת. שנת אהבה ואושר, שמחה וסיפוק, בטחון ושלום.

***

כתבה מעניינת:

שתיין צילום אילוסטרציה: Pixabay

קמצן, מתלהב או חבר אמת: איזה סוג של שתיין אתה?

שתפוכמו חבר אמת, אלכוהול תמיד נמצא שם: כשעצוב, כששמח, במסיבה הכי שווה ובאירוע המרגש ביותר. …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *