זהר.נט חדשות כרמיאל
מלחמת רובוטים בבני האדם, השתלטות הטכנולוגיה על חיי הפרט, אובדן המוסר, אסונות הטבע – העתיד שלנו, על פי סדרות הטלוויזיה שלפניכם, יהיה מפחיד, אכזרי, אלים ונטול הומניות. ובכל זאת, אנחנו חייבים לראות אותן, ולא רק כי הן מרתקות ועשויות היטב, אלא כי יש בסדרות האלה אותות אזהרה שאסור לנו להתעלם מהם.
מראה שחורה: הטכנולוגיה משתלטת על חי האדם
כיצד ייראו חיינו במציאות בה "הלייק" ברשתות חברתיות יהפוך לציון האיכות היחיד של האדם? האם בני האנוש יעדיפו את המציאות המדומה לחיים אמתיים, כל עוד היא מספקת את יצריהם? מה יקרה אם העין שלנו תהפוך למעין מצלמה דיגיטלית שמקליטה את כל אירועיי חיינו ומאחסנת אותם במוחנו? מה יעשו הפוליטיקאים בעולם בו האינטרנט ורשתות החברתיות ישמשו כאמצעי סחיטה יעילים במיוחד? כל זה (והרבה – הרבה יותר) – בסדרה "מראה שחורה".
"מראה שחורה" היא ללא ספק יצירת אמנות מרהיבה ואינטליגנטית, פורצת דרך, אפילו מהפכנית. אולם, בניגוד לסדרות מופת אחרות ברמתה, כמו "משחקי הכס" או "שובר שורות" למשל, "מראה שחורה" אינה מיועדת לצפיית בינג' ולא מציעה לצופיה בידור קליל וכייפי. ההפך הוא הנכון: הסדרה הזאת כה מאתגרת, שכדי לצפות בה נדרשת מידה של מאמץ – אינטלקטואלי ורגשי.
"למראה שחורה" יש לא מעט אפיונים בולטים, אחד מהם הוא הקונספט: כל פרק מציג סיפור שונה, מבויים ומופק בסגנון ייחודי. המוטיב שמקשר בין הפרקים הוא העיסוק בעתיד, בו ערכי של החברה האנושית והתנהגות של בני האדם מוכתבים על ידי אמצעים טכנולוגיים.
כל פרק בסדרה מציע לצופים תרחיש עתידני שונה, אך באף אחד מהתרחישים האלה לא תמצאו טיפה של אופטימיות. חלק מהפרקים לוקחים אותנו אל העתיד הרחוק, בו שולטת טכנולוגיה שאינה קיימת במציאות של ימינו. העלילה של פרקים נוספים מתרחשת בעתיד הקרוב ודווקא הפרקים האלה הם החשובים והמשמעותיים ביותר בסדרה.
ווסטוורלד: הניצחון של האינטלגנציה המלאכותית
אם עדיין לא צפיתם בעונה הראשונה של סדרת המופת "ווסטוורלד", כדאי שתעשו זאת כבר עכשיו: שני פרקים של העונה השנייה כבר באוויר והם לא פחות מרהיבים מאלה של העונה הקודמת.
בעולם בו הטכנולוגיה מאפשרת יצירת רובוטים דמויי אדם משוכללים, בעלי אינטליגנציה עילית ויכולת רגשית מפותחת, המושג "אנושי" זקוק להגדרה מחדש. הסדרה הפילוסופית "ווסטוורלד" מעלה שאלות חשובות על משמעות החיים, התודעה, הזיכרון וכל זה – בלי לשעמם לרגע. לפני שאתם מתמכרים לווסטוורלד, עשו "delete" לכל מה שידעתם על סדרות מדע בדיוני ותתכוננו להפתעה.
העלילה של ווסטוורלד בנויה בהשראת הסרט באותו השם אשר יצא למסכים בשנת 1973 . העלילה מתמקדת בפארק הרפתקאות למבוגרים שמעוצב בסגנון המערב הפרוע. "המארחים" – בוקרים, אינדיאנים, חוואים, יצאניות ונערות הכפר, כולם רובוטים אנושיים המתגוררים בפארק, וכל אחד מהם נוצר ותוכנת למטרה אחת בלבד: לאפשר לבני האדם שמתארחים במתחם לממש את הפנטזיות האפלות ביותר.
האורחים רשאים לבצע במארחים את זממם (גם להרוג ולאנוס) ללא סכנת עונש ובלי להרגיש רגשות אשם, הרי הקורבנות שלהם אינם בני האדם (למרות שנראים כמוהם) אלא מכונות משוכללות שנועדו לשרת אותם. ואכן – הזיכרון של המארחים נמחק לאחר "יום עבודה" וכל בוקר מתעוררים לתסריט חדש שהוכן עבורם.
אך כאשר השינוי באלגוריטם התוכנה מבטל את מחיקת הזיכרונות, התודעה של הרובוטים מתעוררת והם הופכים לאויבים המושבעים של המין האנושי. המשחק משתנה והכוחות אינם שווים: מול בני אנוש ניצבים מכונות הרג המשוכללות, המבקשות לנקום באלה ששלטו והתעללו בהם.
הסיפור של הסדרה (עדיין) אינו רלוונטי לזמננו – המדע המודרני אינו מסוגל לייצר בינה מלאכותית בעלת יכולת להרגיש. יחד עם זאת, לא מדובר בפנטזיה "נטו": טכנולוגיה מסוג זה נמצאת בפיתוח ועושה רושם שלא רחוק היום בו נפגוש את הרובוט "המרגיש " הראשון. האם האנושות תצליח לשמור על השליטה הבלעדית בעולם בו מכונות משוכללות יהיו מסוגלות לחוש כאב, אהבה, כעס, עלבון? האם לא ניכנע בבו הזמן לכוחו של המוח הממוחשב, היעיל והחזק הרבה יותר מזה של אדם בשר ודם?
סיפורה של שפחה: האנושות חוזרת לתקופות אפלות
בסדרה הזאת העולם שייך לאליטה הצבאית שמשתמשת בערכי הדת כבסיס לשלטונה ומקיימת סדר חברתי מעוות, הבנוי על דיכוי, היררכיה של מעמדות ואלימות. האם התרחיש הזה מופרך? ובכן, התהליכים החברתיים אשר להם אנו עדים במציאות של ימנו, כבר הוכיחו לנו כמה קל לשנות את מערכת הערכים של חברות אנושיות.
מסתבר כי ערכי הדמוקרטיה, ההומניות והחופש אינם מושרשים מספיק עמוק בתודעה החברתית כדי לעמוד איתן מול כוח טוטליטרי, שטיפת מוח ומניפולציות מתוחכמות המפעילות אינסטינקטים של פחד וסכנה. לכן חשוב מאוד לצפות בסיפורה של שפחה. חשוב אף יותר לשים לב לדמיון בין התהליכים שמתוארים בה ובין אלה שמתרחשים בעולם האמתי.
העלילה של הסדרה המופתית "סיפורה של שפחה", המבוססת על רב מכר מאת מרגרט אטווד, מתרחשת בעתיד הדיסטופי, בו, לאחר המהפך הצבאי בשטחו של ארצות הברית, מוקמת רפובליקה דיקטטורית, המושתת על שלטון צבאי וערכים דתיים פונדמנטליסטיים.
החברה האנושית נמצאת בשיאו של האסון הדמוגרפי: עקב בעיות זיהום והתפשטות המחלות המין, נשים רבות סובלות מעקרות. מצבן טוב בהרבה מנשים פוריות, אשר הופכות בעל כורחן לשפחות מין שתפקידן היחיד הוא ללדת ילדים לאדוניהן. תהליך אובדן העצמאות מתחולל בהדרגה: תחילה נמנע מנשים חופש כלכלי, בהמשך נאסר עליהן לעבוד ונחסמה מהן גישה למידע. הפגנות הנגד דוכאו באכזריות ואלה ששרדו, נכנעו למשטר הפשיסטי ולמדו להאמין שהן מקריבות את עצמן למען מטרה נעלה.
"סיפורה של שפחה" אינה סדרה לבעלי לב חלש. הפרקים מלאים בתיאורים גרפיים של אלימות מינית, פיזית ופסיכולוגית, העלולים לגרום לכל אחד ואחת מאיתנו להצטמרר. ובכל זאת, קשה מאוד לא להתמכר אליה: העלילה היפיפייה והאינטליגנטית, הבימוי המבריק, המשחק המחונן והעומקים הפסיכולוגיים והפילוסופיים מעניקים לה איכות נדירה.
