אולג שייחט נרצח בפיגוע יולי 2003

רוע חסר תכלית

שתפו

ב-21 ביולי 2003 חטפו שני צעירים ערבים ישראלים שהיו חברים בתא טרור את החייל רב"ט אולג שייחט ורצחו אותו. עו״ד רונן לפיד מכרמיאל (סגן אלוף במיל׳) שהיה אז מפקדו האישי של שייחט ז״ל, חיכה שנים רבות, עד היום, כדי לחשוף לראשונה את הסיפור הטראומטי מנקודת מבטו. סיפור על אובדן ועל רשע אכזרי וחסר הבחנה

מאת עו״ד (סא״ל במיל׳) רונן לפיד

הסיפור על אולג שייחט בתוספת ראשי התבות ז"ל, הוא מבחינתי "הסיפור שלא נגמר", סוג של אובדן חסר תכלית, אובדן של כאב רב על אדם בעל עוצמה פנימית, כישרון מדהים, יכולות פנומנאלית. כל הטוב הזה אבד בגלל רוע שאין שני לו בעולם. רוע חסר תכלית, חסר הבחנה, אכזרי וללא טיפת אנושיות.

הכול מתחיל רחוק מכאן, ברוסיה. 2 הורים, 2 אחים, עליה של האח הגדול, הצטרפות המשפחה, בגרות של מהגרים, יהודים, בני אדם שרצו טוב יותר לבניהם ולעתידם ולבנות את עצמם ואת גורלם בישראל. קשיי שפה, עבודה, מגורים והתאקלמות ואז התגייסות לצה"ל, ילד פלא, בגרות ממוצע 100, פסיכומטרי מטורף, ילד צמר גפן.

מחנה ארמון צפת, מש"ק מחשב, מוכשר מאוד, אמין, יצירתי, אהוב מאוד על חבריו, לומד לבד גיטרה, קרב מגע, כושר מטורף ובעיקר חברים. אולג עבר הכשרה אצל מש"ק מחשב שהיה פקודי בטרם הגעתי לפיקוד צפון, צביקה גלברד ז"ל, כן עוד ז"ל אחד. מי היה מאמין… צביקה נרצח בפיגוע אחר, גם בקיץ. זה היה במגידו 6-7 חודשים לאחר שאולג עשה אצלו את ההתמחות, ההכשרה והלמידה – זה לא היה קל. הפיגוע, הלוויות והקשר הטראגי שביניהם התחוור רק בהמשך. בודדים מכירים את צירוף המקרים הטראגי. וכעת גם אתם מכירים אותו.

עו״ד (סא״ל במיל׳) רונן לפיד
עו״ד (סא״ל במיל׳) רונן לפיד

מעשן ובוכה

אהבתי את אולג מאוד, אף אם כי לא הכרתיו אז כפי שהכרתי בהמשך. חייל נאמן, חדור רצון להצליח ולעזור בכול דבר. לתת פתרונות, רגיש, כשאני נלחץ הוא נלחץ איתי. טיילנו הרבה ביחד, עבדנו כמו משוגעים, היה קשה.

התקופה – חומת מגן, בארץ אוטובוסים מתפוצצים, הרוגים, רחובות של פחד.

גם אנחנו סבלנו פיגוע שכזה בקו 361 האיטי שדרכו לצפת. עוד קיץ חם, בהתחלה לא הבנתי מה קרה אבל גיל גוזלן נהגי היקר וחברו של אולג, נכנס אלי בבהלה דקות אחדות לאחר שהגענו למשרדי ואמר: ״הרבנות קפצו, נראה כי היה פיגוע במירון, ממש דקות לפני שעברנו שם״. ככה מצאתי את עצמי מחפש ברחבי הפיקוד מה לעשות ומיד התעשתתי וקפצתי עם רב סרן אחר, קולגה, לבית החולים בצפת כי הבנתי ששם בזיהוי כנראה אוכל לסייע. מראות זוועתיים, מי בכלל לעזאזל חשב שככה זה נראה, נשמע, מריח.

פתאום, חיילים שלך, כן פקודים ישירים, שרופים, מפוייחים, ערומים ומלאי דם, חלקם בוכים, חלקם לא יבכו עוד לעולם. הריח ישאר איתי תמיד.

בצהריים אני קורס, לוקח קופסאת מלבורו אדום ולראשונה מזה שנתיים מתחיל בסיגריה אחת, מסיים קופסא ובוכה.

קשה להאמין, חדר הניתוח הקטנטן, חדר המיון, המסדרונות עמוסים בפצועים שמגיעים באמבולנסים רעשניים והמולה מחרידה. פצועים מוטסים ולפתע חיילת קוראת לי, מסתבר שאני מכיר את כולם כמעט, הם חיילים ששיבצנו לשירות בפיקוד. היא מוסרת לי מידע על חיילת אחרת, עוד פקודה שלי ששוכבת והינה במצב של "הלם", מעט פצועה אבל בעיקר בנפש. ועוד מידע על אחרת שאהבתי ואני מאתר אותה עזובה במסדרון, ערומה עם רסיס בראש וללא הכרה – משכתי לשם צוות רפואי, הלחצתי אותם להטיס אותה לרמב"ם. האם ניצלה בזכותי? קטונתי, העסק גדול גם עלי כנראה. הקרפ"אים הבכירים מסביב מנהלים את הפינוי, מהלכים בין הפצועים כמו אלוהים, מחליטים מי דחוף, מי יוטס ועוד כאלו. אני מרגיש קטן אבל לא מוותר להם. אותה חייבים להטיס אבל מה עם אחרים?

המחלקה במשבר, כולם בוכים וצריך להמשיך. אולג עוזר לכולם.

 

לאן נעלם אולג

לא הרבה זמן, רק כשנה בין אירוע לאירוע ואז… ורד רעייתי היקרה בשמירת הריון, חודש יולי, חם מאוד. יום ראשון 16:00 ואני תכננתי להישאר לעבוד עד מאוחר ולהספיק כמה שיותר אבל העוברית החליטה להשתעשע וורד קוראת לי להביא אותה לבית החולים בחיפה. ילדה שלישית אבל עדיין מתרגש וכנראה נלחץ. אולג נלחץ איתי, מנסה לסנכרן לי את הלפטופ אבל זה לוקח זמן ואני צועק אליו ״היי… תיכנס לקרביים שלו בין המיקרו פרוססורים ותדאג כבר שיעשה את מה שצריך״. אני מתדרך את אולג מה אני צריך והוא כרגיל מרגיע אותי. אני מאוד סומך עליו, הוא ישר, אמין, מקצועי וחבר.

בית חולים, שמירת הריון, יום שני, אני מנחה את אולג לצאת הביתה, הוא מתווכח: ״אני תמיד יוצא ביום שלישי״ (יש לו הקלת ת"ש אבל התנדב להיות איתי ובפיקוד כי הוא אוהב את השירות והחברים). אני מודיע לו שאני רוצה שיצא מוקדם לביתו כעת, שלא ימתין מאוחר מדי. לאחר נסיונותיו הכושלים לשכנע אותי לוותר הוא אומר ״אוקיי״.

אולג שייחט בבסיס. צילום ארכיון: אלבום פרטי
אולג שייחט בבסיס. צילום ארכיון: אלבום פרטי

עוד שיחה, למה לא יצאת? ״כן אני יוצא, רק עוד דבר אחד, ביקשו ממני לתת איזה שירות לאוגדה 319, כרמית מפקדתו של צביקה ז"ל ביקשה איזה דו"ח״.

ב-17:30 אני מנסה להשיג את אולג, לוודא שיצא, שיש לו את כל מה שצריך לכנס הצפוי בבית החייל, אבל אולג לא עונה, אני מוודא במשרד שיצא, נענה בחיוב ומתפנה לעיסוקי – בית, ילדות, בית חולים ליולדות.

בבוקר, 8:00. טלפון ממשה בחר שהיה אמור לפגוש את אולג בכנס בבית החייל. איפה אולג? שנינו מנסים להשיגו ומתייאשים, אני מודאג, אולג לא אחד שתוקע ״ברז״, בטח קרה משהו אבל משה מודיע שהוא מסתדר ואני מתפנה לחשוב עד ש…
בכניסה לבית החולים אני מקבל טלפון מקצינה באג"מ פיקוד, משהו בתיאום אש. תאמינו או לא, רק סג"מית. עד היום אני נפעם על תפקודה המרשים והנכונות שלה הרבה מעבר לתפקידה.

״יש לך חייל בשם אולג?״ כן. ״אחיו מחפש אותו, לא ידע לאן לפנות, איכשהו השיג טלפון שלי והתקשר אמר שהוא ואמא מודאגים כי אולג היה בדרכו הביתה אמש ולא הגיע, שוחחו איתו סביב 16:30 בפעם האחרונה ומאז גם לא זמין״. רגע, אני מתעשת, את בטוחה… מה זה הסרט הזה? איך יכול להיות? החיילת ממשיכה: ״האח פנה כבר למשטרה, הוא לא יודע מה לעשות. הם כמובן לא מתייחסים ברצינות והוא לבד, מחפש מי זה רונן לפיד המפקד של אחיו ואין לו טלפון שלו, אולי זה אתה״

אמרתי לקצינה שאני עכשיו ממש מודאג, סליחה. אני חושב שאמרתי שאני מפוחד עד מאוד ואני בבית חולים. הרגיעה אותי ואמרה שאם כך היא תדווח למצ"ח ותודיע על היעלמות חייל. אני מודה לה ומבקש שתעשה ככל יכולתה. כנראה גם מסיר מעט אחריות ואולי מרגיש שמאחורי הטלפון יש דמות כריזמתית, רצינית שיודעת לנווט את הספינה בכל אירוע.
לא יודע מה חשבתי אבל באותו זמן, המחשב התקלקל, הבטריה בנייד נגמרת, הרכב העלה עשן! נשמע בדיוני אבל תשאלו את גיל, הנהג והמשענת שלי בימים הקרובים.

 

שר הביטחון על הקו

אני עולה לורד, מספר לה את חששותי, לא מפוקס לחלוטין וככל שהזמן עובר מודאג יותר. מהבלבול אני לא מודיע אפילו למפקדי על האירוע ואז טלפון מקצין שלישות, פיקודי ירון בארי – ״רונן זה רציני?״ ירון זה הכי רציני שיש, הוא לא היה נעלם לי, זה אולג שלי, הוא לא היה עושה דבר שיפגע בי, קרה לו משהו וזה בטוח.

״תודה״ הוא אומר ומעדכן אותי שכבר הכריזו על אולג כנעדר מקומי. ירון כריזמטי מתמיד, חותך בדיבור, איש חכם וגם חריף. קצין שגורם לך לחשוב קטן רק בגלל החריפות שלו והחדות. הוא בהחלט אמיץ, יודע לטפל בכל מצב והגון אבל מלחיץ מאוד להיות בקרבתו בגלל תכונותיו ואישיותו והכריזמה הנשפכת שלו.

אני חושב לאן אני רץ, מה לעשות ומבין שאני חייב להגיע לבית משפחתו ושל אולג בנצרת עילית. ראשית צריך לגרור רכב, שנית לקבל רכב שכור שאוכל להתנועע ואז… טוב ורד תסתדר, שההורים שלה יגיעו לעזור.

אני מקבל עוד טלפון. ״שלום, אתה לא מכיר אותי, שמי שמעון גפסו, אני בעלה של המורה של אולג, לפני כמה ימים הוא היה בבר מצווה של הבן שלנו, זה היה ביום ההולדת שלו״. כן אני אומר, והוא ישר מקדים ואומר ״אני יודע שאסור לך לדבר איתי אבל זה נכון, אני מאוד מקושר, אני פעיל בליכוד וחבר של שר הביטחון. אני יכול לעזור אבל אני לא רוצה להקפיץ מערכת, לכן אמור לי, כי רעייתי (המורה) אומרת שאין מצב שאולג יעלם סתם כך, האם יכול להיות שמצא בחורה והבריז לאילת? האם יכול להיות שסתם דופק נפקדות, האם אתה בוטח בו?״

אני מעט מבוהל אבל זוכר שאולג יצא למסיבה הזו. איך השגת את הטלפון שלי? אני שואל. ״יש לי קשרים״. טוב, אני אומר. תראה, אני לא מכיר אותך אבל אני הרבה יותר ממודאג. אם יש באפשרותך לסייע אני אהיה אסיר תודה. אני בטוח שמשהו לא טוב קורה כאן.

״תודה״, הוא מנתק ואני מעורער. עברו 15 דקות, צלצול. קול סמכותי על הקו, ״אני מעביר לך את מר מופז, שר הביטחון״. ״שלום רונן, זה רציני?״ אני לא זוכר מה עניתי. זה היה מדהים ואולי גם חששתי. התחילו חששות… אולי אני טועה והוא באילת, צוחק עלינו?

 

אין יד מכוונת

השעה 15:00, אולג כבר הוכרז כנעדר ארצי! אולי יצאו משלחות חיפוש? אולי רמז? אני מגיע עם גיל ושנינו כבר שחוטים מעיפות לאיזור נצרת עלית, פעם ראשונה שלי שם – אבל מאז אני מכיר היטב את העיר ואנשיה.

ממתין להכוון איך להגיע, בתקופה הזו טרם המציאו את ה-GPS, ואז הקצינה שנשלחה מהפיקוד מסבירה לי איך להגיע לבית המשפחה. אני מגיע, אמא של אולג מקבלת אותי כאילו הייתי מושיע, סוף סוף רונן שאולג אוהב, אני בטח יכול לעזור…

אולג שייחט וחבר בבסיס. צילום ארכיון: אלבום פרטי
אולג שייחט וחבר בבסיס. צילום ארכיון: אלבום פרטי

בית של עולים, צנוע, חום יולי, אין אפילו מאוורר, הם צופים בחדשות. האמא והאח ספונים מול הטלויזיה, מתי יודיעו? מתי יתחילו לחפש אחריו? הוא חייל, זה הצבא של ישראל, צבא חזק יודע הכל, זה שניצח בכל המלחמות. למה לא מודיעים?
אחיו אדם, מעדכן אותי בכל מה שעבר ביומיים האחרונים המטורפים האלו. אנחנו קופצים יחדיו לחפ"ק, משהו קטנטן באיזו תחנת שיטור מקומית בשכונה, 2-3 שוטרים, חוקר מ"צ. הם בקושי מכניסים אותנו, את אדם הם מוציאים החוצה. מה קורה אני שואל? ״כלום״ עונה החוקר, ״אנו לא מעלים כלום, הנייד של אולג דומם והאות האחרון נקלט בריינה, צומת בית רימון אמש סמוך ל-17:52. אנו עוברים על שיחות שהיו לו, אבל אין אות מהנייד שלו״. בפעם הראשונה חוקרים גם אותי. הם לא רגועים ואני לא רגוע גם כן וחש כי אין יד מכוונת ואין שליטה.

מזל שיש את שמעון גפסו, לימים ראש העיר של נצרת עילית, אבל אז רק בעלה של שמחה המורה. הוא מגיע עם רכב מפוצץ אוכל, חמגשיות, בקבוקי שתיה ובכלל כל הזמן מסתובב סביבנו כמו מלאך.

לילה, אני מגיע שעתיים אחרי חצות לכרמיאל, לא מאמין שכל זה עבר עלי ביום אחד. בבוקר קם מוקדם, שולח בנות לגן, לבית הספר, קופץ לבית חולים, ומיד לבית המשפחה. לבד אני שם. מרגיש הכי בודד בעולם, מנסה להרגיע את האם החולה, את הסבתא הזקנה ונעזר באדם, בחור חזק וענייני ואז דפיקה על דלת. האיש מציג עצמו כעיתונאי ששמע כבר ורוצה תגובה.
אולגה, האמא לא מוכנה, אני משכנע אותה שזה חשוב. אני מסרב להאמין, האם אין באכ"א מישהו אחר שיודע, שמבין שיכול לעזור? אדם בוחר תמונה. למטה ליד האופנוע של העיתונאי הזריז אני משוחח איתו, הוא הראשון. אני מבין שיגיעו עוד רבים אחרים, אין לי מושג בגרוש מה אני עושה אבל אומר לאדם איך לעמוד מול מצלמה, מה לומר וכו'. כמה דקות ועוד ניידות צילום, חפ"קים של צלמים, עיתונאים מכול הרשתות. ואני לבד.

 

אולג ידע מה לעשות

היום כבר יום רביעי, אני עושה חשבון. חלפו 3 ימים, מה עובר על אולג? איך העולם משתגע? איפה הייתי שלשום ואיפה היום? הודעה בטלויזיה ושוב, האם מתמוטטת, רופא מהעיריה מגיע עם עובדות סוציאליות, איפה לעזאזל הצבא? מעת לעת אני מקבל טלפון מירון הקשל"פ וכל כך שמח לשמוע אותו כי אני יודע איך הוא מטפל ומתפקד בחירום.

הרבה עיתונאים, ראש העיר המיתולוגי מנחם אריאב מגיע, בערב יגיע שר הביטחון, עוד ועוד מתחילים לזרום עם התקשורת. תושבי העיר, השכונה, עולים חדשים, פוליטיקאים…

למחרת בבוקר, אני כבר לא זוכר כלום, זה יום חמישי, הזמן רץ. אבנר הגיע סוף סוף, רס"ן במילואים, איש מבוגר, בוגר, רגוע, מרגיע, בעל סמכויות שלא הכרתי. יש לו תקציב, לבית המשפחה מגיעים מאווררים, מגיעים כיסאות, יש איפה לשבת. אבל הבית הקטן מפוצץ אנשים, אולגה מעולפת עם סמי הרגעה בחדר.

אבנר לוקח אחריות, איפה הוא היה בשלושת הימים המטורפים האלו, למה לא הובא לכאן קודם? הוא לא פסיכולוג, הוא רק איש מדהים, שף, עושה סדנאות טיפול דרך האוכל. אבל האיש פשוט האדם הנכון במקום הנכון. סוף סוף אני לא לבד.
העולם שלי התבלבל לגמרי, הקצב כבר אחר, אני לא שולט בו, לעיתים אני מגיע לבית החולים, לעיתים למשפחה, פעמים אחרות אני מגיע לפיקוד או לחפ"ק.

אני נחקר, שתי וערב ע"י מ"צ, שב"כ, משטרה. איתרו קצינה שנסעה איתו בטרמפ, האחת מצפת לצומת גולני והשנייה מגולני לבית רימון. חקירה זה דבר מבהיל, גם כשלא עשית כלום אתה מרגיש שרצחת את ארלוזורוב. כן, הם מנסים לעודד אותך, אבל אתה חש אשם. אני אשם כי הנחיתי את אולג לצאת ביום שהוא לא רצה לצאת. הוא יצא עם הנשק שלי, הבאתי לו אותו כי זה היה נשק קצר, ידעתי שהוא נוסע בטרמפים. פעם אחת הוא הסביר לי שבטרמפים זה שעה ורבע, באוטובוס זה 3 שעות לפחות, לעיתים יותר. מעבר לכך בתדריך נסיעה בטרמפים שהיה מותר באותה עת, הוא דקלם וידע לזרוק חפצים, להיאבק מההתחלה ובכל מחיר, הוא נשא נשק קצר וידע להשתמש בו, הוא נשא גם סכין, ידע קרב מגע. לא חששתי לאולג. בחקירות הסתבר שמצאו גם כומתה שכנראה זרק החוצה, מצאו עוד פרטים, כנראה שעשה את מה שידע.

 

פעם לא ירדו לי דמעות

החיילים שלי, גם אחרים ממדורים אחרים שהיו חבריו, כן כולם היו חבריו, הלכו ובאו בחקירות, היו צריכים לזהות פרטים, כומתות וכו'. איגור, סלאבה ובכלל כולם עם דמעות בעניים מחקירות שתי וערב. אני מנסה לעודד, להרגיע. אחרי חקירה צריך פסיכולוג כי אתה חש אשם. לא חשוב מה, אתה חש אשם, נקודה.

עברו כ-8-9 ימים שבהם אולג נעדר, משלחות התארגנו וחיפשו. מתנדבים ובהם גם אני, נסענו לארגן את הקבוצה של החיילים בפיקוד, אבל בעוד אנחנו עולים על האוטובוס קיבלנו לפתע הודעה לחזור. מצאו את אולג.

הוא לא בחיים, מצאו גופה קבורה וירויה.

אני נוסע לכפר כנא. קשה לראות את התושבים, חנויות פתוחות, שווארמה. משהו לא טוב באויר.

אני מגיע למקום. יש הרבה נוכחים, נכנס לזירה ברגל, רוצה להגיע לגופה ואז תופסים אותי, אני ממתין כמו הרבה אחרים מתחת לעץ זית. היה זה גשש בדואי שהצטרף ביוזמתו לחיפושים, ראה תלולית חדשה באיזה מטע זיתים, זיהה עקבות רכב, חפר ומצא. אחרת לא היו מוצאים לעולם – יד המקרה.

כולם בוכיים. זיהוי, הפתולוג הידוע פרופסור רייס מגיע. זהו, נגמר. המשפחה מפורקת. יש גם אבא, ברוסיה היה מהנדס אוניות, בנה צי של ברית המועצות, בארץ הוא לא מצא את עצמו. קצת מנותק, אבל מבין את אסונו.

הלוויה, אני רושם הספד, יש נוהל צבאי הייתם מאמינים? אפילו המלצה מה לכתוב, קשה אבל אני כותב. החיילים מארגנים תמונות של אולג, בבית אין הרבה תמונות, לא בית עשיר. כולם מכינים מכתבים, תמונות, מצלמים ומשפכלים בהוצל"א במודיעין בזכותו של יהודה אלגריסי ז"ל מפקד ההוצל"א היקר.

שוב אני מתקשה ויורדות דמעות. פעם לא ירדו לי בכלל דמעות. כיום אני רק צריך לחשוב על המקרה הזה או להתקרב לתאריך 4 ביולי, יום הולדתו של אולג, לסוף יולי מועד האזכרה, ליום הזיכרון לחללי צה״ל וכבר אני חרד, בוכה וחסר שקט.

הלוויה, בית העלמין מלא אנשים, אולג מורד לקבר ואיתו נקברת הגיטרה. דברים לזכרו מפי מפקדו… אני. קורא מהנייר, מתקשה ומביט לשמיים, לאופק הרחוק, כדי להיות חזק. ציפור עפה באופק ואני חושב על הרוע הקיים בעולם אבל קורא את מה שכתבתי מעמקי ליבי ובנסיון להתחקות אחר הפקודה הכתובה. בפנים אני כועס. אני רותח על צה"ל. על הזמן שלקח להתעשת. יותר מכל אני נעלב בשם החברים, החיילים ועם ישראל כולו כאשר רע"ן נפגעים באכ"א, איש צדקן, החליט שלאולג לא מגיעה דרגת "סמל" שכן הוא נסע בטרמפים. לכן לא מגיע לו כבוד שכזה. אני רוצה לתת לאולג את הדרגה שלי, רבאק, מה קרה? למה לא מגיע לו? המשפחה לא מכירה ולא יודעת, אבל כולם שואלים אותי ואני חש כל כך אשם, כי ידעתי שנסע בטרמפים. שיאשימו אותי, לא אותו, הוא לא יכול להתגונן. אבל ירון מרגיע, הוא אומר שיטפל בזה ואני בטוח שגם יצליח, כי ירון מתכוון למה שהוא אומר וכשהוא רוצה משהו ומאמין בצדקתו, גם אם זה רק העלאה בדרגות, הוא ידאג לכך.

אני נעלב, פגוע, חש אשמתי וקורא מהדף, מטח יריות. זהו נגמר.

ביקור של בני גנץ אלוף הפיקוד, כעת אתה צריך להיות חזק, הוא אומר. אני מבין שחזק בשביל החיילים, בשביל כולם. אבל אני כבר לא אהיה באמת חזק יותר.

כולם מבקרים בשבעה. הנשיא, ראש הממשלה, הרמטכ"ל, שרים, רבנים, לכולם נגע האירוע. הסיפור שכולנו סיפרנו על החייל והחבר אולג שייחט נגע בכולם.

 

שיעור לחיים

ורד כבר 5 ימים בחדר לידה כבר עם צירים וזירוזים, אני בקושי מגיע לבית החולים, הבנות נטושות כבר ימים רבים בבית והנה היא גם נולדה, בשעה טובה. נריה. תינוקת עקשנית, סרבה לצאת לעולם רע כל כך.

6 באוגוסט, 3 ימים לפני יום ההולדת שלי, קיבלתי מתנה שלקח לי שנה לשמוע אותה ולהרים אותה בידיים. האבל היה עמוק והתערבב עם השמחה, אבל לי היה ממש קשה. כן ככה אני, יודע בדיוק מתי האירוע קרה, 15 שנים חלפו ואצלי הכול טרי.
מאותו מקרה, כשחייל שלי נתפס בטרמפים, תמיד הייתי מחמיר איתו. זה היה מזעזע את עולמי.

מה קרה לנו מאז? ראשית פרופורציות, ביום אחד עולמך משתנה. כל החברים בוגרי תואר ראשון ושני, אנשים מצליחים, קריירות ומשפחות ואילו אתה אולג, בזכותך אנו נפגשים, עושים מילואים יחדיו ושומרים על קשר עם אולגה ואדם. כן, "סמל" אולג שייחט, אני בהחלט סקרן לדעת ונותן לדמיוני להפליג ולראות מה היה יוצא ממך. לאן איש מקסים שכמוך היה מתקדם. צייר, אומן, איש מחשבים, מדען, יכולת להיות הכול. בשבילי אתה תהיה צעיר לנצח. לימדת אותי שיעור חשוב בחיים – לאהוב את הזולת, להכיר את הטוב שבכל אחד ולחיות את היום כאילו אין מחר. פרופורציות…

 

טרמפ המוות

מה קרה באותו יום ארור, בפיגוע שבו מצא החייל אולג שייחט את מותו?

ב-21.7.2003 יצא אולג שייחט מבסיסו בפיקוד צפון שבצפת. מכיוון ששכח את תעודת החוגר שלו בבסיס, עלה על אוטובוס לכיוון טבריה וירד בצומת עמיעד על מנת לקצר זמנים ולהגיע הביתה בטרמפים. אחרי טרמפ שהביא אותו וחיילת נוספת לצומת בית רימון, המתין אולג לטרמפ נוסף אשר יקח אותו לביתו שבנצרת עלית.

הרוצחים, אשר הגיעו מכיוון צומת גולני, הבחינו באולג עומד בצומת עם נשקו ועצרו על ידו. הם עצרו לידו. אחרי שיחה קצרה, עלה אולג לרכבם וישב ליד הנהג. כעבור מספר דקות של נסיעה בכביש הראשי החוצה את הישוב כפר כנא, ועל פי תכנון מוקדם, ביצע הנהג פניה חדה לציר עפר היוצא מהכביש הראשי לכיוון דרום מערב (בכיוון משהד).

הנוסע שישב בספסל האחורי, חנק את אולג באמצעות כבל של אופניים ולא חדל עד שאולג הפסיק להתנגד. הם לקחו את הנשק מידיו, העבירו אותו לתא המטען והמשיכו בנסיעה לתוך מטע הזיתים. שני הרוצחים עצרו שם, העבירו את אולג ז"ל לתא המטען של הרכב, והמשיכו בנסיעה בין המטעים עד שעצרו ליד עץ חרוב. בנקודה זו הוציאו את אולג מתא המטען והניחו אותו על האדמה. הרוצח הוציא את הנשק מהרכב וירה ירייה אחת בראשו של אולג, כדי לוודא ״הריגה״.

לאחר הרצח, קברו הרוצחים את גופתו של אולג ושרפו את בגדיו וחפציו האישיים בקרבת מקום.

שלושה ערבים ישראלים נתפסו, הודו במעשה ואף ״שיחזרו״ את הרצח. הם ישבו במשך 10 חודשים בכלא, אבל שוחררו לאחר שחזרו בהם מהודאתם ולאחר שהתגלו ראיות חדשות. באפריל 2004, אירעה תקרית ירי בין כוח מג״ב לשני ערבים ישראלים בצומת בית רימון, בה נהרג מוחמד חטיב. שותפו לירי, עלאא מוסא, נפצע ברגלו ונעצר. הנשק שבו ירו השניים היה שייך לאולג שייחט ז"ל, ומציאתו הביאה למפנה בחקירת הרצח.

 

לכתבות נוספות בנושא חברה וקהילה כנסו לקישור הזה

כתבה מעניינת:

קבר רבי ישמעאל כהן גדול בסג׳ור. צילום אריאל פלמון (ויקיפדיה)

הילולת רבי ישמעאל כהן גדול: המשטרה תחסום הכניסה לאתר הקבר

שתפוההילולה הגדולה שבה משתתפים מדי שנה כרמיאלים רבים, לא תתקיים הפעם באתר הקבר – בהנחיית …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.