פרשת תזריע מצורע: שבעים שנה למדינת ישראל

א. זה לא רק יומולדת

שבעים שנה למדינת ישראל, כשחושבים עלזה, אנחנו מדינה בוגרת, חזקה ובטוחה בדרכה, ולא תמיד היינו ככה. השבו ציננו את יום השואה, בה נטבחו מיליוני ישראל בגטאות אירופה בלי שהיה מי שיילחם עבורם. עברו שבעים שנה שבמהלכם הפכנו למדינה, עם צבא חזק ומרתיע, שלא רק מגן על ארצו בתוך תחומה, הוא אף יוצא ומסוגל להגן על ארצו מחוץ לתחומה, ולהתעמת עם צבאות ועמים רבים. אם נשכיל לחשוב מאין באנו, ובאיזה קצב מהיר הפכנו מחלשים לחזקים, ממפוזרים למקובצים, עם דגל וסמל, עם מערכות חינוך ורווחה, עם משטרה וצבא, מכאן באה ההודאה העמוקה לרבון עולם, על הטוב שגמלנו. אדם יוצא מתאונת דרכים קלה שלא סיכנה את חייו, "רק" פצעה אותו, יוצא מניתוח ברגל, ומטיסה במטוס ומברך הגומל ומודה שיצא בשלום. על אחת כמה וכמה עם שלם שיצא מאפר הגטו, מגלות ממושכת, מהיותו פליט וזר, למעצמה מכובדת בכל העולם, בוודאי ובוודאי שחייב לקום ולהודות להקב"ה בהלל ובהודאה על הנס שגמלנו. זו לא מידת חסידות להודות כשנעשה לך נס שכזה, זו חובה פשוטה ומוסרית, זו נקודה בסיסית ופשוטה אצל כל אדם באשר הוא. ואנו שמחים על הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו, בדורנו, להודות להקב"ה על הגאולה שאנחנו זוכים להיות חלק מהתגלותה.

ב. גאולה צריכה תבונה

מזמור ק"ז בתהילים אותו אנו אומרים  בפתיחת תפילת יום העצמאות מסתיים במילים: "מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי ה'" .  דויד המלך מלמד אותנו שחסדי ה' ונפלאותיו צריכים לימוד והתבוננות. יש צורך בחכמה ותבונה כדי להתבונן בחסדי ה', לא תמיד הם מובנים לנו ממבט ראשון, ולא תמיד קל להבין את סדר המהלך האלוקי, אבל החכם שומר ומתבונן, וכלשון המצודת דויד בפירושו הנפלא  על הפסוק שם: "מי אשר נשאו ליבו בחכמה וישמור  בליבו אלו הדברים, יהיו מתבוננים אליו חסדי ה', רצוני לומר, בשים אלה הדברים על הלב, יהיו נגלים אליו חסדי ה' ויבין אותם". אם יעסוק אדם בעומק הבנתו להתבונן בסדר המהלך האלוקי, אם  דעתו ורצונו יהיו נתונים ללמוד את הופעת דרך ה' בעולם, אז יהיו הם ניבטים אליו, כלומר יזכה  באמת להשיג ולדעת את סדרי הופעת תהליכי גאולתינו. הגמרא במסכת שבת (ל"א ע"א) מספרת לנו מה נשאל אדם  בבית דין של מעלה: "אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עיתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, ציפית לישועה…" מהשאלות ששואלים אדם בבית דין של מעלה היא השאלה: האם ציפית לישועה?  ורש"י מסביר שם, האם ציפית לישועה לדברי הנביאים, כלומר האם ציפית שיתקיימו בימיך?  האם ראית את הבחנת את תהליכי הגאולה שהביא הקב"ה בזמנך?  מן השאלה אנו למדים על הצורך שלנו להתבונן בחסדי ה' שעלינו, לדעת להודות על הטוב  והניסים שנעשו ונעשים לישראל, ומתוך כך לצפות לשלמות גאולתינו.

ג. האם יש מצוה לשלוט בארץ?

ראשית כל, עצם כינונה של מדינה יהודית בארץ ישראל הוא קיום מצוות עשה, כך כותב הרמב"ן  (בפירושו לבמדבר ל"ג  נ"ג, וכן במצות עשה ד') : "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ, לרשת אותה – על דעתי זו מצות עשה היא,  יצוה אותם שישבו בארץ וירשו אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה', ואילו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתישב שם  יעברו על מצות ה'…" ובספר המצות הוסיף: "שלא נעזבנה ביד אחת מן האומות ולא לשממה". כלומר כיבושה של ארץ ישראל, ההתיישבות בה, והשלטון הישראלי בכל חלקיה זו מצות עשה, כשבת ציצית ותפילין.  הזכות המיוחדת של  דורינו, זכות שכל הדורות יכלו רק לחלום עליה, לחיות בארץ ישראל תחת שלטון ישראלי, הוא היסוד הבסיסי של שמחת יום העצמאות. השמחה על קיום מצוה חשובה ונפלאה זו, והזכות לחזור לארץ מכורתינו, בריבונות יהודית, בביטחון צבא ישראלי חזק ומנצח, זהו דבר שבאופן טבעי צריך למלא את הלב של כל יהודי שמחה גדולה.  וכך כותב רבי יהושוע מקוטנא מחבר השו"ת ישועות מלכו: "בעיקר המצוה אינה אלא הירושה והישיבה כאדם העושה בתוך שלו, לכבוש ארץ ישראל שתהיה תחת ירושתנו…". גם אם יש מה לשפר עדיין בעוצמת אחיזתנו בארץ, ברור הוא שגם הרמב"ן וגם רבי יהושוע מקוטנא, ואפילו משה רבנו ואהרון הכהן לא זכו  לאותה פליאה שאנחנו הקטנים זוכים לה, לגור במדינה ישראלית בנחלת אבותינו, וזהי הסיבה הראשונה לשמחת יום העצמאות.

ד. בנים שבים הביתה

אי אפשר שלא לראות את פלא קיבוץ הגלויות המתרחש לעינינו במדינת ישראל. זה שנות דור שכל קהילה חיה לעצמה, במקומות שונים וצרות שונות, והנה חוזר עם ישראל ומתקבץ בארצו, כולם יחדיו, סביב הנהגה אחת. וכך מזכיר גם רבי יהושוע מקוטנא שהובא לעיל: "ואין ספק שהיא מצוה גדולה כי הקיבוץ הוא אתחלתא דגאולה, ובפרט עתה שראינו התשוקה הגדולה (- לבוא לארץ ישראל), הן באנשים פחותי ערך, הן בבינונים, הן בישרים בליבותם, קרוב לודאי שניתנוצץ רוח הגאולה".  הרצון של הגלויות השונות בזמן אחד לחזור וליישב את הארץ, לחזור ולהתישב בה, ולחזור למקור הישראלי הנאמן, וזאת למרות שאין יחס בין הגלויות הללו, ובכל מקום התעוררו בפני עצמם, זוהי התחדשות מיוחדת, שמתנוצץ בה אור שדל גאולה. וכך אומרים הפסוקים במפורש בספר דברים על קץ גאולתינו: "ושב ה' אלוקך את שבותך וריחמך, ושב  וקיבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוקך שמה. אם יהיה נידחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלוקך ומשם יקחך. והביאך ה' אלוקך אל הארץ…." (דברים ל'  ב–ד).  חזרנו להיות עם אחד ולא קהילות מפוזרות ובלתי מאורגנות, הפסקנו להיות שבטים נודדים נטולי קרקע וממשל, והפכנו להיות עם מסודר, בעל סדרי הנהגה ושלטון, זוהי הודאה שלמה שעלינו להודות לרבש"ע ביום עצמאותנו.

ה. למה הדור שלנו זכה?

רבים שואלים: כיצד יתכן שדורות גדולים , ובהם צדיקים גדולים, לא זכו למדינה ולעצמאות, ואילו אנו בדורות שלנו, שבאופן אישי ודאי קטנים מרבים מהם, כיצד דוקא אנו זכינו?  על שאלה זו עונה הנצי"ב  באגרותיו: " ואף גם זאת אין לנו לשאול ולחקור מדוע באמת לא היתה סיעתא דשמיא בימי גלות שפניא להביאנו לידי כך, והיום הגיעה שעה לרצון זה, וכי אכשור דרא (-הוכשר הדור יותר מקודמו)? אך הנסתרות לה' אלוקינו, וכמו שאין לנו לחקור מדוע עלה במחשבה להחריב ארץ עשרת השבטים בימי הושע בן אלה יותר מבימי אחאב שהרבה להרשיע מהושע, וכן גלות יהודה בימי צדקיהו  ולא בימי מנשה שהרבה להרשיע ממנו, אלא הנסתרות לה' אלוקינו, כך אין לנו להתחכם בזה…" (שיבת ציון להנצי"ב). אנו חוליה ארוכה בשרשרת הדורות, לא בגלל צדקתנו או זכויותינו זכינו, זכות הדורות התגלגלה על ידינו, ואנו מבטאים את רוח הדורות כולם.