הוא נכנס כרוח סערה. זה לו האימון השני. הוא פתח מבלי לומר שלום, תוך שהוא יורה אלי אין ספור שאלות: מה לאכול? מתי? איך? אתה נותן תפריטים? מה בערב? מה בבוקר? מה בצהריים?
עצור! אמרתי. בוא מיד אחרי. יצאנו החוצה, נעלנו אחרינו את הדלת והתחלנו לפסוע אל עבר ‘המסע ללימוד הלקח הראשון’. אני מתחיל לרוץ והוא אחרי. הגענו לפינה האהובה עלי, זאת שבה אני נותן את השיעור המשמעותי לחיים. הפינה הזאת היא ברחוב נשר פינת פשוש בשכונת מכוש בכרמיאל, יש שם כארבע מאות מטרים לערך, לכל כיוון: למטה בירידה ובחזרה למעלה בעלייה, עלייה די תלולה.
וככה עמדנו שנינו למעלה בצומת. אמרתי לו לרוץ אחרי במורד. הוא רץ נהדר. הגענו למטה כעבור ארבע מאות מטרים. עכשיו אמרתי לו אנחנו עולים למעלה בספרינט, אבל תזכור, את האימון הזה של למטה ולמעלה בספרינט עלינו לעשות הערב כפול שלוש פעמים. הוא אמר בסדר ופתח בספרינט הראשון. הוא רץ כאחוז עמוק. הוא הוביל עלי כבר בחמישים מטרים תוך עשרים שניות. ואני בראש עוברות לי מחשבות של הנה המתאמן הזה שלי הולך להשפיל את המאמן שלו ולהשאיר אותי הרחק מאחור. ואני מגביר והוא רץ. אני מגביר יותר והוא רץ מהר יותר. ופתאום, בום טרח… הבלון התפוצץ הבלון נקרע. מכירים, נכון? הוא נפל מעולף. בדקתי לו דופק, הלב שלו התפרע לכיוון המאה שמונים לדקה. לקח לו זמן להתאושש. הוא היה אדום, מזיע. מספיק, סינן מבין שיניו, אני לא יכול יותר הוסיף. אמרתי לו: ‘זוכר את ההוראה שלי? כל זה כפול שלוש!‘
לא ויתרתי, נתתי לו להתאושש והמשכנו את האימון תוך שאני מלמד אותו לתכנן את הריצה. כשחזרנו פנימה אל תוך הסטודיו, ניתחנו את מה שהיה. הסברתי לו: נכנסת היום עם אין ספור שאלות, רצית לבלוע הכול ולהתקדם מהר. לא כך הוא בתהליך ההרזיה. לאט ידידי. היום בריצה למדת כי מי שמשתולל בהתחלה מאבד את הכוח ומתמוטט מהר. דיאטה היא כמו ריצה. לא מיישמים מיד את הכל, זה קשה. יש ליישם בהדרגתיות. כמו בריצה, יש להביט אל האופק, להבין שהדרך ארוכה והמרחק הוא גדול ודורש תכנון. תראה מה קרה לך היום: נכנסת, התחלת כרוח סערה מלא שאלות וסיימת על ארבע. אם נקשיב ונתכנן נכון, נוכל להתמיד לאורך זמן ולגמוע את הדרך בהצלחה. דרך הריצה כמוה כדרך תהליך ההרזיה, הבנת? עכשיו תורי היה לשאול את השאלה האחרונה. הוא הנהן בראשו לאות הסכמה ואמר תודה!.
שבת שלום, רון