בית / Fun / פרשת השבוע - הרב יעקב ידיד / פרשת כי תצא: חיים על-פי הדמיון

פרשת כי תצא: חיים על-פי הדמיון

א. הכנה לכניסה לארץ

משה רבנו טורח להכין את העם לקראת כניסתו לארץ, הוא עצמו אמנם לא יכנס, אבל אחריותו כמנהיג גדולה, ומשה במצוות רבות ובהתיחסויות שונות בונה את הדגם של האומה כפי שצריכה להיבנות בארץ. עם ישראל שחי חיי נס כל ארבעים שנות המדבר, אוכל מן – אוכל ניסי, שותה מבאר מרים, בגדיו מגוהצים מדי בוקר על ידי העננים, ואין הוא נזקק כלל לטיפול רפואי שהרי האוכל לא מתעכל במעיים כרגיל, עם כזה יקשה עליו מאד להתרגל לחיים על פי הטבע, ואולי לא כולם בכלל רוצים לחיות חיי טבע. משה מתאמץ בכל ספר דברים להגדיר את סדר חיי האומה, על פי הטבע, בארץ ישראל (יעויין בפרוש הנציב על ספר דברים שחוזר על כך רבות). כך בפרשה הקודמת לגבי מינוי הדינים, וערי המקלט, וכך בפרשה הזו במצוות הקשורות למלחמה. אולם בהבדל מכל הפרשיות הקודמות הפרשה הזו עוסקת במצבו ותפקידו של היחיד, החייל הבודד הנמצא בסערת המלחמה, ומתמודד עם הצורך הלאומי אך גם עם בעיותיו הפנימיות. מצוקת המלחמה כידוע יש לה רבדים רבים, גם ברובד הפיסי, וגם ברובד הנפשי והרוחני. משה רבנו מכין את האומה ואת פרטיה למצב הזה: מי שלא הורגל בכך, ומי שלא נתנסה בכך, לא יכול לדעת עד כמה קשים הם חייו של החייל הנתון בסערת הקרב וחייו בסכנה, ועד כמה גדולים הם נסיונותיו. אנו שחיים במדינתנו שנים רבות תחת איומי מלחמה וטרור מסוגלים להבין טוב יותר, אולי, את המצוות הנאמרות בפרשתנו.

ב. מה מותר בשעת מלחמה?

מצב המלחמה הוא מצב של פיקוח נפש, סכנת המלחמה בהכרח גורמת להיתרים בכמה הלכות, וכך כותב הרמב”ם בהלכות מלכים: “חלוצי צבא  כשיכנסו בגבול העכו”ם ויכבשום וישבו מהן, מותר להם לאכול נבלות וטרפות ובשר חזיר וכיוצא בו. אם ירעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלות אלו האסורות. וכן שותה יין נסך. מפי השמועה למדו ובתים מלאים כל טוב (=אלו) עורפי חזירים וכיוצא בהן” (פ”ח ה”א) חיל המצוי בקרב מותר לאכול מה שמוצא אף על פי שאלו מאכלות אסורות. חייל שנאלץ לחלל שבת, שנאלץ להתפלל שלא במניין, ולעיתים בלא תפילין, רוחו עלולה ליפול בשל כך, אולם התורה מתירה זאת כחלק מצרכי המלחמה. מעבר להיתר ההלכתי בנוגע לאיסורי אכילה, ישנו היתר נוסף, ומחודש יותר. תוך כדי החיספוס המלחמתי, עובד יצרו של האדם שעות נוספות, ולעיתים היותו של האדם לוחם והורג, פוגע בעדינותו ורגישותו, ואין הוא שולט לגמרי ביצרו – וכאן באה התורה לעזרתו: “כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה’ אלוקך בידך ושבית שביו. וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאישה” (דברים כ”א , י’) הוא לא בחר בה מחמת אישיותה, אלא מחמת יופיה. הוא לא רצה בה מתוך בחירה הגיונית אלא “חשק” – במצב רגיל בודאי היינו גוערים באדם כזה. אבל במצב המלחמה הוא שונה, וכאן יורדת התורה לנפשו של אדם ומתקנת אותו מתחתית המדרגה עד למעלה.

ג. מותר אבל אסור אך עדיין מותר

פונה התורה לנפשו הסוערת של החייל בשעת הקרב, ומעדנת אותו, וכך פוסק הרמב”ם להלכה בהלכות מלכים (פרק ח’ מהלכה ג’ ואילך): א. נאסר מסחר בנשים אלה, אסור לו לשאת אלא אחת מהן, ואין הוא שובה  ולוקח מהן למישהו אחר. ב. אישה זו צריכה לעבור תהליך של גיור. ג. היא יושבת בביתו ומתאבלת על הוריה ועל דתה במשך שלושים יום, ובזמן הזה הוא אסור לגעת בה. ד. ועד לנשואיהם כדת משה וישראל צריכים לעבור שלושה חודשים “ונושאה בכתובה וקידושין” . ה. אם לא חפץ בה לבסוף  – אסור לו להתעמר בה ומכור אותה כשפחה, אלא היא משתחררת והולכת לדרכה. וכך אמנם מתירה לו התורה את אותה האישה שלקח בחפצו, אבל מגבילה היא את יצרו. נותנת לו מקום אבל מעדנת אותו, ומכוונת אותו לפי ערכו הפנימי. אין זו דרך של לכתחילה, לא כך היינו רואים את החייל בשעת מנוחה ורגיעה, אולם לא ניתן להתעלם מהקושי שעומד  בו ומהיצר הטבעי שעלול להשתלט עליו, והתורה מבינה לנפשו ומעדנת אותו.

ד. דיברה התורה כנגד יצר הרע

הגמרא במסכת קידושין, כפי שמופיע ברש”י בפרשתנו, קוראת שם לעיקרון הנלמד בפרשתנו: “לא דיברה התורה אלא כנגד יצר הרע” (קידושין כ”א ע”ב). פעמים רבות אדם נלחם עם עצמו, ומייסר את עצמו כדי ללכת בדרך ישרה. לא תמיד משלים האדם בקלות עם הצורך להיות ישר ומוסרי – לפעמים זה קשה, לפעמים היושר גורם חסרון כיס, לפעמים להפסדים חברתיים ואחרים – אבל תמיד צריך להתגבר על עצמו, ולהתרומם מעל הקושי היצרי. אבל יש מצבים בהם התורה מאפשרת לאדם ללכת על פי דמיונו, בהגבלות מסוימות, אבל לפי דמיונו, המראה היפה תופס את לבבו, החשק משתלט עליו, אדרבה ילך עם עצמו, לפי ההגבלות שהוזכרו לעיל, ונראה מה תהיינה תוצאות דרכו. אם ישים האדם אל ליבו את הגבלות התורה עליו, אולי עוד יבין את הדבר לפני שיהיה מאוחר, אך אם לאו התורה מתארת לנו את תהליך ההתדרדרות.

ה. חיים על פי הדמיון

שלוש פרשיות סמוכות זו לזו: פרשת אשת יפת תואר, אשה אהובה ואישה שנואה, בן סורר ומורה. אחר שנשא אשת יפת תואר, לפי דמיונו, כפי שחשק, ולפי נטית לבו, סופם של נישואין אלו הוא שנאה: “כי תהינה לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה”, וגם עם הבנים לא ימצא נחת: “וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה” (רש”י לפס’ י”א). תהליך הירידה הוא כואב ומאכזב, כיצד התחיל התהליך הזה?  מי שחייו מושתתים על פי תפיסת עולם חושית, הוא רואה וחווה דברים המשפיעים עליו, היופי, הפאר, החושיות הם אמנם מלאי צבע, אך לא מלאי ערך ולא מלאי עומק ופנימיות. כל חיי התורה והקדושה בנויים על תפיסה פנימית של החיים. לבל נתרשם מהיופי החיצוני, ומההדר הנראה לעין בלבד, נעמיק להביט על נפש האדם, על שכלו ודרכו הרוחנית, על מידותיו, על מעשיו. המבט החיצון יכול להטעות – לא כל היפה הוא גם טוב, תחילת הנפילה נובעת מהמבט החיצוני בלבד.  בחודש אלול שאנו נמצאים בתוכו, אנו תוקעים מדי יום בשופר, מטרת השופר היא ההתעוררות – היציאה מהמבט השטחי החיצוני אל הלב הפנימי, אל העצמית.

שתפו

כתבה מעניינת:

פרשת השבוע פרשה מעודכן 2018

פרשת תרומה: עומדים מול ארון הקודש ביראה

בס"ד במרכזו של כל בית כנסת, עומד ארון הקודש. בו מונחים ספרי התורה, פרוכת מכסה …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

SHOP NOW
close-link
//set menu items with childrens to be clickable