אחרי הפסקה של יותר משלושה חודשים הרכבת סוף סוף חזרה לפעול – וחן, הגרפיקאית שלנו, הייתה מראשוני הנוסעים הכרמיאלים שאזרו אומץ ונסעו בה למרכז הארץ. אז איך זה להיות בקרון לבד עם עוד 2-3 נוסעים? כמעט יומן מסע…
חן מריומה (26) מכרמיאל, גרפיקאית בקבוצת זהר – עיתון זהר הצפון ופורטל זהר.נט, נוהגת לבקר את משפחתה במרכז הארץ פעם בשבועיים-שלושה. כששמעה שתחנת הרכבת נפתחת מחדש, הייתה מראשוני הכרמיאלים שניצלו את ההזדמנות כדי לנסוע לת״א. היא מספרת לנו איך נראתה הנסיעה הראשונה שלה אחרי תקופה ארוכה. ואף מילה על שוברי הנסיעה…
יום ד׳ 12:00
ציפיתי זמן רב לנסיעה הזו, לביקור המשפחתי במרכז הארץ. בזמן הקורונה לא ראיתי את המשפחה, ואחרי שחזרנו לשגרה, עשיתי את הדרך למרכז באוטובוס, נסיעה ארוכה וקשה.
אי אפשר לעלות על הרכבת סתם ככה כמו לפני שפרצה הקורונה, יש צורך לעשות כמה פעולות כדי להזמין כרטיס. הדבר הראשון שעשיתי היה להזמין שובר נסיעה לי ולחבר שלי באפליקציה של הרכבת – ושריינתי מקום מראש לפי יום ושעת הנסיעה. איך עושים את זה? נכנסים לאפליקציה של הרכבת, מקלידים את מספר תעודת הזהות של הנוסעים ומציינים מהי תחנת העלייה לרכבת ומהי תחנת היעד.
הזמנת השובר היא בחינם, אפשר להזמין רק 48 שעות לפני הנסיעה – ככה שחייבים לתכנן את שעת הנסיעה. הזמנתיאת השוברים 24 שעות מראש כדי שלא תהיה בעיה ויאזלו המקומות הפנויים.
בזמן הזמנת השוברים נתקלתי בבעיה – ונאלצתי להתקשר לשירות הלקוחות, הם היו אדיבים וביצעו את ההזמנה טלפונית. השוברים נשלחו אליי במסרון והתבקשתי לשמור את הבר-קודים לנסיעה.
יום ה׳ 13:25
הגיע מועד הנסיעה. שלוש דקות לפני היציאה המתוכננת של הרכבת, הגענו אני וחבר שלי לתחנה. תמיד הגעתי ככה לתחנה, אף פעם לא פיספסתי את הרכבת. עד הפעם הזו… כי לא לקחתי בחשבון את התהליך בכניסה.
בכניסה עמדה עובדת שסרקה את הבר-קודים. המכשיר שלה לא קלט את הבר-קוד שלי, למרות כול נסיונות הסריקה וזה גרם לעיכוב משמעותי. זה היה מלחיץ. בסוף נכנסנו בלי שהסריקה הושלמה, רצנו לקופה כדי לקנות את הכרטיסים, אבל זה היה מאוחר מדי – והרכבת יצאה מהתחנה, תרתי משמע. נתקענו…
נאלצנו לחכות לרכבת הבאה, שיצאה רק כעבור שעה. הלו״ז של הרכבות הרבה יותר דליל בהשוואה לימים שלפני הקורונה, רק רכבת אחת בשעה.
התחנה בכרמיאל הייתה ריקה יחסית. מעט מאוד נוסעים הסתובבו שם, חלקם הגדול עם מסכות על הפנים או על הסנטר.
14:28
אחרי שעה של המתנה עלינו סוף סוף על הרכבת. זה היה מוזר, כי השוברים שהזמנתי היו משוריינים לרכבת הקודמת, זו שפיספנו. חששתי שיעשו לנו בעיות בגלל זה, אבל אף אחד לא בדק את הכרטיסים או את השוברים.
התיישבנו בקרון. אני ועוד שלושה נוסעים בקרון (אחד מהם – חבר שלי…), זה הכול. היה מרווח מאוד. הרגשתי קצת מוזר – אני רגילה שבימי חמישי בצוהריים הקרונות תמיד ״מפוצצים״ בנוסעים שעומדים או יושבים במעברים. הרגשתי שהרכבת די ריקה יחסית ליום חמישי.
הפקחים עברו בין הנוסעים. הם לא בדקו את הכרטיסים ואת השוברים שלנו, אלא בעיקר וידאו שכול הנוסעים יעטו מסכות והעירו להם על כך. גם במערכת הכריזה הזכירו כול הזמן לנוסעים לעטות את המסכות ולשמור על הכללים.
15:05
עצרנו בחיפה – תחנת מרכז השמונה וירדנו כדי להמתין לרכבת לת״א. הרציף היה ריק למדי, הנוסעים הבודדים שחיכו שם תפסו מרחק אחד מהשני. פקחים הסתובבו ואכפו את הכללים, דרשו מאנשים שיחבשו את המסכות על פניהם.
15:20
אחרי 20 דקות הגיעה הרכבת לת״א, עלינו על אחד הקרונות. היה ממש ״מלא״, 6-7 נוסעים בקרון שלנו, נדמה שכול אחד מנסה לתפוס מרחק רב ככול האפשר משאר הנוסעים. פעם היית שומע רעש, אנשים מדברים ביניהם או בטלפון, אוכלים, שותים… הפעם הייתה תחושה קצת סוריאליסטית של שקט מוחלט.
במגבלות כיום יכולים לנסוע 500 נוסעים ברכבת אחת, אבל התחושה שלי שאפילו מחצית מכך לא היו בנסיעה… אנשים עדיין לא נוסעים ברכבת. אולי הם פוחדים, אולי הם מוותרים מראש ומחפשים אלטרנטיבות אחרות. אולי ריק גם בגלל שחל איסור על החיילים לנסוע ברכבת.
16:30
הגענו ליעד, תחנת תל אביב סבידור. זו הפעם הראשונה שאני רואה את התחנה ריקה כול כך בצוהרי היום. האולם היה די שומם. הקיוסקים היו פתוחים אבל לא ראיתי תורים של אנשים, מה שמאפיין את התחנה ביום רגיל.
איך היה?
הנסיעה הייתה דווקא טובה, שקטה ורגועה. היה מספיק מקום לכולם.
אני חושבת שרכבת ישראל חייבת לשפר את האכיפה בנושא השוברים ולבדוק כול נוסע בזמן הנסיעה. בגלל שלא סרקו את השוברים שלנו נוצר מצב שנוסעים – כמוני, עלו על רכבת שלא הזמינו בה מקום מראש. זה יכול לגרום לבעיות באכיפה על כמות הנוסעים, או במידע מוטעה – אם למשל יתגלה שהיה חולה קורונה באחת הנסיעות. חייב להיות רישום מדוייק מצד הפקחים כדי לוודא את רשימת הנוסעים שהיו ברכבת״.