עם שובנו מחופשות חגי תשרי, אספר לכם ,כי, בכל בוקר אני פוסע לאטי בדרכי הקבועה אל מקום עבודתי. בכל בוקר אני עובר את קברת הדרך הזהה הזאת, אל אותה עבודה בה אני עוסק מזה עשרים ושלוש שנים. אינני צריך להעביר כאן את התחושות של אדם שקם בכל בוקר משך שנים אל מטה לחמו ברגשות מעורבים של קשיי יומיום, לאות ושחיקה (….מכירים?) מול הכרת התודה בבחינת: “מודה אני לפנייך מלך חי וקיים…”.
ואכן באותו הבוקר הוצפתי הארה מחודשת של המושג ‘ללכת לעבודה’. הרי ללכת לעבודה הוא לב ליבו של מושג הבריאות והאושר. ‘ללכת’ מזכיר לנו עדיין כי עוד כוחנו במתנינו ויכולים אנו לעמוד על הרגליים. ‘עבודה’ מזכירה לנו בכל יום כי אנו עדיין אנשים יעילים. אכן מושג נפלא: ללכת לעבודה- שתי טיפות שמן. הנה לכם מעשה בצעיר שיצא לחפש את המתכון לאושר. הגיע הבחור אל ארמונו המפואר של המלך ושאל את חכם הארמון היכן מצוי האושר?
נתן לו החכם לצעיר כפית ומזג לתוכה שתי טיפות שמן, “עכשיו ידידי טייל בארמון אך בל תשכח ואל תאבד את שתי טיפות השמן שנתתי בידך! ושובה אליי בעוד זמן מה… !”.
יצא הצעיר לטייל בארמון ונשבה בקסמיו. היופי, הנוי, שולחנות האוכל העמוסים לעייפה, פסלי הזהב, שטיחי הרקמה, חדרי האמבט, רהיטים נדירים, משרתים, חיילי משמר, עצי פרי, בריכות שחייה וכול טוב. כעבור מספר שעות שב הצעיר אל החכם. שאלו החכם: “היכן הן שתי טיפות השמן שנתתי בכפיתך?”. הביט הצעיר בכפית והנה היא ריקה. השמן נשפך, נשכח.
סיכם החכם ואמר: “ לכול אדם יש שתי טיפות שמן יקרות מפז. בסובבנו בעולם אל לנו לשכוח את טיפות השמן שנתן לנו בורא עולם למשמרת. כול השאר, הנוף והיופי הם בחזקת הכלל, טיפות השמן הן שלנו בלבד”. טיפות שמן יכולות להיות הילדים שלנו, יקירנו, הבית, העסק, הגינה, הלחם על השולחן, הזריחה בערב והשקיעה בבוקר, צחוק של ילד, ריח המאפה, הציפור במעופה או הפרח באדנית. ואם גם אתם עדיין ‘הולכים לעבודה’ אזי יש לכם אחללה טיפות של שמן לשמור עליהן ולמענם לחיות. אז שיבה שמחה לעבודה.
שבת שלום – שלכם, רון