זהר.נט חדשות כרמיאל
בת שבע לוי (60) מכרמיאל, אם לשלושה ילדים ביולוגיים בוגרים מגדלת מזה כ-9 שנים ילד ממשפחת רווחה שאותו הכירה בצהרון שניהלה: ״כששמעתי שיעבירו אותו לפנימיה אמרתי על גופתי המתה!״
מאת גיל דובריש
את בת שבע לוי מכרמיאל, בת 60, מכירים רבים מהעשייה ההתנדבותית שלה, אבל לא רבים יודעים שהיא משמשת כבר 9 שנים כאמא אומנה ולמעשה אימצה אותו כבנה לכל דבר. לצד גידולו של הילד, היום כבר בגיל תיכון, ובמקביל לעבודה, היא גם מוצאת זמן להתנדב למען הקהילה.
בת שבע הגיעה לכרמיאל בשנת 1979, היישר מירושלים, ״בזמנו, התקבל בעלי לשעבר לעבודה ברפא״ל כאן בצפון. בחרנו לעבור לכאן בגלל מחירי הדיור בעיר, שהיו מאוד נוחים״ היא מספרת.
לתת תחושה ביתית
כבר בשנות השמונים, נהגה בת שבע להתנדב, באופן פרטי, מיוזמתה. בתחילה, ״אימצה״ חיילים ואירחה אותם לארוחות משותפות עם המשפחה בערבי שבת. בהמשך, ״אימצה״ ילדים מכפר הילדים שהיו חברים ללימודים של ילדיה. הילדים מהכפר הרגישו בביתה כביתם השני ולא פעם נשארו להתארח וללון שם בשבתות וחגים. באמצע השבוע נהגה לבקר את הילדים שהתגוררו במשפחתונים בכפר הילדים. ״זה היה טבעי עבורי, לתת להם תחושה ביתית, מה שהיה חסר בחייהם שלא באשמתם״ אומרת בת שבע. הקשר בינה לילדי הכפר נמשך שנים, עד שהתבגרו, התגייסו ועזבו את המקום.
אחרי שעזבו הילדים, בת שבע המשיכה והתנדבה, הפעם בעזרה למשפחות מהעדה האתיופית. היא פיתחה קשרים עם כמה משפחות, עזרה להן בהתמודדות מול הרשויות וסייעה בכל הדרוש, לעיתים אף קנתה מכספה כדי שלא יחסר דבר ואף לימדה את הנשים לבשל.
לפני כ-15 שנים, פנתה בת שבע למחלקת הרווחה וביקשה להתגייס לשורות המתנדבים בצורה רשמית. היא הועברה לפרויקט גמלא, המטפח ומלווה ילדים ממשפחות קשות יום. ״לקחתי לא ילד אחד, אלא 4-5 ובכל יום נהגתי ללוות את הילדים, בעזרה בשיעורי הבית, במשחקים, בבילויים, סרטים, באולינג ועוד״ היא אומרת.
לפני כ-4 שנים השלימה לוי קורס ללימוד שפת הסימנים מתוך כוונה להתנדב ולעזור לילדים כבדי שמיעה. אחרי שסיימה את הקורס, החלה ללוות ילדה כבדת שמיעה מכרמיאל. מאז ועד היום הן נפגשות אחת לשבוע, יוצאות לטיולים, משלימות שיעורי בית ועוד. ״פעם שאלו אותי מהי התנדבות, אמרתי במילה אחת – החיים. בלי זה, לא אחיה״.
החלטה חד–צדדית
בין כל העבודות, ההתרוצצויות וההתנדבות, כבר 9 שנים שבת שבע משמשת כאמא אומנת לילד, שפגשה אותו כשהיה תלמיד בכיתה א׳.
לפני 9 שנים ניהלה לוי צהרון. היא נקשרה מאוד לאחד הילדים, אז בן 6, שהגיע ממשפחת רווחה. מדי יום היה מגיע לצהרון ובשעת הסיום מוחזר הביתה ע״י מלווה. בבית, מסתבר לא חיכו לו במיוחד. במחלקת הרווחה היו מודעים לבעיה ולאור המורכבות במשפחה, החליטו להוציא את הילד מביתו ולהעבירו לפנימיה. ״כששמעתי על כך, אמרתי – על גופתי המתה! לא יכולתי לחשוב על האפשרות שהילד הקטן הזה יעבור לחיות בפנימיה״, מספרת בת שבע. פניתי לרווחה, אמרתי שאני מעוניינת לשמש כאמא אומנה של הילד ופתחתי בתהליך קליטה. זה לא תהליך אימוץ רגיל, הילד מועבר באופן זמני לבית אומנה, עד אשר נפתרות הבעיות במשפחה. אבל מה שזמני הפך להיות קבוע. היום הילד כבר לומד בבי״ס תיכון והקשר בינינו הוא קשר של אמא ובן לכל דבר. אפילו הכנסתי אותו לתוך הצוואה שלי״.
תהליך הקליטה היה מהיר, שלא לומר מיידי. ״יום אחד המלווה שלו פשוט לא הגיע כדי לאסוף אותו מהצהרון״, אומרת בת שבע. ״הבאתי אותו הביתה ודיווחתי לרשויות שהוא נמצא אצלי. פחדתי שאמו תתחיל לחפש אותו וביקשתי שיודיעו על כך גם במשטרה. לא היה לו מה ללבוש, אז הלכתי לשכנים והם מסרו לי בגדים בשבילו. מאז אותו יום הוא אצלי. כבר 9 שנים״.
מה אמרה האמא הביולוגית
– לא חששת שהאמא תכעס ותדרוש שהילד יחזור לביתו?
״פחדתי. אמא שלו התעוררה בלילה, ראתה שהוא לא נמצא אבל הודיעו לה שבנה נשאר אצלי. היא התקשרה לוודא שהכל בסדר, אמרתי לה שהילד התקלח, החליף בגדים, אכל ונרדם. אני חושבת שהאמא שמחה מכך שבנהנמצא בידיים טובות, היה לה קשה מאוד לטפל בו. הילד עצמו לא רצה לחזור הביתה, בשום שלב. היום הוא בקשר רופף למדי עם האמא, אני דווקא מעודדת אותו לשמור על קשר איתה. בימים הראשונים פחדתי שהרשויות יבואו לקחת אותי ממני, אבל הממסד דווקא קיבל בהבנה את העניין, כי כבר התחלתי לפני כן את התהליך של קליטתו כאמא אומנת״.
– איך המשפחה שלך הגיבה לתוספת הפתאומית?
״באותו שלב כבר הייתי גרושה, כך שהזדקקתי רק לאישור של ילדיי. יש לי שלושה ילדים ביולוגיים – בת גדולה שכבר לא התגוררה בבית, בת אמצעית שהייתה אז אחרי צבא ובן ששירת בצה״ל. מהשלב הראשון עשיתי את כל התהליך לבד, אבל על–פי חוק היה צורך בהסכמה של הילדים. הם היו חייבים לאשר את המהלך. היה מי שאמר משפט בסגנון ׳אמא מה קרה לך, נפלת על הראש׳… דווקא הבן שהיה אז חייל בן 18, אמר – תעזבו, אמא החליטה אז לא יעזור לכם לשנות את דעתה׳. הם אישרו וחתמו… הילדים שלי כיום בשנות העשרים והשלושים לחייהם, ההבדל בין הבן הצעיר שלי לבין הילד שאני מגדלת, הוא למעלה מ-11 שנה וההפרש בינו לבין הבנות אפילו גדול יותר, אבל כל הילדים הביולוגיים שלי מתים עליו. הם מגוננים מאוד ומתייחסים אליו כמו אח לכל דבר, קונים לו מתנות בכל פעם״.
– מה הילד יודע על התהליך שבו לכאורה אימצת אותו?
״הילד יודע הכל, אם כי אנחנו לא מדברים על העבר אלא על ההווה והעתיד. בשום שלב לא הסתרנו דבר ממנו, אנחנו מדברים איתו חופשי, בכלל אני לא מסתירה דבר מאף אחד, כשאנשים פוגשים אותי ושואלים על הנושא, אני עונה מיד, שאני אם אומנה״.
לא קל להיות הורה לילד בגיל ההתבגרות ובת שבע מודה כי לא חסרים אתגרים בחייה: ״יש בינינו פער של שני דורות, אני בת 60, זה הבדל גדול, אבל למרות הקשיים אני לא רואה את חיי בלעדיו. הילד שקיבלתי הוא אחת מ-4 המתנות שקיבלתי בחיים שלי, יחד עם 3 הילדים הביולוגיים. אומרים זה שנותן מקבל יותר, אז אני מקבלת המון אהבה ואושר״.
