זהר.נט חדשות כרמיאל
יהודה אבן חיים, סופר ומרצה מכרמיאל הוא מפעל חיים של אדם אחד להנצחת שואת יהודי ספרד ותרבות הלדינו. המטרה שלו: יצירת אפליה מתקנת
מאת גיל דובריש
יהודה אבן חיים, סופר ומרצה מכרמיאל, הוא מפעל של אדם אחד להנצחת זכר השואה בקרב קהילות הלדינו. אבן חיים כתב בשנים האחרונות 9 ספרים, חלקם למבוגרים וחלקם לילדים, שכולם עוסקים בנושא אחד: סיפוריהן של קהילות יהודיות, בעיקר ממוצא ספרדי. מה שמניע אותו הוא הרצון לספר, לחשוף ולגלות, על גורל היהדות הספרדית ותרבות הלדינו שכמעט ולא זוכות להנצחה. ״הזכרון הקולקטיבי של השואה הוא יהדות אשכנז״ הוא טוען.
לאבן חיים יש שלוש מטרות מרכזיות בחיים, הנוגעות להנצחת השואה. המטרה הראשונה היא ליצור אפליה מתקנת, כלשונו. ״יש קהילות שלא דיברו עליהן בציבוריות הישראלית בכל הקשור לשואה והן סבלו מהדרה כמעט מוחלטת כי הממסד בארץ לא התעניין בהן, מקבלי ההחלטות והאקדמאים לא היו ממוצא זה ולא הייתה להם ראיה רחבה. קיימת הגמוניה אשכנזית בהנצחת השואה, זה נובע ממדיניות של הממשלה, משרד החינוך, בית יד ושם, התקשורת. יש לאמצעי התקשורת כוח רב להשפיע על השיח הציבורי אבל בפעם האחרונה דיברו ברדיו ובטלוויזיה על קהילות הלדינו?
המטרה השניה היא לספר את סיפור קהילות מגורשי ספרד. כדוגמה לכך הוא מציין את יהדות הולנד שהושמדה כמעט כולה על-ידי הנאצים. ״חלק גדול מיהודי הולנד היו אנוסים שנמלטו מפורטוגל אחרי גירוש ספרד וחזרו לשורשי היהדות. רבים מהנספים בהולנד היו בני הקהילה הפורטוגזית אבל אף אחד לא יודע על כך. בפעם האחרונה שבדקתי אין שום ספר על המדף בנושא הזה״.
המטרה השלישית של יהודה: לפרסם את גורל תרבות הלדינו בשואה. ״אני שואף ליצור מצב לתיקון הנוסחה שהשואה היא רק אידיש. זה היבט נוסף שמקשר את השואה לפולין. זו הטעיה של כלל הציבור בכל הקשור להיבט החינוכי. הקטסטרופה שנקראת שואה הייתה בהיקפים נוראיים, ממש לא רק בפולין! אלא שהתלמידים במערכת החינוך לומדים רק מה שמלמדים אותם בשיעורים ובטקסי יום השואה, אז הם יודעים רק על מה שהתרחש בפולין. אבל הייתה גם אפריקה, הייתה אסיה, היו עוד מדינות באירופה. מפעל החיים שלי הוא לתקן את האפליה הזו. אני מוצא את עצמי משרטט לאנשים מפה גיאוגרפית כדי שיבינו את המפלצתיות של השואה – ובישראל עד עתה התעלמו מכך, וזו טעות חמורה״.
אבן חיים מספר כי ״רוב דוברי הלדינו נספו בשואה. זה כמעט ולא זוכה לאזכור כאן בארץ, למעשה מהיבטים פסיכולוגיים ותרבותיים התעלמו מהלדינו שהיא שפה יהודית יחודית. מי שהביאו לתחיה מחודשת של תרבות הלדינו הם הנשיא לשעבר יצחק נבון והזמר ואיש הטלוויזיה יהורם גאון. אחד הספרים הקודמים שלי לילדים, עוסק בקהילה היהודית של מקדוניה. הייתה שם השמדה של 90% מהיהודים. אתה יודע, יש מסעות תלמידים לפולין, מגיעים לטרבלינקה, יהודי מקדוניה נספו שם באלפים, אבל על השלט במקום כתוב באופן כללי שבמקום נספו יהודי יוגוסלביה. לא מצויין בשום מקום מקדוניה. יוון, מקדוניה, בוסניה, זה היה המרחב של תרבות הלדינו, יחד עם בולגריה וטורקיה שם היהודים ניצלו. ביוגוסלביה היו שני גושים – דוברי לדינו ודוברי אידיש, אבל זה לא מודגש בלימודי השואה. המדינה דאגה להעלים את הנושא״.
– כמה יהודים דוברי לדינו ניספו בשואה?
״כל קהילה ביוגוסלביה מנתה 12-17 אלף נפש, ביוון חיו עוד כ-80 אלף יהודים, בסך הכל נספו מעל 100 אלף יהודים במדינות אלה, באושוויץ ובטרבלינקה וכן במחנה ההשמדה היחיד בבלקנים, יאסנובאץ״.
– אני מתנצל מראש על השאלה, אבל משקלם של 100 אלף נספים לעומת 3 מיליון שניספו בפולין, הוא קטן יחסית ואולי באופן טבעי, הממסד לא מדגיש מספיק את הנושא.
״לגבי המשקל הסגולי, כל היהודים שבעולם הם בסך הכל סימטה בסין, לא יותר. אבל מקומנו בעולם הוא הרבה מעבר למספרנו. בוא ניקח את יום הזיכרון לחללי צה״ל למשל, האם ביישוב שבו נפלו 5 חיילים יציינו את יום הזיכרון בפחות רצינות מאשר ביישוב שבו נפלו 60 חיילים? האם יהיה הבדל בטקסים הממלכתיים? ברור שמספרים אינם רלוונטיים לעניין הזה. שיקולים כאלה אין להם מקום בתרבות שלנו״.
פרויקט שעליו עמל יהודה אבן חיים בשנה וחצי האחרונה, הוא הוצאתם לאור של שני ספרים, האחד למבוגרים והשני לילדים, המגולל את סיפורו של אלברטו (אברהם) מטראסו, ניצול שואה מסלוניקי שביוון. הקשר בין אבן חיים למשפחה נוצר הודות לאחת מנכדותיו של מטראסו שהתגוררה שנים רבות בכרמיאל.
סיפורו של מטראסו הוא סיפור מדהים של אומץ וגבורה, של תעוזה ונחישות ושל.. הרבה, הרבה מזל, משהו שבלעדיו לא ניתן היה לשרוד את השואה. הוא היה נער בן 14 באוטונומיה היהודית של סלוניקי שבלבה היה הנמל של העיר. סלוניקי הייתה מרכזו של מרחב הלדינו והיא כונתה ירושלים של הבלקן. מספרים שבימי שבת העיר שבתה כמעט כולה, כולל הנמל, בשל הרוב היהודי. כשכבשו הנאצים את סלוניקי חיו בה קצת יותר מ-50 אלף יהודים, כמעט כולם ניספו בשואה.
למשפחתו של מטראסו היו קרובי משפחה שהתגוררו בחיפה והם שמרו על קשר באמצעות שליחת מכתבים ותמונות בדואר. באופן נדיר, התכתובות שרדו עד היום, מה שחושף לא מעט מאורח החיים היהודי ביוון. כשהגרמנים פלשו ליוגוסלביה, הרודן האיטלקי מוסוליני שכרת ברית עם היטלר, פלש ליוון, אבל נתקע שם במשך חצי שנה וספג מפלות קשות. הוא ביקש עזרה מהגרמנים שפלשו בשנת 1941 דרך יוגוסלביה וכבשו את יוון בעצמם.
לאחר תקופה קצרה של רדיפות והתעללות ביהודים ממניעים אנטישמיים, נרגע לפתע המצב ומעמדם של היהודים נשמר למשך כשנה ללא פגע, אבל בשנת 1943 השתנה שוב המצב עם הקמתה של המשטרה היהודית, רישומם של כל היהודים וחובת ענידת טלאי צהוב על דש הבגד. עם השלמת הרישום החל פינויים של יהודי יוון למחנות ההשמדה בפולין, באמתלה כי מדובר במחנות עבודה. אלברטו מתאר בספר את הסיפור מנקודת מבטו האישית, כנער מתבגר. לדבריו, כל המשפחות נדרשו לפקיד את כספן בידי היודנרט – ארגון יהודי שהקימו הנאצים במטרה לתווך בינם לקהילה היהודית, והובטח לכל כי הכסף יוחזר במלואו לכשיגיעו לפולין. אלברטו ניצל מספר פעמים, כבר במשלוחים לאושוויץ דילגו הנאצים על הקבוצה שבה היה ולא שלחו אותה להשמדה. הוא נשלח למחנה אושוויץ 3 שהיה מחנה עבודה ענק, עם אביו, אחיו והדודים, כאשר אימו ואחיותיו נשלחו לתאי הגזים במשאיות שנשאו את סמלי הצלב האדום. בהמשך השתתף באחת מצעדות המוות הידועות לשמצה ושרד גם אותה בזכות תמיכה ועזרה של קבוצת סלוניקאים. במהלך המלחמה עבר מספר מחנות ולבסוף הגיע למחנה באוסטריה, ממנו שוחרר ע״י הצבא הרוסי בשנת 1945.
עוד סיפור המעיד על מזלו הרב של אלברטו התרחש אחרי שאחיו נפטר בעקבות מחלת הטיפוס. יהודה: ״יום אחד הוא הגיע לבקר את אחיו במרפאה אך גילה לחרדתו שכבר אינו בין החיים. הרופא במקום, שהיה במקרה סלוניקאי, אמר לו, ׳תפקח היטב את עיניך ותינצל׳. הוא רשם לו שלושה ימי חופשה כדי שיתאושש ממות אחיו. אלברטו המשיך להתחבא גם אחרי שעברו שלושת ימי החופשה הרשומים, אבל יום אחד הוא נתפס ע״י הנאצים וספג מכות רצח. כעונש הוא נשלח למשפט שבו נגזרו עליו עבודות פרך במכרות ובתנאים קשים, במחנה אחר לגמרי. בדיעבד, זה מה שהציל את אלברטו ממוות, כי במחנות העבודה לא התבצעה השמדה, כך שהוא ניצל שוב״.
לדברי יהודה אבן חיים, ״אלברטו עבר שבעה מדורי גיהנום ולא רק בגלל הנאצים. הוא ושאר בני הקהילה מסלוניקי דיברו רק בשפת הלדינוולכן הם סבלו יותר מהשאר, כל היהודים האחרים, אשר דיברו באידיש היפלו אותם לרעה, כי לא האמינו שיש יהודים שלא יודעים לדבר אידיש״.
אחרי המלחמה חזר אלברטו לסלוניקי והמתין לבני משפחתו. אלא שהם לא חזרו, חוץ מכמה דודים שלו. ״הוא היה בסה״כ בן 19. יתום, ללא אם, אב, לא אח ולא אחיות. הוא היה מיואש, שרוי בדיכאון, אחרי כמה חודשים הבין שאין עוד סיבה להמתין״ מספר אבן חיים. ״סלוניקי לא הייתה דומה למה שהייתה בעבר, לא היו כמעט יהודים ששרדו את המלחמה. הוא החליט שאין לו מה לחפש שם. לפני שהגרמנים לקחו אותם, אביו של אלברטו אמר לכל בני המשפחה, כי אם הם ישרדו את המלחמה, המשפחה תעלה ארצה. בסופו של דבר, רק אלברטו שרד והחליט לפעול בעצת אביו ונענה לפניית התנועה הציונית לעלות ארצה״.
אלברטו ושני דודיו הגיעו לארץ ישראל באוניית מעפילים, אך הבריטים תפסו אותם ושלחו אותם למחנה בעתלית. בחוש ההומור האופייני לו ציין אלברטו כי עבר ממחנה למחנה… משפחתו שהתגוררה בחיפה שמעו על כך שנתפס ולחצו על הבריטים לשחררו. הלחץ הועיל והוא נשלח לקיבוץ בית השיטה, שם דודו מחיפה איתר ומצא אותו. זה היה מפגש מרגש מאוד כפי שמעיד אלברטו בספר. המשפחה אימצה אותו לחיקה ושם התגורר, ברחוב השומר שהפך ללבה של הקהילה הסלוניקאית בישראל. כאן מגלה יהודה אבן חיים קשר אישי לסיפור: ״משפחתי עלתה מאיסטנבול שבטורקיה, התגוררה כמה שנים באותה שכונה שבה התגורר אלברטו עם הגעתו. בבית הכנסת המקומי אף חגגתי את בר המצווה שלי. כתיבת הספר הייתה מעין סגירת מעגל גם עבורי״.
