זהר.נט חדשות כרמיאל
בס"ד
א. החמצה ברגע הכי גדול
הוזמנתי פעם לחתונה של חברים במרכז הארץ, חתונה ככל חתונה, התרגשות גדולה והמון הכנות מסביב, ההורים נרגשים, וכל המשפחה הגדולה מתייצבת לאירוע הגדול. גם החתן והכלה במיטבם, וכולם מחכים לרגע השיא, החופה. ואז בדיוק הרגע הגדול שבו ההורים כבר ניצבים מתחת לחופה, ומחכים לחתן והכלה, התגלה ריב בין שני זוגות ההורים. בהתחלה זה היה בהתלחשויות ביניהם, אחר כך זה הפך לדיבורים בקול רם, ונגמר ממש בצעקות. חוסר הבנה שהפך לביזיון לא קטן. הרב שערך את החופה וכבר היה מנוסה באירועים מעין אלה, לקח את הרמקול והרחיק אותם מההורים הניצים, וכך לא כל הקהל חווה את הריב המיותר הזה שמתחת לחופה. רק אחר שהושגה פשרה ביניהם (כמובן בענייני כספים), רק אז הביאו את החתן והכלה לחופה, והחגיגה האמיתית התחילה. האקורד הצורם שבו נפתחה החתונה, היה כמובן הנושא שכולם דיברו עליו. קורה פעמים רבות שיש וויכוחים בין המשפחות, אבל שהריב הזה מגיע עד לחופה, ולעיני כולם, ברגע הכי גדול והכי חשוב לחתן ולכלה, זה לא צריך היה להיות. לפעמים ההחמצה באה בדיוק ברגע הלא נכון, דווקא בשעה שהיתה צריכה להיות שמחה גדולה, דווקא בזמן הכי יפה והכי קדוש, דווקא אז לריב?
ב. אסון בחנוכת המשכן
זמן רב חיכו ישראל עד שהגיעו למעמד הזה. את הציווי להכנת המשכן הם קיבלו עם ירידת משה בפעם האחרונה מהר סיני, כלומר ביום הכיפורים, י' תשרי. ומאז הם החלו בעבודה זריזה ודחופה שלקחה כמה חודשים, בבניית המשכן ובהכנתו. את העבודה הזו שבצלאל משבט יהודה ואהליאב משבט דן היו אחראיים עליה, סיימו בכ"ה בכסליו. אולם אז אמר משה כי לא כרגע מקימים את המשכן וכולם חיכו עד א' ניסן כדי להקים את המשכן. ואז במשך שמונה ימים משה מקים את המשכן ומפרקו, מקים ומפרק, ואין השראת שכינה. והנה עכשיו ביום השמיני בו נפתחת פרשתינו, יש הסכמה אלוקית לבניית המשכן ויורדת אש מהשמים, והעם שטרח ותרם כל כך הרבה, רואה שיש אש מהשמים ומעשיהם רצויים: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם" (ויקרא ט', כ"ד). והנה דווקא ברגע השיא הגדול, נענשים בני אהרון הכהן הגדול, נענשים בחומרא: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'" (ויקרא י' , ב'). כל ההכנה הגדולה, וכל התפילות והתרומות שטרחו בני ישראל, וכל הציפיה הדרוכה להשראת שכינה בתוכם, כמעט ונעצר, לולא תגובת אהרון "וידום אהרון", שמאפשר את המשך קיום חגיגות הקמת המשכן. אולם צריך להבין מי היו הבנים הללו נדב ואביהו, ובמה חטאו? ולמה נענשו בחומרא כל כך גדולה?
ג. גדולים ממני וממך
"א"ר ישמעאל בר נחמן: אמר לו הקב"ה למשה: משה עתיד אני להיוועד להן לישראל ולהתקדש בהן בבית הזה, הה"ד ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמות כט, מג). זה הדיבר נאמר למשה מסיני ולא נודע בו עד שבא המעשה על ידיו, ואימתי היה זה זה יום השמיני, הה"ד וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם (ויקרא ט, כד). אמ' משה לפני הקב"ה רבון העולמים מי חביב ממני ומאהרן אחי שבהן בית זה מתקדש. כיון שנכנסו שני בני אהרן להקריב ויצאו שרופין אמ' לו משה לאהרן אהרן אחי לא מתו בניך אלא בשביל קדוש' שמו של הקב"ה, הוא אשר דבר י"י לאמר בקרובי אקדש" (ויקרא רבה י"ב). "וימת נדב ואביהוא לפני ה' בכמה מקומות נכתבה מיתת נדב ואביהוא מלמד שהיה צער לפני המקום עליהם שהיו בני אהרן חביבים וכן הוא אומר (ויקרא י) בקרובי אקדש, בהקריבם אש זרה" (במדבר רבה פרשה ב). הביטוי "לפני ה'" המזכר פעמיים אצל נדב ואביהוא מוכר לכולנו מיום הכיפורים: "כי ביום הזה יכפר עליכם…לפני ה' תטהרו", כשאנו נמצאים כאומה ברגעי הטהרה והקדושה הכי גדולים שלנו מצמידים למעמדינו את הביטוי "לפני ה'", מתוך צום יום הכיפורים ורגעי התעלותו אנחנו ראויים אחת בשנה לתואר הנכסף הזה. בני אהרון הקדושים, נדב ואביהוא עליהם מוזכר פעמיים הביטוי הזה, הם היו במדרגה הגדולה הזו. לא לחינם אומר משה לאהרון, "ואחיכם כל בני ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'". ומקובל בשם חז"ל שכל הדורות צריכים צריכים לבכות על עוצמתם של נדב ואביהוא שנעלמה מאיתנו.
ד. אש שאיננה כהלכה
חטאם של גדולים צריך להיבחן מתוך מבט אל גדלותם, לא הרי חטאו של אדם שנכשל בתאוות אוכל או במידות מגונות, כהרי מי שנחשב בקרוביו של הקב"ה. ומי שהקב"ה מצטער עליו, לא נפל בחטא חמור ובעונש כזה בדרך אגב. התורה כותבת לנו כך: "ויקחו בני אהרון נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציוה אותם" (ויקרא י' , א'). בני אהרון מביאים קטורת לפני המזבח, יוזמה שלהם, ללא ציווי ה' וללא התייעצות עם משה ואהרון. אסור להכניס "חולין לעזרה", כלומר אין קרבן ואין אש המובאים לפני המזבח שלא צווינו עליהם מראש. בני אהרון רואים את גודל השעה את העוצמה הפנימית שיש בישראל, את קירבת אלוקים המיוחדת שיש עכשיו, ומבקשים להתקרב גם הם אך לא בתוך הכלל, אלא באש המיוחדת להם. בקשת ההתעלות היא סיבת החטא שלהם, הם מבקשים להיות קרובים יותר להקב"ה, הם רוצים להביא אש נוספת לפני ה', הם כהנים, והם ראויים, ומבקשים רק קירבת אלוקים, רק רגע נוסף של התעלות לדבר ה'. בלשון המדרש נקראים בני אהרון נדב ואביהוא בביטוי "שתויי יין": "רבי מני דשאב ור' יהושע דסכנין ור' יוחנן בשם ר' לוי אמרו: …על שהיו שתויי יין.." (ויקרא רבה כ', ט'). שכרות של קדושה, שכרות של איבוד כיוון, אש של התלהבות אבל שלא כהלכה.
ה. עתידים לחזור
"כשהולכים אחרי ההרגשה העליונה של הופעת רוח הקודש, ושל כל חכמה והופעה עליונה בלא התקשרות אל התורה ומעשיה בפרטיות, ובמדידת המידות הטובות המשוערות על פיה, הרי זה חטא נדב ואביהוא" (הרב קוק זצ"ל אורות הקודש ח"ג עמ' ש"מ). גם הרצון הסוער להתקדש ולהתעלות חייב להיות מעוגן ומסודר בסדר החיים הרוחניים ההלכתיים. לא מספיקה כוונה טובה, הכוונה היא הלב שצריך להיות ממוסד על אדני ההלכה. אפילו גדולים כנדב ואביהוא שליבם גדול אין מונים מאיתנו, לא יכולים לסמוך על ליבם, והם זקוקים לציווי ממשה ואהרון, על פי כללי תורה, ולא על פי רחשי הלב. זהו לימוד גדול עבורינו, צריך את הלב כדי לעבוד את ה', "רחמנא ליבא בעי" (=הקב"ה רוצה את הלב). אבל הלב סוער ורוגש חייב את ההגבלה ההלכתית, יודעת לכוון אל נכון אל הרצון האלוקי, אל מה שהקב"ה ציווה אותנו. והחיבור הזה שבין משה ואהרון זקני העם, ובין נדב ואביהוא בעלי רוח הנעורים הסוער (כלשונו של הרב קוק שם), היא רוחו של אליהו הנביא המביא סערה גדולה, אך פותח במילים "זכרו תורת משה עבדי".
