זהר.נט חדשות כרמיאל
שי שנולד עם שיתוק מוחין ואומץ בגיל צעיר על-ידי נפתלי ז״ל ושירלי סולבי מכרמיאל, הוכיח שאפשר להתגבר על כל המגבלות ולחצות גבולות ומחסומים
מאת גיל דובריש
ביום שישי בבוקר, כשנה אחרי שאביו המאמץ נפתלי הלך לעולמו, נפטר שי סולבי מכרמיאל והוא בן 27 בלבד. הוא השאיר אחריו משפחתו המאמצת – האימא, שירלי, ו-5 אחים: שרון, מארק, אליסה, לטוניה ודארל.
שי נולד עם שיתוק מוחין בלי יכולת להזיז את ידיו ורגליו וסבל ממחלות רקע רבות נוספות כמו אפילפסיה. למרות המגבלות, בתקופת חייו הקצרה הוא הפך למודל ולדוגמה לכך שאפשר להגשים חלומות ולהשיג מטרות – והכל בעזרת כוח הרצון.
שי ננטש בבית החולים מיד אחרי לידתו. תמונתו כתינוק ״כיכבה״ בכתבה שפורסמה בעיתון ג׳רוזלם פוסט ועסקה בתופעת התינוקות שננטשו על-ידי הוריהם. כאן בכרמיאל, שירלי ונפתלי סולבי קראו את הכתבה, הביטו האחד בשניה והחליטו לאמץ את הפעוט. נפתלי היה בן 57, שירלי בת 48 ובן הזקונים דארל (דוד) בדיוק קיבל צו גיוס. השניים הרגישו שהם צעירים מדי לשלב שבו כל הילדים ״פורחים״ מהקן ושקלו לאמץ ילד.
״באותה תקופה כבר היו דיבורים בינינו על אימוץ של ילד בנוסף לילדים הביולוגיים שלנו, שכבר גדלו והתבגרו״ מסבירה שירלי. ״כשקראנו את הכתבה על הילדים הננטשים וראינו את התמונה של שי, נפתלי הביט בי ואמר לי ׳את רוצה לאמץ אותו? אני איתך, אני מוכן׳. דיברנו עם הילדים וקיבלנו מהם ׳אור ירוק׳ לאמץ את שי״.
שירלי ונפתלי ז״ל נפגשו עם גורמי הרווחה ופתחו בהליך אימוץ מזורז. ״פגשנו את שי בפעם הראשונה בין יום כיפור לסוכות 1996, במעון מיוחד שבו ממתינים ילדים למשפחות מאמצות. הוא היה בן שנה ומשהו. לקחתי אותו בידיים, הוא שם את הראש עליי ונרדם״ משחזרת שירלי. ״אצלנו במשפחת סולבי, אם אנחנו רוצים משהו – אנחנו עושים הכל כדי להשיג אותו. כעבור כמה חודשים הושלמו כל ההליכים ושי כבר היה איתנו בבית״.
– יכולתם לאמץ כל ילד, מדוע בחרתם דווקא בילד עם צרכים מיוחדים?
״מי שהכיר את שי הכיר את החיוך שלו, את העיניים שלו. הוא דיבר עם העיניים. כשראינו אותו בפעם הראשונה הוא נכנס מיד ללב שלנו, היה ברור שנאמץ אותו. החלטנו לגדל אותו כילד רגיל, עם כל המורכבויות והבעיות. לאט לאט הוא מצא את ׳הקול׳ שלו אצלנו ואנחנו למדנו איך לגדל אותו. קיבלנו כוח מאלוהים שהדריך אותנו לעשות את הדברים הנכונים״.
שי היה בחור פעיל מאוד ולא נתן למגבלותיו לעצור אותו. הוא השתתף במועדונית כיף לי אביב, נטל חלק בכנפיים של קרמבו – תנועת נוער לבעלי צרכים מיוחדים וגם הרצה בכנסים שונים בפני תלמידים על משמעות היותו נכה ועל קבלת השונה. הוא השתתף בחוג קראטה, המשיך לחוג קפוארה – כשהוא מצויד בהליכון מיוחד שאיפשר לו לנוע ולזוז, השתתף בפעילות גדנ״ע עם כסא גלגלים ובפעילות אתגרים ביחד עם צעירים שנכנסים לכושר לפני גיוס, גמא מרחקים של 2-3 קילומטרים לבדו, עם כיסא גלגלים או בהליכון. שירלי נזכרת באחד המסלולים שסיים, לאורך יותר מ-3 קילומטרים: ״חיכינו לו בקו הסיום, הוא צעד את כל המרחק, הגיע לסוף המסלול וראינו שהוא גמור מעייפות. הושבנו אותו על כיסא והוא עצם עיניים, חשבנו שהוא עומד להתעלף. ואז הוא פקח את עיניו ושאל: ׳טוב, מתי (המסלול) השני?״
שי סולבי לא נתן למגבלות לעצור אותו, הוא מתח את הגבולות כל פעם מחדש והוכיח שהוא יכול. כשהציק לו שאין פעילויות לבני נוער וצעירים בעלי צרכים מיוחדים הוא יזם והקים את ׳המועדון של שי׳, קבוצת צעירים בעלי מוגבלויות. בכל שבוע יזם והפיק אירועים ומופעים למען חברי המועדון שלו. ״עזרנו לו לערוך את המופעים והפעילויות, אבל כל היוזמה והרעיונות היו שלו״ אומרת שירלי. ״כשפרצה הקורונה שי הביא את המועדון שלו אלינו הביתה, סגרנו את המרפסת ובכל מוצ״ש קיים מפגש עם חברים״.
שי אהב לפגוש את האומנים שהגיאו להתארח ולהופיע בכרמיאל, הצטלם עם זמרים ויוצרים רבים כמו שרית חדד, רמי קליינשטיין, בן אל, ליאור נרקיס ורבים אחרים. אביב גפן הגיע עד אליהם הביתה להופעה אינטימית בגינה. שירלי מספרת כי לאביב גפן היתה פינה חמה בלב לשי, ובימי ההולדת שלו נהג לשלוח לו ברכה מצולמת. את רמי קליינשטיין פגש שי לפני הופעה בפארק המחצבות – והאומן אף ישב איתו לקפה – שהכין לשי בכבודו ובעצמו. ״שי נכנס ללב של כולם, לכל אחד יש משהו טוב להגיד עליו, כל מי שפגש אותו לא ישכח אותו לעולם״ אומרת שירלי.
חלום חייו של שי היה לפגוש את נשיא המדינה דאז, רובי ריבלין. לאחר סיור בבית הנשיא שלא הסתיים בפגישה, התקשה לקבל את העובדה שלא פגש בריבלין וכעס מאוד. אחותו אליסה קיבלה ממנו שיחה רגשית במיוחד והיא נרתמה להגשמת החלום, העלתה את הנושא בפייסבוק – עד אשר אבי גיסברג, כיום ראש רשות הספורט העירונית בכרמיאל, הרים את ״הכפפה״ והצליח לארגן את הפגישה המיוחלת עם הנשיא.
במקביל התמודד שי עם מצבים רפואיים מורכבים. לפני כשנתיים נכנס לתרדמת בת שבועיים ואושפז במרכז הרפואי זיו בצפת. בשנה וחצי האחרונה חי במעון גלעד בחדרה, שם ראה את ביתו השני. שירלי מספרת כי אהב את המקום ואת הצוות והיה פעיל מאוד במעון. ביום שישי בבוקר, הלך לעולמו, כשהוא משאיר אחריו חותם בלתי נשכח.
בתום תקופת האבל מתכננת המשפחה להנציח את זכרו של שי בדרכים ופעילויות שונות. ״המורשת של שי היא לעולם לא להרים ידיים, הוא הוכיח שאתה יכול להשיג בחיים כל מה שאתה רוצה וחולם. בזמן קצר כל-כך הוא עשה הרבה כל-כך… אני ונפתלי כל הזמן רצנו אחריו. הוא היה אדם מאוד מיוחד״ מסכמת שירלי בדמעות. ״אנו נעשה הכל כדי להגשים את כל החלומות ששי לא הספיק להגשים, למענו ולמעננו״.
