Array
(
    [_edit_last] => Array
        (
            [0] => 1
        )

    [_thumbnail_id] => Array
        (
            [0] => 3498
        )

    [slide_template] => Array
        (
            [0] => default
        )

    [post_views_count] => Array
        (
            [0] => 2156
        )

    [_wp_old_slug] => Array
        (
            [0] => %d7%a2%d7%99%d7%99%d7%a4%d7%aa%d7%99
        )

    [_yoast_wpseo_focuskw] => Array
        (
            [0] => עייפתי - שירלי גורן
        )

    [_yoast_wpseo_title] => Array
        (
            [0] => עייפתי - שירלי גורן - זהר הצפון
        )

    [_yoast_wpseo_metadesc] => Array
        (
            [0] => עייפתי - שירלי גורן
        )

    [_yoast_wpseo_linkdex] => Array
        (
            [0] => 80
        )

    [tie_views] => Array
        (
            [0] => 472
        )

    [essb_cached_image] => Array
        (
            [0] => https://zhk.wpengine.com/wp-content/uploads/2014/07/------------------------------------.jpg
        )

    [rank_math_title] => Array
        (
            [0] => עייפתי - שירלי גורן - זהר הצפון
        )

    [rank_math_description] => Array
        (
            [0] => עייפתי - שירלי גורן
        )

    [rank_math_focus_keyword] => Array
        (
            [0] => עייפתי - שירלי גורן
        )

    [rank_math_robots] => Array
        (
            [0] => a:1:{i:0;s:0:"";}
        )

)
עייפתי - שירלי גורן
עייפתי - שירלי גורן

עייפתי

שתפו

ושוב אני מוצאת את עצמי יושבת בחרדה מינורית עד מתונה מוזרה ומקוממת מול מרקע הטלויזיה ותוהה איך יעבור הלילה הקרוב.

כל פעם אני מקווה שזו הפעם האחרונה שאני עומדת במבחנים שכאלו, מתוך ההנחה שמגיע לנו לכולנו בשנים שנותרו לנו לחיות חיים קצת יותר רגועים, שלווים ונינוחים. כל פעם מחדש אני מתבדה. אולי פשוט כדאי לא לאפשר למחשבה אופטימית כזו, שזו הפעם האחרונה לחדור למוחי העייף וכך גם לא להגיע למצב של אכזבה קשה ומכעיסה. שהרי אמרו לי פעם שכגודל הציפייה גודל האכזבה, לא?

אלא שאישיותי לא מאפשרת לי להרפות מממחשבה זו ולכן אני מגיעה שוב ושוב למצב בו אני נמצאת ברגעי כתיבת טור זה – אכזבה קשה ומקוממת. אכזבה ממי? קודם כל מעצמי על שאני שוב נמצאת במצב זה. ולא ממש משנה לי כרגע באשמת מי ולמה וכמה. כמובן שלאחר מחשבה נוספת אני גם מבינה שקיימת אכזבה משליטינו שאינם מצליחים לאורך כל שנות קיומינו להביא למצב של רגיעה ארוכת טווח ולא כזו של מספר חודשים שקורית אחת לכמה שנים. אני מדברת על רגיעה אמיתית כזו המאפשרת חיים שלווים. ולצערי אין לי רעיונות מהפכניים לנדב להם. פעם עוד טמנתי בחיקי כמה רעיונות ואף האמנתי בהם ונלחמתי עבורם, היום אני ריקה לחלוטין , עייפה ויגעה.

אחר כך עוד שואלים אותי למה לעיתים כל כך קרובות, ולא משנה אם יש לי זמן או כסף, אני מוצאת את עצמי בחור זה או אחר מחוץ לגבולות הארץ. אז כן, אני בורחת לכמה ימים למקום אחר, כמה שיותר רחוק מהקצב המעייף והחולני של מדינת ישראל, בורחת לאגם שליו או לעיר זרה לחלוטין, לפרצופים שונים, לצבעים אחרים, לשפות שונות ולריחות וצלילים נעימים ולא לריח שריפה ומוות.

לא תמיד אני רוצה לחזור לכאן, לפעמים ממש לא אבל בסופו של יום אני מוסיפה לדרכון המעופש שלי עוד חותמת של ביקורת גבולות נתב”ג. סופרת עד עשר, לוקחת נשימה ארוכה ונכנסת לאולם קבלת הנוסעים. כבר בנקודת איסוף המזוודות אני מגוללת ומגלגלת במוחי את הנסיעה הקצרה הבאה אל מחוץ לגבולות הארץ כדי להמשיך ולשרוד פה בין הטילים ואיזכורי המוות היומיומיים… עצוב אבל מציאותי…

כתבה מעניינת:

שתיין צילום אילוסטרציה: Pixabay

קמצן, מתלהב או חבר אמת: איזה סוג של שתיין אתה?

שתפוכמו חבר אמת, אלכוהול תמיד נמצא שם: כשעצוב, כששמח, במסיבה הכי שווה ובאירוע המרגש ביותר. …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *