זהר.נט חדשות כרמיאל
א. ימי פיגועים
הימים הללו ימי פיגועים וצער, השבוע ליווינו את בן העיר כרמיאל אלון בקל הי”ד למנוחת עולמים אחרי הפיגוע הנתעב שהיה בתל אביב, צעיר איכותי, ממיטב הנוער שגדל בעירנו, מתנדב ב”לתת”, שילב בחייו הקצרים עשיה וחסד, נהרג בידי מחבל רע שעדיין לא נתפס. כמעט מדי יום מבלי שנרגיש נעשים פיגועי דקירה ודריסה, נסיונות של מחבלים שמצליחים או נכשלים. אין לקבל זאת כעובדת חיים, מדינת ישראל וצה”ל חזקים דיים כדי להדביר גם תופעה מורכבת זו של סכינאות בידי בודדים. העוצמה הפנימית, האמונה בצדקת דרכינו, נותנים לנו כח להמשיך. אבל אולי זו בדיוק נקודת החיסרון, לאן אנחנו רוצים להגיע? מה הם הייעדים שלנו כעם וכמדינה? האם ברור לנו מספיק מהי התכלית של כל התהליך המורכב הזה של “שיבת ישראל לארצו”? אם יש חוסר בהירות בעתיד שלנו קשה לחיות את ההווה. למדנו זאת מפרשיות יציאת מצרים שאנו קוראים בשבתות אלה. לצאת ממצרים זה איננו היעד העיקרי, היציאה צריכה להביא אותנו למקום טוב יותר, “בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה”, מבטיח הקב”ה, יש תכלית ליציאה.
ב. מכות או הידברות?
הקב”ה נוקט מדיניות קשה לכאורה עם מצרים, עשר מכות נוגעות לכל סדרי חייהם, פוגעות באנשים, בחיות בצומח ובדומם, בכל רובד מרובדי החיים המצריים.כשהקשה מכולם היא המכה האחרונה, מכת בכורות ההורגת כל בכור בכל ארץ מצרים. מדוע המצרים לא מקבלים יחס קל יותר, מדוע מעניש ה’ אותם בעשר מכות ולא מטפל במרידתם בדרך בדרך רכה יותר? אם נמשיך להתבונן נקשה אף יותר מכך: בתחילה אמנם פרעה מסרב ומתריס כלפי מעלה: “ויאמר פרעה מי ה’ אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל, לא ידעתי את ה’ וגם את ישראל לא אשלח” (שמות ה’, ב’). ופרעה מעניש את ישראל על עצם רצונם לצאת ולעבוד את ה’, ומטיל עליהם לקושש תבן בלא להקל מעליהם את כמות הלבנים. וממשיך פרעה ומחזק את ליבו:”ויחזק לב פרעה ולא שמע עליהם” (שמות ז’ י”ג), וגם אחר מכת הדם, מתעלם פרעה: “ויפן פרעה ויבוא אל ביתו ולא שת ליבו גם לזאת” (שמות ז’ כ”ג). אך בהמשך פרעה כבר לא יכול להחליט בעצמו מפני שה’ מקשה את ליבו : “ויחזק ה’ את לב פרעה ולא שמע אליהם” (שמות ט’, י”ב). כלומר בעל כורחו וכנגד רצונו החל ממכת השחין הוא מסרב להוציא את ישראל. רואים בפרשתינו בברור כי הכאת המצרים היא מכוונת מאת ה’, ויש לה מטרה בפני עצמה, הקב”ה מעניש את המצרים בגלל מה שעשו לישראל אך גם הרבה מעבר לכך, מהי משמעות הדבר?
ג. מצרים – גברת הממלכות
כדי להבין סוגיה זו אנו נדרשים להבנת מקומה של מצרים ועוצמתה באותה תקופה, ואולי אף יותר מכך את השפעתה והמסר העולה ממנה כלפי העולם. מצרים ארץ מבורכת מכל הבחינות, הכתוב משווה אותה לארץ ישראל : “אין לך מעולה בכל הארצות יותר מארץ מצרים, שנאמר: “כגן ה’ כארץ מצרים” (כתובות קי”ב), שם נמצא באותה העת כסף כל העולם ואין עשירה כמצרים באותה העת, ובספר דניאל הכתוב מציין זאת : “ ומשל במכמני הזהב והכסף ובכל חמודות מצרים…” (דניאל י”א, מ”ג). ומצרים היא היצרנית הגדולה של סוסי המלחמה, היא סמל הכח והעוצמה הפיסית, והתורה מזהירה אותנו, את מלך ישראל שלא להרבות סוסים כי זה מחזיר אותנו למצרים. אך מצרים נחשבת למעצמה לא רק בגלל עושרה ומצבה הבטחוני, מצרים גם מלאה חכמה ותרבות, כשהקב”ה נותן חכמה לשלמה המלך, החכם מכל אדם, מגדיר זאת הכתוב כך: “ויתן אלוקים חכמה לשלמה ותבונה הרבה מאד ורוחב לב כחול אשר על שפת הים. ותרב חכמת שלמה מכל חכמת בני קדם ומכל חכמת מצרים” (מלכים א’ ה’ ט-י). כלומר שלמה כל כך חכם, אפילו יותר מחכמת מצרים, משמע מצרים משמעותית גם לגבי מושגי החכמה. מצרים אם כן משופעת כל טוב, ארץ הנקראת “גן ה’”, כלכלה מפותחת מאד, עשירות וכסף, יצרני בטחון וסוסים, וחכמה כחכמת מצרים, מעצמה בכל קנה ממידה, גם לפי קנה המידה העכשווי שלנו.
ד. ערוות מצרים
עוצמת מצרים ניתנה לה מאת ה’, היא קבלה את הכח והסמכות לשלוט בעולם, ואף יותר מכך קבלה את הסמכות והכח להוציא אל הפועל את גזירת ה’ על ישראל :”ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה”. אך כשיש כח רב כל כך, צריך להתבונן לאן הוא מוביל את מצרים. וכך שואל המדרש, מדוע דוקא מצרים, ומה ראה הקב”ה להביא את סופם בידי ישראל?: “ ומה נשתנה מצרים מכל מדינות הגוים כולם, שנכנסו ישראל לתוכם? משום שבאותה שעה היו שולטין המצריים מסוף העולם ועד סופו, והיו מלוכלכין בעבירות הרבה, ואין לך אומה בעולם שהיא היתה שטופה בדברים מכוערים ובדברים שאינם ראויים וחשודים בכשפים ובזימה ובכל מעשים רעים, אלא המצריים בלבד לפיכך באה להם תקלה על ידם של ישראל…” (אליהו רבה פרק ז’). מצרים מסמלת את שיאו של הכח האנושי, החזק הבטוח בעצמו, ומתיר לעצמו עקב כך כל דבר שעולה על רוחו התועה. מצרים מלאה כשפים, כך כותבת הגמרא: “עשרה קבין כשפים ירדו לעולם, תשעה נטלה מצרים ואחד נטל העולם כולו” (קידושין מ”ט ע”ב). כשפים וזימה וכוחנות, ורדיה בעבדים, זוהי תוצאת העושר והכח המצרי. המצרים בכוחם ועוצמתם מחטיאים ומביאים את העולם הכפוף להם לשפל רוחני כבד. שיאה של גאוות מצרים בא לידי ביטוי בפסוקי ספר יחזקאל, שבהם מייחס מלך מצרים לעצמו את האלוהים: “האומר לי יאורי ואני עשיתיני” (יחזקאל כ”ט, כ”ג).הגאווה המושתת על הכח והעושר היא שיא הסיאוב של מצרים.
ה. האיסור לחזור למצרים
מצרים קיבלו את הכח וטימאו אותו, הפכו את יכולותיהם לעוצמה מרושעת, המביאה לעולם את הזימה והכשפים, את דיכוי רוח האדם והשפלתו, והופכת את העולם למקום של רוע. מצרים מקבלים עכשיו טיפול אלוקי מיוחד, את הרוע המצרי, את גאוותו ואת השלכותיו על העולם צריך לדכא ולבער. במכות מצרים נחשף העולם לקץ כוחו של הרוע, לסופו של עידן השלטון המהווה בעולם סמל לשחיתות, אין זו סתם יציאת ישראל ממצרים, יש כאן בשורה גדולה לעולם, בשורה גדולה להוויה כולה, שיש דרך אחרת עמוקה יותר ופנימית יותר לחיי עולם. יש בעולם עוצמה של טוב ה’, המביאה בכוחה מוסר וצדקות, יושר וחסד, כבוד האדם ומעלתו. התורה אוסרת על המלך להרבות סוסים כדי שלא להחזיר את העם למצרים. ומסביר רבי צדוק הכהן מלובלין, שזו לא חזרה גיאוגרפית, זו עלולה להיות חזרה לתפיסה המצרית, לקלקול המצרי. עם ישראל יצא ממצרים, אבל קודם לכן יוכיח את חולשת מצרים, יוציא את העולם מ”המצרים” שלו, רק מתוך הכאת מצרים יבין העולם ובתוכו אנחנו את גודל עקמימות מצרים, את החובה לשרש ולעקור את התפיסה המצרית, ולהצמיח עולם חדש, של תורה של חסד, של צדק ומידות, שבעיקרו מלא ענווה ומלא עוצמה פנימית רוחנית ערכית ומוסרית.
