זהר.נט חדשות כרמיאל
א. היומיום והשגרה שוחקים
האנושות מחולקת לסוגי אנשים רבים ומגוונים, יש אנשים הרואים את העולם במשקפים חיוביים, מביטים אל הטוב, וחושבים טוב, אנשים אופטימיים, שהעולם בעיניהם חיובי ומאיר. ויש אנשים שאצלם הכל ביקורתי וקשה, מייד מוצאים את הטעות והמחדל שבכל דבר, מלאי ביקורת על עצמם ועל העולם, בעלי המבט הפסימי. אבל גם האופטימיים הרואים את העולם מצידו החיובי, נתקלים לעיתים במשברים שלא משאירים אותם כפי שהיו, ולעיתים השגרה שוחקת ומעכבת את המבט החיובי והמאיר שלהם בחייהם. אך יותר משהשגרה הורסת לנו, הייאוש מהיכולת לתקן הוא ההרסני ביותר. כל עוד קיים בנו האמון שיכול וצריך להיות טוב יותר יש לנו את הכח והיכולת לשנות ולעשות, אך אם התייאשנו מלתקן, גם אם אין זה נאמר בריש גלי, אך זה מה שקיים בתוכינו פנימה, כבר אין תקווה לשינוי. השבתות שלפני חג הפסח המתקרב, הן המבשרות על בוא האביב וההתחדשות העומדת בפתח. לצערינו לא זכינו השנה לשנה מלאת גשמים, ובכל זאת הלבלוב האביבי הוא סימן להתחדשותנו , לא רק הטבע מתחדש גם האדם מתחדש איתו. השבת יש לנו מפגש עם שלוש פרשיות, פרשת ויקהל העוסקת בתיאור בניית משכן, פרשת פקודי העוסקת בחשבון הכסף והזהב שניתן למשכן, ופרשת פרה אדומה שהיא השלישית מארבעת הפרשיות המיוחדות הנקראות לפני חג הפסח. ננסה למצוא את המאחד שביניהן.
ב. וביום השביעי יהיה לכם קודש
כבר בפתיחת ביצוע עבודות המשכן קובעת התורה את סדרי העדיפויות שלנו: "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש, שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת" (שמות ל"ה, ב'), ומסביר רש"י שם בשם חז"ל: "הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן לומר שאינו דוחה את השבת". סדרי העדיפויות שלנו עכשיו ברורים, אמנם קדושת המשכן על כלי הקודש שבו הם חשובים מאד, ואמנם כאן מתקיים האידאל השלם של "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ואף על פי כן קדושת השבת קודמת. יעבדו בצלאל ואהליאב וכל אנשי חכמת הלב בכל ימות השבוע, ויתנדבו ויעשו את כל כלי הקודש ויעמידו את המשכן, אבל ביום שישי עם שקיעת השמש יעצרו כל מלאכה ויכבדו את השבת בשביתה מכל מלאכה גם מלאכת קודש, ויקבלו שבת ככל שבתות השנה. נלמד אנחנו מכאן: אם אפילו בשביל לבנות משכן ומקדש נאסר לחלל שבת, אם אפילו למטרה של קדושה אסור לעשות מלאכה על אחת כמה וכמה שבשביל שום צורך אחר שאיננו פיקוח נפש לא תחולל השבת. ולמרות הפסדים כספיים גדולים, ועל חשבון צרכים אחרים ולעיתים אפילו בריאותיים לא חיללו ישראל שבת. אבל יש להתבונן בדבר, מדוע השבת אכן חשובה יותר? מה מבטאת השבת שלמרות קדושת המשכן לא חיללו אותה?
ג. השבת דוקא לישראל
ייחודה של מצות השבת נוגע לעצם קדושת עם ישראל, ולכן לא ניתנה השבת אלא לעם ישראל, כך אנו אומרים בתפילת שחרית של שבת: "ולא נתתו ה' אלוקנו לגויי הארצות, ולא הנחלתו מלכנו לעובדי פסילים, וגם במנוחתו לא ישכנו ערלים, כי לישראל עמך נתתו באהבה לזרע יעקב אשר בם בחרת". ומסביר בפרשתינו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל: השבת היא לא מצוה ככל המצות, ולא לחינם מסרו ישראל נפשם עליה בכל הדורות, השבת שייכת דוקא לישראל ומבטאת את סגולתם המיוחדת. העולם שלנו נברא כדי לעשות, ליצור ולפעול טוב בכל דבר ובכל זמן. השביתה, הפסקת המלאכה איננה טובה, ולא מהוה חלק מסדר העולם. אבל ישראל מקורם לא בעולם הזה בלבד, ישראל כאומה, באופן מהותי שייכים לרבדי חיים עמוקים יותר, ישראל שייכים למציאות של "עולם הבא" – עולם שכולו שבת, כשאנו שובתים בשבת אנו מבטאים בכך את נקודת העצמיות האמיתית שלנו, את החיבור שלנו אל מושגי הקודש של עולם האמת. השבת שומרת עלינו ערכית ורוחנית, גם אם שקענו בהבל העשיה החומרית בימות החול , מעמידה אותנו השבת על ערכינו הפנימי ומיישרת אותנו למטרתנו האמיתית.
ד. פרשת פקודי – החשבון
במדרש (רבי תנחומא פקודי ז'):"מהו פקודי המשכן? אלא אמר משה: יודע אני שישראל רוגנים הם, הריני עושה להם חשבון מכל מלאכת המשכן. התחיל לעשות חשבון עמהם… והוא נותן להם חשבון על כל דבר ודבר, לזהב ולכסף ולנחושת. כמו שאמר הכתוב: וכסף פקודי העדה מאת כיכר ואלף ושבע מאות… ויהי מאת כיכר כסף לצקת… ונחושת התנופה שבעים כיכר". משה רבנו יודע שאף שלא חושדים בו שלקח כסף הרי הוא חייב לתת דין וחשבון מדויק על מה שעשה כדי להסיר ממנו, ומהנבואה והתורה שהוא נושא דיגלה כל רבב של חוסר הגינות. וממשיך המדרש :"עם שהוא עושה חשבון והולך על כל דבר ודבר שעשויין כסדר בתוך המשכן, שכח משה אלף ושבע מאות וחמישה ושבעים שקל שעשה מהן ווין לעמודים, ולא היו נראים (מפני שהיריעות החצר מכסות את הווין לעמודים)" . כלומר שעכשיו לפתע חסרים סכומי כסף גדולים, לכאורה מעורר חשד. "התחיל עומד תמה ואומר: עכשיו ימצאו ידיהם של ליצני ישראל עלי לומר שאני נטלתי אותם. והוא חוזר לבוא על כל מלאכה ומלאכה, מיד האיר הקב"ה עיניו ותלה ונשא עיניו וראה שהיו עשויין ווין לעמודים, התחיל משה להשיב בקול רם: ואת האלף ושבע המאות וחמישה ושבעים עשה ווים לעמודים, באותה שעה נתפייסו ישראל. מי גרם לו (שנתפייסו)? אלא על ידי שישב ועשה חשבון". לחשבון שעושה משה יש משמעות מעבר לחשבון שהוא נדרש לתת כלפי העם, משמעות רוחנית ופנימית יותר. משה מחשב לא רק כמה הוציא אלא גם מי עשה כל דבר, וכיצד נעשה. החשבון לא נותן לנו לשכוח מה עומד מאחורי כל דבר, גם בשגרת העשיה במשכן המטרה לא מפסיקה לעמוד מול עיניהם.
ו. פרה אדומה מכפרת
בסדר ארבע הפרשיות הקודמות לחודש ניסן, נקרא השבת בע"ה את פרשת פרה. רש"י על פרשת פרה (במדבר י"ט, כ"ב) מביא משל בשם חז"ל: " משל לבן שפחה שטינף פלטין (ארמון) של מלך. אמרו: תבוא אמו ותקנח צואת בנה, כך תבוא פרה ותכפר על העגל". חטא העגל הוא חטא של כמעט עבודה זרה, והוא מביא טומאה לעולם, ולכן צריך מי שיחטא וינקה אותו. אבל אם נתבונן היטב במשל של חז"ל, בן השפחה לא הרס את הארמון, וגם לא קלקל את יסודותיו, הוא לכלך אותו במידה כזו שצריך לנקותו, אבל אפשר לנקותו, היכולת לנקות היא היכולת להחזיר את הארמון לכמו שהיה מקודם. כך אמנם ישנו חטא חמור, הפוגם את מראה הארמון, אך ניתן לנקותו מפני שאיננו פגיעה בעצם, למרות פגיעתו החמורה. פרה אדומה הוא סדר טהרה קשה, הוא אוחז בקרבו גם טומאה לטהורים, והוא איננו בנמצא בקלות, ורבים מדרשי חז"ל המתארים עד כמה קשה היה להשיג פרה אדומה, אבל הוא ניתן. אפשר לטהר אפשר לנקות את הארמון. ערב חג הפסח ומוצאי חג הפורים, אנו לומדים שטהרה אפשרית, שיש מקום לתיקון גם כשהחטא קשה, ויש תיקווה גם כשהחושך גדול, בע"ה.
