פרשת כי תשא: משבר חטא העגל

א. מעשים שיוצרים משבר

בעל מפעל המעסיק עשרות עובדים, והוא אדם מן היישוב, מתחשב וסבלן, לא ימהר לפטר עובד שאחר פעם אחת לעבודתו, ואפילו אם האיחור היה לא מוצדק. הוא גם יבין אם אחד הפקידים ייעדר בימים שבהם הוא מתחתן או חלילה יושב באבל. הוא יכעס כאשר פועל התרשל, אך לא יצא מגדרו, אבל אם הפועל ירגל במפעל לטובת המפעל המתחרה, אז יש לשער כי הוא יפוטר, ובצדק. יש גם בתוך הבית פנימה מעשים מכעיסים, מרגיזים, ילדים יודעים גם “להוציא מהכלים”  את הוריהם, וגם בני זוג  יודעים לפעמים לריב ביניהם, אבל יש מעשים שעליהם אין מחילה, ונוצרים משברים עמוקים. בתוך המורכבות הגדולה של יציאת ישראל מבית עבדים וממ”ט שערי טומאה, אל מעמד הנבואה בהר סיני, ומשם לארץ ישראל, יש מעשים שישראל עושים והקב”ה כועס עליהם. ישראל שעברו שנות גלות ארוכות, מחפשים את דרכם הרוחנית ויש להם גם נפילות קטנות. אולם מעשה חטא העגל איננו עוד חטא כזה, זהו משבר. בחטא הנורא של מעשה העגל לא ירדנו מדרגה אלא כביכול כמעט ונשברו הנישואין. הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ”ל שבשבוע שעבר חל יום הזיכרון שלו, מסביר את כל פרשיות התורה בסדר של זוגות, כל זוג פרשיות בספר בראשית ושמות עוסק בעניין אחד, כשהפרשה הראשונה היא מהות העניין, והפרשה השניה היא התפרטות העניין לפרטים. “בין הזוג של “תרומה – תצווה”, ובין הזוג של”ויקהל פקודי”, מופיעה פרשת כי תישא, שמפוצצת את הסדר” (שיחות הרצי”ה לספר שמות עמ’341). כביכול, כאן ישראל עברו עבירה שיש בה משום יציאה מהסדר העקבי שלהם, ומכאן חומרתו של חטא העגל שננסה להתבונן בו כעת.

ב. וירא העם כי בושש משה

רבים שואלים: כיצד מי שראה את עשרת המכות, ועבר בים סוף בתוך הים ביבשה, ועמד בהר סיני במחזה הנהדר של נתינת התורה, כיצד העם הזה עובד לעגל? איך תיתכן התדרדרות לעבודת אלילים אצל מי שראו ניסים גלויים?  כדי להתמודד עם השאלה הזו, צריך ללמוד את התהליכים הקודמים לחטא העגל. “וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרון ויאמרו אליו קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו  כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו” (שמות ל”ב, א’). הביטוי “וירא העם כי בושש משה” מעיד  שישראל חיכו למשה לפי תאריך ידוע והנה הוא מאחר. כך מסבירים חז”ל (שבת פ”ט ע”א): “בשעה שעלה משה למרום, אמר להם לישראל: בסוף ארבעים יום בתחילת שש אני בא”. משה עולה להר סיני לארבעים יום כדי להוריד לישראל לוחות ובהם כתב אלוקים, ומודיע להם מתי יחזור בדבר ה’. “לסוף ארבעים יום בא שטן וערבב את העולם ואמר להם: משה רבכם היכן הוא?  אמרו לו: עלה למרום.  אמר להם: באו סוף שש שעות ולא בא, ולא השגיחו עליו. אמר להם השטן: מת משה רבכם, ולא השגיחו עליו. הראה להם דמות מיטתו אז האמינו ועשו את העגל” (תורגם מאוצר המדרשים). אם ננסה להתבונן בדברי חז”ל, העלמות משה לארבעים יום ולילה, כשהוא עולה לשמים יוצרת חלל ופחד גדול אצל ישראל. משה שהעלה אותנו ממצרים, מה קרה לו, ואף על פי שהוא עוד לא ממש מאחר, אצל ישראל כבר יש פחדים ודמיונות, יש מי ששמע שמת, ויש מי שראה כבר את מיטתו, וכולם אחוזים בהלה, שהרי הם באמצע המדבר לפני הכניסה לארץ, ומושיעם איננו.

ג. האם משה יוכל לרדת אלינו?

יש להעמיק את מה שראינו, שהרי דור המדבר נקרא בדברי חז”ל “דור דעה”, מה מביא אותם לחששות הללו מהיעלמותו של משה? בני ישראל חוששים מנקודה פנימית יותר, השטן המרקד ביניהם מעלה חשש רוחני וכבד יותר. הרי משה רבנו לא נסע לחופשה לארבעים יום, וגם לא יצא למילואים, משה רבנו עלה לרקיע כדי לקבל לוחות, אין זה אנושי שאדם לא יאכל לא ישתה ולא יישן בתקופה כה ארוכה, אולי משה רבנו ניתק מענייני עולם הזה, אולי הוא הפך לכח מלאכי רוחני ושוב לא ירצה כלל לקשור עצמו בכבלי עולם המעשה. ישראל חוששים שגם אם ייתכן וירד משה רבנו מהר סיני שוב לא יהיה ברצונו, ואולי אף לא יהיה ביכולתו, להנהיג עם על כל חולשותיו וענייניו הארציים. האם מי שלא אוכל ולא שותה ארבעים יום, יש לו שוב צורך אנושי כלשהו?  האם אדם מלאכי מרומם כזה יכול להתחבר עם אנשים רגילים? ישראל שכל כך מעריצים את משה רבנו, וכל כך חרדים אליו, מפחדים ששוב לא יהיה להם שום אחיזה בו, ששוב לא יוכל הוא להנהיגם. לכן הם הולכים לקצה השני ובקשים משהו מוחשי, ממשי שניתן לחוש אותו ביחס אל האלוקים.

ד. להחזיק בביטחון מוחשי

כך מסביר רבי יהודה לוי (ספר הכוזרי מאמר ראשון צ”ז) את חטא העגל, בני ישראל לא עבדו לעגל כתחליף לאלוה, חס ושלום, אלא ביקשו שיהיה להם משהו מוחשי, שדרכו יכולים הם להתחבר לאלוה. כך היתה דרכם של עמי כנען, וכל העולם ההוא, שלכל דבר מופשט ישנו דבר מוחשי בארץ שדרכו ניתן להתחבר לבלתי גשמי, רק כך היה ניתן להיות קשורים לאלוה. והנה כל עוד משה רבינו היה בינינו הוא היה מביא אלינו את דבר ה’, אך אם הוא איננו, או אם הוא בעצמו הופך להיות מלאכי ומובדל מאיתנו, זקוקים אנו למשהו מוחשי נוסף כדי לחבר אותנו אליו. לא חטאו ישראל אם כן בעבודה זרה אלא באיסור של “לא תעשה לך כל תמונה”, שאף שהוא איסור חמור, איננו איסור של עבודה זרה של ממש. הרצון להחזיק במשהו ממשי בעבודת האלוה הוא נקודת קושי אצל כל מאמין, שבהיותינו בעולם שבו בכל מוחש ומורגש, ונדרשים אנו להיות אחוזים באמונה טהורה ומופשטת מכל דבר מוחשי, יש בכך פער גדול, שהמאמין נדרש להשלימו. הבטחון בה’, ההליכה בדרכי ה’ ובמצוותיו דורשות מאיתנו להתייחס לעולם הרוחני שבחיינו כאל עולם ריאלי ואמיתי וממשי, אף יותר מהעולם המוחשי והחומרי.

ה. האיסור להגשים

למרות כוונותיהם הטובות, החטא חמור ביותר. דורות ישראל כולם משלמים עליו : “וביום פוקדי ופקדתי עליהם חטאתם” (שמות ל”ב, ל”ד) , ומסביר רש”י בשם חז”ל: “ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עון העגל”. כלומר כל הדורות מאז ועד ימינו משלמים קצת גם על חטא העגל. אם ננסה קצת להתבונן בזה: בכל הדורות ישנו רצון להרגיש ולדעת באופן מוחשי, את קירבת אלוקים לישראל. אנחנו נאסרנו לא רק לעבוד לפסלים, אלא לתלות שום דבר אלוקי במשהו מוחשי. מעקרונות האמונה  הוא שהאלוקים אינו גוף ואין לו שום דמיון כלל, מופשט מכל משמעות פיסית ומוחשית. אלוקים מוגשם הוא אלוקים מוגבל, לפי קנה המידה האנושי ולפי קוטן השגתו, הוא אלוקים קטן מאד הנכנס לתפיסה האנושית. אבל אנו מאמינים באלוקי אמת שאין לנו תפיסה בו, ואין תפיסתנו מגבילה אותו, ולא השגתנו מגדירה את כוחו. התפילה והתורה, הנבואה והמקדש, הם מקור קרבת אלוקים המורגשת שלנו. עשרה ניסים שנעשו מדי יום בבית המקדש, סדר השראת שכינה על ישראל, על גדוליהם , על התהליכים שהם עוברים, מכאן אנו נחשפים לקרבת אלוקים. לא נחלל את שם ה’ בעבודה למשהו מוגדר וקטן, נתרומם להבנה פנימית יותר, עמוקה יותר, שאין בה צורך למשהו מוחשי ומורגש, פיסי וחומרי. עבודת האלילים הקטינה את האלוקים והקטינה את האדם העובד אותו, והפכה את העולם למגשים וחומרי.  עבודת ה’ היא המפשיטה את האלקים מכל משמעות חומרית, מעמידה אותנו על האמת, ומעדנת את האדם ומרוממת אותו למציאות רוחנית גבוהה יותר.